נולדה באודסה בשנת 1919. רופאת שיניים. התגוררה ועבדה באודסה, משם עלתה ומתגוררת באשדוד. אם לבת, סבתא לנכדה ולשני נינים

הפצעים שבלבנו לא יחלימו

כמה ימים לפני שנכנסו הגרמנים לאודסה, נמלטנו ממנה יחד עם אחות בעלי ושני ילדיה, נמלטנו לשאון ההפצצות והדליקות. אמי, סוניה אלט, נותרה באודסה, ואיתה בתה הבכורה, אחותי צילה ושני ילדיה. צילה נשארה לבד עם שני ילדים, בחודש האחרון להריונה וללא בעלה, אשר נלקח לחזית. השכנים הרוסים והשוערת הצליחו לשכנע אותם שהגרמנים הם אנשים נאורים ולא צריך לחשוש מהם. על אף שצילה והוריי נערכו כבר לעזוב, הם האמינו לאנשים האלה ונשארו. כבר ביום הראשון לכניסתם של הגרמנים לאודסה, גירשו השכנים האלה את אמי, את אחותי ואת ילדיה אל הרחוב. כולם נתפסו על ידי הנאצים והושלכו לגטו, שם נספו. אחי יעקוב אלט היה בעל פטור מגיוס עקב מקצועו המבוקש – מהנדס מכרות, אך התנדב ללכת לחזית ונהרג בחודשים הראשונים למלחמה. גם בעלי גויס, והוא נהרג גם כן.

אני, יחד עם אחות בעלי אווה שֶסטוֹפָל וילדיהם, הפלגנו אל עבר נִיקוֹלָאייֶב בספינות מנוע קטנות, עמוסות אדם. כלי השיט הופצץ, מצאנו את עצמנו שוב על החוף ומשם הגענו איכשהו אל ניקוֹלאייב. כדי להיכנס לעיר היינו צריכים לחצות את נהר הבּוּג על גשר וַרווָרוֹבסקִי, אך מיד כשעלינו על הגשר החלה הפצצה. רבים נהרגו ונפצעו, אך אנחנו ניצלנו בנס. לאחר מכן עלינו על עגלות רתומות לסוסים, אבל בגלל הכאוס וההפצצות בדרכים העגלות לא הצליחו לעבור והיה עלינו לעבור קילומטרים רבים ברגל, רעבים תחת השמש הקופחת. הסתתרנו מההפצצות איפה שרק יכולנו. לבסוף נדחסנו לתוך קרונות בקר עמוסי אדם – ללא מזון, מים ותנאי נוחיות בסיסית.

הביאו אותנו אל האוראל, ויישבו אותנו בבקתת אדמה. היינו צריכות לעמוד בתורים כדי לקבל נזיד. עבר זמן מה ומשם נסעו לעיר פרוּנזֶה שברפובליקה הסובייטית הקירגיזית, בו חיינו עד לסיום המלחמה. לאחר המלחמה שבנו אל אודסה, חזרנו הביתה, אך גורשנו משם בגסות, אפילו להיכנס לא נתנו לנו. אחרי כל מה שעברנו, אחרי שאיבדנו את כל משפחתנו, את קרובינו, את חברינו, נשארנו ללא קורת גג מעל הראש, נדדנו איפה שיכלנו. ללון נאלצנו בתחנת הרכבת.

ואז קרה נס. בזמן ששוטטנו סמוך לביתנו, נתקלנו במקרה באחותי האמצעית אסתר, שכפי שהתברר חזרה לאודסה מיד לאחר שחרורה. הרגשנו אושר חסר מעצורים, בכינו. שוב הלכנו לביתנו, שוב לא נתנו לנו להיכנס. פגשנו בשכנים ותיקים ששבו לפנינו וגורשו גם כן מביתם. הם נאלצו להתיישב במרתף עמוק נטול כל סממני בית, וקיבלו לשם גם אותנו ואת אחותי והילדים. תודה להם.