בן אודסה מדורי דורות. נולד בעיר ב-1935. נצר לשושלת הסחר אפרוסי, שייצאה חיטה לפני המהפכה הקומוניסטית. מהנדס במקצועו, עסק בפסיכולוגיה של החינוך. עלה לישראל ב-1994 ומתגורר בראשון לציון. אב לבת וסב לנכדה

האמנם 'לא נשכח איש, לא נשכח דבר'?

המלחמה הגיעה אל אודסה בצופרי אזעקות, בהפצצות ובריחו של מרתף לח להחריד ששימש לפני כן לכבישת כרוב. זמן רב אחר כך עוד רדף אותי הריח האיום. למרתף היינו רצים כדי להתחבא מההפצצות, על אף שבפגיעה ישירה היה הדבר עוזר לנו כקליפת השום. על אף שהרחובות היו שטופי שמש, ודי מלאים באנשים, אנו הילדים חשנו במתח של המבוגרים, שכל העת החליפו שמועות ודנו מה עליהם לעשות.

בימיה המלחמה הראשונים התארח אצלנו אדם משונה, בעל רוסית גרועה ושיניים שבורות. אמרו שהיה בידי הגרמנים והצליח להימלט. הוא חי אצלנו מעט ואחר כך עזב. איני יודע מה עלה בגורלו. אולי היה במקרה הזה כדי לחזק את חוסר הרצון שלנו להישאר ואמא התחילה לארגן את העזיבה. עניין הפינוי היה באחריותה של 'הוועדה העירונית לענייני מים ותחבורה'. הוועדה ניפקה עבורנו מסמך המעיד כי אנחנו – אני, אמא וסבתא – "מתפנים מאזור הסמוך לחזית" ומיועדים לשוט על גבי האנייה 'לנין'. האחרונה נחשבה לספינת דגל של צי הנוסעים.

רכב משא הוביל אותנו עם משפחות נוספות אל מעגן הנוסעים בנמל. תוך זמן קצר נשמעה אזעקה והחלה פאניקה. מהקריאות הבנתי שהעלייה לסיפון מתעכבת שוב ושוב. הדבר נראה כמו שיטה. בכל פעם שמתחילים לעלות על האנייה מתרחשת מתקפה אווירית, כאילו מישהו מסמן לגרמנים. מאותן שעות המתנה אני זוכר את הסיפון הגבוה של ה'לנין', את הסולם הצר עליו אמורים היו הנוסעים להסתער, ואת פחדן של הנשים שהבינו שהטיפוס בו יהיה מעבר לכוחותיהן. באין הפלגה, חזרנו למבנה מרתפי למחצה של 'מעבדות מכון השימורים', כפי שנקרא אז.

הימים חלפו בחרדה גוברת והולכת מפני החדשות והשמועות שהביאה איתה המלחמה. בסופו של דבר התירו לנו לעלות על ספינה קטנה בשם 'בֵרֵזינה' שהייתה מיועדת גם למטען. כך עלה בידינו סוף סוף לצאת אל הים. כבר ביום השני להפלגה הותקפה 'ברזינה' מהאוויר. אני זוכר את מקלעי הנ"מ שעמדו על הסיפון העליון, ואיך אנחנו – הילדים ואימותיהם – הוכנסנו לחלל נטול חלונות ונעול מבפנים, בעת שבחוץ התחוללה מהומה. באורח לא מפתיע החלה בחדר היסטריה. הנשים הכו באגרופיהן על הדלת ודרשו לצאת. הפחד שלהן התפשט עד מהרה גם אלינו, הילדים. אני זוכר את ראשי המסמרות שחיברו בין קירות החדר ונראו לי אז ענקיות. איני יודע אם שהינו בבטן האנייה או במתחם אחר כלשהו. אשר למסלול, למדנו עליו בדיעבד והתברר כי חלפנו על פני מצר קֵרץ' ופנינו לכיוון מריאוּפּול. שנים רבות לאחר מכן נתקלתי ב'בריוזינה' כשגיליתי את שמה כתוב על לוח שיש בקיר המוזיאון הימי (לשעבר המועדון האנגלי ברחוב פושקין) באודסה. האנייה צוינה לשבח על הגבורה שגילה צוותה בעת חילוץ פצועים במערכה על סבסטופול.

במריאופול, נלקחנו מהמעגן לבית ספר שומם. כשהגענו למקום שמענו קולות רמים של בכי. אלה ששוכנו לפנינו במוסד שמעו לפנינו על אבדנה הטראגי של האנייה 'לנין'. רבים מהפליטים שהשתכנו בבית הספר היו פליטים מאודסה ששמעו על מות קרוביהם על סיפון ה'לנין'. מאחר והייתי עד לשיחות הסובבים אותי, שמעתי כי בהפלגה שטובעה נועדו להתפנות כשלושת אלפים איש. אמרו שבין הנוסעים היו עובדי מנהלה רבים, נציגים של אליטה מדעית ותרבותית, וגם סתם אנשים מן השורה. מאוחר יותר חיפשתי מידע מהימן אודות המספר הרשמי של ההרוגים ועל נסיבות הטביעה, אך ללא הצלחה. בקיץ 2009 פגשתי באודסה אחד מחברי לכיתה בבית הספר האודסאי מס' 47. הוא סיפר על קרוב משפחתו שנהרג בהפלגה האחרונה של ה'לנין'. לדבריו, האנייה הוטבעה בהתקפה אווירית זמן מה לאחר יציאתה מן הנמל. נראה שאיש אינו יודע כמה פליטים היו על הספינה, ומן הסתם הדבר כבר לא ייוודע לעולם. היום מבינים יותר ויותר כמה שקר וציניות היו בסיסמא הסובייטית "לא נשכח איש, לא נשכח דבר", כפי שהיו בכל מה שהתבסס עליו אותו משטר לא אנושי.

דוגמא נוספת. בכנס בינלאומי לפסיכולוגיה שכבר התקיים ב- 1985, סיפר לי המדען המפורסם ו.ו. דוידוב את הסיפור הבא. מיד לאחר שהוסר המצור מעל לנינגרד, פונתה מהעיר לצפון הקווקז, קבוצה גדולה של האינטליגנציה הלנינגרדית בנימוק של שיקום בריאותם. בקבוצה הייתה גם אשתו הראשונה של אחד מעמיתיו של ו.ו. דוידוב, עם שתיים מבנותיה. שיירה מיוחדת זו של מפונים נקלעה בדרכה אל אזור הקרבות. באחת ההסתערויות, כבש הגרמנים את השטח ולכדו את נוסעי השיירה. קצין גרמני ביקש ממפקד השיירה להציג לו באופן מסודר רשימה של הנוסעים היהודים – בנימוק שהוא מעוניין להגן עליהם מפני פעולות איבה מצד כל מי שעלול לפגוע בהם. הרשימה הועברה לקצין והיהודים נאספו ונלקחו. אך לא למרחק רב. כולם נורו.

ומי מכיר עכשיו פרק זה? האומנם 'לא נשכח איש לא נשכח דבר'? אנו, באודיסיאה שלנו, יכולנו להיאבד עשרות פעמים בלי להותיר עקבות. המוות הלך בעקבותינו, אבל אנחנו הסתגלנו אליו איכשהו.

קו החזית התקדם לעברנו במהירות ואנו הועמסנו על קרונות המשמשים לבקר על מנת לנוע מזרחה. שום דבר בנסיעה הזו לא הזכיר לוח זמנים. עד עכשיו אני נזכר באֵימה, איך אמי, סבתי, ויתר הנשים עם ילדיהן הקטנים, נסעו באותם קרונות איומים. כיצד היו מטפסות על הקרונות גבוהי הרצפה בשובן עם קומקום מים רותחים, בעת שהרכבת עצרה בתחנות ללא רציפים. עד היום איני יודע איך הספיקו לחזור בלי לדעת מתי ימשיך הרכב לנוע? כיצד השיגו אוכל? איך פתרו בעיות של היגיינה? כיצד הגנו מפני קור הלילה?

אני זוכר את סבתא, באחת הפעמים, רודפת בייאוש אחרי הקרון שהגיעה לה לגובה החזה, כשזה החל לצבור מהירות. אנו, לא יכולנו לעזור לה אך אז קרה כמעט נס. הרכבת האטה במעט ואחד הנוסעים סייע לסבתא לטפס אל הקרון. צריך לומר שלכל אורך נדודינו, תמיד נמצאו אנשים שסייעו לנו ברגעים הקשים ובמצבים המסוכנים. את שמותיהם איני יודע וייתכן שכבר אבדו מן העולם. אני קד קידה כנה לכולם, כי בלעדיהם לא היינו שורדים את הסיוט הממושך של הפינוי ואת השנים שבאו לאחר מכן. יהי זכרם ברוך.

עצרנו בבירה הקווקזית קרַסנאיה יֵיָה (חבל קוּבּאן). שם קיבלו אותנו בידידותיות אך גם באופן אירוני משהו, כנראה בשל המראה החיצוני. היה שם לחם, ופעם אחת אפילו עוף. היה זה המקום האחרון בו חיינו מספר ימים בלי לרעוב. החזית נפרצה פעם נוספת ושוב התחדשה בריחתנו מזרחה, הפעם על גבי קרונות פתוחים. לחלק מהקרונות היה מעין כיסוי מעל הציוד שפונה, ומתחת לו נסעו גם מלווי הציוד. לנו ניתנה הרשות להתמקם בחלק הפתוח של המשטח, ושמחנו על כך שהרי בעלי הסמכות יכלו לאסור גם את זאת. אני זוכר איך מטוס גרמני החליק מעלינו, ממטיר אש ישירה, ואמא גוננה עלי בגופה. הרכבת עצמה לא הותקפה למזלנו. שוב יצאנו מזה.

אז התחיל גשם חזק. חסינו מפניו תחת מפת שולחן עשויה לינוליאום שנלקחה מהבית במחשבה תחילה. התברר לנו ששיירת הציוד נעה לעבר סיביר. כיוון שלא היה לנו ביגוד חם, יעצו לנו הסובבים, לתפוס רכבת לכיוון דרום. למעשה, לא הייתה לנו אפשרות מלבד לבחור במרכז אסיה החמה.

קשה להסביר מה התרחש אחר כך, אך העובדה היא שלפתע מצאנו את עצמנו מול סיור צבאי אשר קבע כי שהייתנו במקום אינה חוקית. לכן הועמסנו הפעם על רכבת שנסעה לכיוון המנוגד, כלומר לקחה אותנו בחזרה לחזית. בתחנה הראשונה אליה הגענו, פנתה אמא לאנשי הצבא (אזרחים כבר כמעט לא היו שם) ואלה עזרו לנו לעלות על רכבת שנעה מזרחה. הרבה יותר מאוחר הבנתי שכאשר אזור עובר לידיו של מושל צבאי, שלטונו אינו יודע גבולות, ואנחנו כנראה הפרנו איזה תקנה. ועדיין צריך לזכור שאותם אנשי צבא הם גם שממש הצילו את חיינו.

הגענו אל מחאצ'קלה ומצאנו את עצמנו על המזח. המזח נראה לי ענק והתגודדה בו כמות מפחידה של פליטים. כאן אירע לנו נס. פגשנו את סבא. הוא היה בעלה השני של סבתא שלי, כלומר לא שאר בשר, אבל הדבר לא השפיע כהוא זה על הקשר החם שלנו. הוא גר איתנו בבית שבכיכר היוונית של אודסה ולא רצה לעזוב אתנו. רק מספר ימים לאחר מכן, כשרסיס פצצה פרץ את כל שכבות החלון הסגור ונחת ליד הספה עליה שכב, החליט סבא לא להתגרות עוד בגורל והצטרף למשפחת בתו. אין מילים לתאר את גודל המזל שהביא לפגישתנו. הכוורת האנושית העצומה על המזח ריפתה מראש את ידינו מנסיון למצוא קרובים, ובכל זאת, את סבא פגשנו.

כעת היה עלינו לחצות את הים הכספי עד לקרסנובודסק הספוג לנצח בריח דגים. משם – הפעם בקרונות נוסעים – נסענו מספר יממות דרך המדבר, אל מזח צ'ַרג'ואוּ אשר באמו-דריה. זכורני שהמזח היה חום כמו שוקולד. משם, בדרך ארוכה על דוברה הרתומה לספינת גרר, הובאנו למקום שאת שמו איני זוכר. ומשם דרך המדבר, במשך שתי יממות בעגלה בעלת גלגלים ענקיים, אל עיירה מדברית במחוז טשאוז שבצפון מזרח טורקמניסטן.

כמה מילים על דרך שעברנו בנהר. הדוברה נגררה כל שעות היום, ובלילה הייתה עוגנת לחוף. היא הייתה מיועדת למטען בלבד, ללא תוספות או מעקה. כפליטים, שוכנו בשני תאי מטען שלא תוכננו למגורי אדם. לא היו שירותי נוחיות מכל סוג, לכן הוצבה על הדוברה יחידה בודדת של בית שימוש עשוי מעץ, דוגמת אותן בקתות עץ קטנות בחצר המשמשים בבתי-קיץ (בדאצ'ות). תור ארוך ולא נגמר נמתח כבר מהבוקר לבית שימוש זה. התור נע לאט מאד, כולם זירזו זה את זה. מי שהיו לו בעיות עיכול – נאלץ לשוב ולהיעמד בסופו.

בתא המטען הסמוך – כך ראיתי – שכבו בלי נוע שני אנשים מבוגרים. מסביב התלחששו כי הם גוססים. זקן אחד נפל מן הדוברה למים. שמתי לכך לב כשאיזו אישה – ככל הנראה בתו – החלה לצעוק בייאוש. הצליחו להוציא את הזקן בחיים. נציגים של שירותי רפואה לא היו אך איש לא התלונן. כולם הבינו "הכל למען החזית, הכל למען הנצחון!"

כשחצינו את המדבר בעגלה, ישב על המושכות טורקמני שאת עיניו לא ראינו כיוון שהוסתרו מתחת לכובע צמר ענק. אמא פחדה שישחט אותנו לכן כשהגענו העניקה לו במתנה כמה חבילות של תה ירוק, ששמרנו לעת כורח. רק אז ראינו שהטורקמני מחייך ועיניו טובות.

אמא נשארה לעבוד במעון ילדים עירוני, ואני עם סבא וסבתא השתכנו בכפר בו היה הקולחוז 'תכנית החומש השנייה'. המפונים לשם רעבו וגם המקומיים לא ליקקו דבש. כאשר המחסור במזון הפך להיות רעב של ממש, הלכנו סבא ואני לחפש אוכל בין הבתים. לפעמים נתנו לנו פיתות עשויות זן מקומי של תירס. הן היו גסות מאד, ונראה כי הזקנים לא היו מסוגלים לאכול אותם. הפיתות הטובות שנאפו בתנור מיוחד ונחבטו בכרית עגולה, היו במחסור תמידי.

גם המחירים היו גבוהים מאד. בכל ארבעת שנותיי כמפונה, הוזמנתי רק פעמיים לפילאף – תבשיל בשר עם אורז – אותו הכינו רק לקראת החגים החשובים ביותר. סבא לא זכה לכך. הוא נפטר בבית חולים אזורי בגיל ששים. אמא עברה ניתוח קשה, כנראה ללא הרדמה, כיוון ששמעתי את צעקותיה בעת הניתוח. סבתא אמרה עליה שהיא "שבה מן העולם הבא". היא הייתה זו שהוציאה אותה מחדר הניתוח, בעודה מתייסרת על כך שנאלצה למנוע מפי חלק מהאוכל להצלת אמא. אני חליתי בדיזנטריה. לא יכולתי לאכול, וכפי שסיפרו לי מאוחר יותר, שכבתי שקט ושקוף למראה. שכנה טורקמנית הצילה אותי. היא הביאה עשב כלשהו ומזון ראוי למאכל. אני אמנם חב לה את חיי אך את שמה איני יודע. התקפי המלריה היו קשים ומחלת עיניים עונתית גרמה לעפעפיים להדבק כך שלא יכולתי לפקוח את עיניי בבוקר. אבל הנורא מכל היה ונותר הרעב. רעב מתמשך שרדף אחרי יומם ולילה. בהפסקה הראשית בבית הספר, היו מחלקים לנו פיסת לחם שחור, עם שאריות קש – לא יותר ממאה גרם משקלו. הייתי אוכל אותו תיכף ומיד, אף שאת הרעב הוא לא שיכך. סבתא הייתה מבשלת מעין דייסה, אבל לא היה פשוט לאכול אותה, וגם מהמזון הזה היה מעט.

נדמה לי שהרעב היה ההלם הקשה ביותר. אני יודע שעד שנת 1948 היו מוצאים מתחת לכרית שלי חתיכות לחם יבש אותן הייתי מחביא בשל הפחד התמידי לחוש שוב רעב. במהלך הפינוי, ובשנים הראשונות שלאחריו, הונהגה השיטה של כרטיסי הזנה. הלחם היה שחור וגס, אבל ככלל היינו מקבלים אותו בתוספת יחידת מדידה אחת או שתיים. ליד החנות עמדו אנשים, לרוב מבוגרים, וביקשו לחם. אני, את התוספת הייתי אוכל מיד.

קרה פעם שקיבלתי שתי תוספות. עוד בטרם הספקתי לאכול אותן, הושיטה את ידה אחת הזקנות. היה קשה מאד להביט בפניהם של קשישים מבקשי לחם. אני באופיי חלש וותרן. לא היה לי הכוח לומר "לא". נתתי לה את התוספת. ברגע שראו זאת האחרים, נשלחו אלי עוד ועוד ידיים מבקשות, ואני, גם את התוספת השנייה מסרתי. השארית שהצלחתי לחלץ ולהביא הביתה שקלה 200-300 גרם.

באזורים אליהם פונינו הסתובבו תמיד קבוצות גדולת של נערים מתבגרים. היו אלה כנראה חניכים לשעבר של מושבות ילדים או בתי ילדים, שנמלטו לארצות החום, או מצאו את עצמם ברחוב בעל כורחם. האנטישמיות שלהם הדהימה. הקבוצות הללו הכו אותנו אך לא לעתים קרובות. אם לא התנגדנו, עשו זאת ללא טינה יתירה. אוכל וחפצים גזלו מאתנו דרך קבע. הם היו תולשים את האוכל מהידיים ואוכלים במקום. אני וחבריי, יהודים ברובינו, היינו עבורם "ז'ידונים". אני זוכר שהיו משתמשים בפועל המסקרן "להז'דייד", כלומר להתקמצן. גם השיר שלהם הותיר רושם בל ימחה. זהו שיר על שומר המשוחח עם אסיר.

"היי בחור, בחור ספר לי, מה חשבון הרציחות"? שואל השומר.

"שמונה-עשר פרובוסלבים, ז'ידים שלוש מאות עשרים", עונה הרוצח ההגון.

"על ז'ידים – אסלח הפעם", מגיב השומר. "על רוסים – אין מחילה", הוא מכריז ומבטיח להוציא להורג את הבחור בבוקר שלמחרת, ללא משפט וחקירה כמובן.

בעשירי באפריל 1944 שוחררה אודסה. בסוף 1945 התחילה הדרך הארוכה והמורכבת הביתה. נדדנו בין מרתפים ומבנים אחרים שלא הותאמו למחייה. היה גם מאבק בן שנתיים על החזרת הדירה לרשותנו. לדירה חדרה משפחה בשם פוֹמין, שסירבה לדבר איתנו. הסירוב נתמך בהצגה של גרזן קטן לצד דלת הכניסה. כך או אחרת, גם מכאן ולהבא צריך היה להמשיך ולשרוד הלאה, דבר אותו עשינו כמיטב יכולתנו. אבל החלק הזה זה, כמו שאומרים, כבר שייך לסיפור אחר לגמרי.