נולד בשנת 1930, בעיר סוּמי שבאוקראינה. מתכנת ומורה למתמטיקה. עבד והתגורר בסמולנסק ובפַּבלודָר. עלה בשנת 1994. חי באריאל

לא ממש כמו כולם

בתשעה ביולי, עזבנו אמא, אני ואחי הצעיר יאשה את סמולנסק ברכבת שהורכבה ממשטחי קרון פתוחים. במהלך הנסיעה הופצצנו מספר פעמים על ידי מטוסים גרמניים. במהלך הפשיטות האלה הייתה הרכבת עוצרת, וכל מי שהי כשיר לכך התפזר בריצה. אם ליד המסילה היו שיחים או עצים, היינו מתחבאים שם. אם לאו, היינו נשכבים לרגלי הדייק שלצד פסי הרכבת. באחת מאותן ההפצצות, השמידה פגיעה ישירה את שני הקרונות האחרונים. מרבית השוהים שם נהרגו. היו אלה בעיקר זקנים וחולים שלא היו מסוגלים לזנק מהמשטחים הגבוהים. השורדים פוזרו מחדש בקרונות ששרדו, והרכבת המשיכה במסעה.

בעיר מורשַנסק עברנו לרכבת שקרונותיה קרונות משא – קרונות להעברת סחורה, עם גג ודלת על מסילה. לאחר מורשנסק הואטה תנועתנו בהרבה. הרכבת שלנו נתנה קדימות לרכבות שהעבירו חיילים וציוד צבאי מערבה, אל החזית. איש לא סיפק לנו מצרכי מזון, ואמא נאלצה להשתמש באותן עצירות מאולצות על מנת לקנות אוכל, או להחליף דבר מה תמורתו. מאחר ואוכל לרכישה היה זמין רק במרחק ניכר מן הרכבת, ומאחר ואף אחד לא ידע מתי תמשיך הרכבת בדרכה, היא הסתכנה תמיד בכך שתישאר מאחור.

וזה מה שאכן קרה. הדבר התרחש בעיר סיזרַן. עמדנו שם למעלה משתי יממות. אמא ואישה נוספת, שנסעה יחד עם אם זקנה ושני ילדים קטנים, יצאו אל העיר בבוקר בחיפוש אחר מצרכים. ברגע מסוים יצאה הרכבת לדרך – הפעם, למרבה הצער, ללא עצירות בכלל. מה מרגיש ילד בן עשר שנותר לפתע בתפקיד המבוגר, מבוגר שנושא עכשיו באחריות מלאה על עצמו וגם על אחיו הקטן? ואיזה מן מחשבות עלו כעת על אם שאיבדה את ילדיה? כל אותה היום הצטערתי בגלל המחשבה על אמא, צער שכמו איזה רסיס של פצצה פשיסטית, נתקע איפשהו בחזה ולוחץ, לוחץ, לא משחרר.

לפנות ערב הגענו לתחנת הרכבת קינֶל . שם הודיעו לנו כי הרכב הקרונות הנוכחי יפורק, וכל הנוסעים צריכים לעבור לאחת משתי רכבות אחרות. אחת תפנה אל טשקנט, והשנייה – למחוז צֵ'ליאָבּינסק. כולם לקחו את חפציהם והלכו, נותרו רק שתי המשפחות שלנו. עכשיו צריך היה לפרוק את המטען, להוריד לאדמה את הילדים הקטנים והאישה הזקנה והחולה. מדרגות לא היו בקרון, ואני לא זוכר איך הצלחתי לעשות את כל זה. במסילה שמולנו עמדה רכבת זהה. ערמתי את כל הציוד שלנו בין שתי המסילות, הושבתי עליו את הזקנה והפעוטות, ואני עצמי, ממש כמו שעשתה אמא בעצירות קודמות, לקחתי את הקומקום והלכתי לבניין התחנה כדי להשיג מים רותחים. אחרי שמילאתי את הקומקום פניתי לחזור. כאשר התקרבתי לאותו המקום בו חיכו לי הילדים, ראיתי במרחק שתי דמויות אפלות. הדמויות התקרבו אלינו. אני עצרתי. פחדתי ללכת הלאה – התעוררה בי תקווה קלושה ואני פחדתי להפיג אותה. לפתע החלה אחת מהדמויות לרוץ אלי. הייתה זו אמי. שעה ארוכה ישבתי חבוק איתה על פסי הרכבת, במרחק מה מן האחרים, ובכינו. יחד עם הדמעות יצא מלבי גם אותו הנטל הכבד שלחץ על לבי כל אותו היום.

לאחר מכן הגענו לצ'ליאבינסק ושם קיבלנו הפניה אל הכפר זַבּרודינו שבאיזור שוּמיחה. שם החלה אמא לעבוד כמנהלת חשבונות בקולחוז. המשפחה שנסעה איתנו עצרה במרכז האזורי שומיחה. כאשר שבנו מן הפינוי בשנת 1944, נתקלנו שוב באותה האישה. בתה הקטנה נראתה אז כזקנה ממש עקב המחסור הכבד. אמה של אישה זו ובנה הקטן מתו במהלך השנה הראשונה לפינוי.

אנחנו שרדנו. כפר הוא כפר. הקצו לנו חלקת אדמה קטנה שם החזקנו גינת ירק, בעיקר תפוחי אדמה. גינת הירק הזו, ותוספות שהיינו מקבלים מן הקולחוז הצילו את משפחתנו ממוות ברעב.

קשה במיוחד היה באביב. המאגרים שהוכנו בקיץ שעבר נגמרו כבר, והתבואה החדשה הייתה עוד רחוקה. אנשים בישלו סרפד טרי, חפרו מן האדמה שורשים כלשהם ואכלו אותם. הקולחוז לא יכול היה לספק לחבריו סיוע של ממש בימי המצוקה – המדינה לקחה את הכל לצרכי החזית. גם אנשים בכפר היו מתנפחים מהרעב ומתים. בכפר זַבּרודינו סיימתי את כיתה ד' בבית הספר המקומי. בבית הספר של הכפר היו ארבע כיתות בלבד, כך שאת החורף הבא ביליתי בבית, יושב על התנור. לא היה לי ביגוד חם כדי ללכת לכפר הסמוך, כפר בו מנה בית הספר שבע כיתות.

עד מהרה השתלבתי בחיי הכפר. עבדנו בשדות שבהם היה מחסור בידיים עובדות. מרבית חברי הקולחוז הגברים עזבו אל החזית. נטענו תפוחי אדמה, למדתי לקשור תבואה לאלומות ואפילו ללכת אחר המחרשה. אבל יותר מכל אהבתי להשגיח אחרי הסוסים. יחד עם חבריי הכפריים הייתי יוצא ל"משמרות הלילה", להשגיח אחר הסוסים שרעו באחו. אילו לילות נפלאים היו אלה, ליד המדורה! היינו יושבים סביבה, מספרים זה לזה בדיות ומעשיות. באותם הלילות נדמה היה לי כי אין לי אנשים קרובים יותר מאותם החבר'ה.

אבל פעם אחת, בשובנו מ"משמרת הלילה", השיג אותנו על סוסו איוון בֵלואוּסוב, חבר קולחוז אשר משום מה לא גויס לחזית. הוא כינה אותי "יהודון", אמר שזה באשמתנו, היהודים, שהיטלר תקף את המדינה שלנו, והתחיל להסית נגדי את החבר'ה. כיסחו אותי אז כהוגן, ודווקא אותם ילדים שחשבתי לחבריי הקרובים ביותר. ואז הבנתי שאני לא ממש כמו כולם. גם לפני כן, בסמולנסק, ידעתי שאני יהודי – הוריי דיברו ביניהם ביידיש לפעמים – אבל רק עכשיו גרמו לי להבין שלהיות יהודי זה מביש, וגם מסוכן. אני לא זוכר איך הצלחתי להגיע הביתה אבל בערב, כשהלכתי לישון, שאלתי את אמי למה נעשינו יהודים. אמא חיבקה אותי ושתקה תקופה ארוכה, ואז התחילה להסביר חרישית:

"איך להופיע בעולם, זו לא בחירה שלנו, זה רק בידי אלוהים. אבל אנחנו בוחרים איך לבנות את עצמנו. צריך להיות חזקים, חכמים, הגונים – ובלי קשר למוצא, להיות כזה שכל הסובבים יכבדו אותך, לפעמים גם יפחדו" את המילים האלה של אמא לקחתי לכל החיים.

אחר כך עזבנו את הכפר זברודינו ועברנו לכפר קָאמֶנּויֶה, שם היה בית ספר של שבע כיתות, והלכתי לכיתה ה'. היה כבר סתיו של שנת 1943. וכבר במרץ 1944 עלינו שוב על קרון משא ושבנו לסמולנסק. העיר נראתה כחזון בלהות. היא הייתה חלולה וקרועה, אף בניין לא עמד בשלמותו על כנו. רק חלונות ריקים וקירות חרבים. בעיר חרבה מצולקת זו נגזר על אמא לבנות מחדש את חיינו. מאוחר יותר גילינו כי עקבותיו של אבא אבדו בחזית כבר באוגוסט 1941