וקסמן ויקטור
נולד בשנת 1939, בעיר וֵלִיז' שבמחוז סמולנסק. צייר. התגורר ועבד בסמולנסק משם עלה בשנת 1998. חי בירושלים. אב לשני ילדים וסב לארבעה נכדים.
זכרונות האחים וקסמן.
חלק א'
לפני המלחמה התגוררה משפחתנו בעיר וליז' שבמחוז סמולנסק. עיר רוסית זו הייתה בזמנו בשטח "תחום המושב" ועוד לפני המלחמה התגוררו בה הרבה יהודים. אבי, מָקס מוֹיסֵייֵבִיץ', היה מורה לשפה ותרבות יידית עד לשנת 1938, בה פורקו בתי הספר היהודיים בגבולות הרפובליקה הרוסית הסובייטית מטעמי "חוסר פרספקטיבה". הוא עבר להוראה בבית ספר רוסי, ומאחר והיה אדם בעל השכלה רחבה, לימד גרמנית וגיאוגרפיה. עד סוף ימיו הוא לא הצליח להגמל מן המבטא היידי המתנגן, אך בוליז' שלפני המלחמה לא הפריע הדבר לאיש. אמי, אנה (חנה) סֶמיוֹנוֹבנָה, הייתה מורה גם כן, אבל בבית הספר היסודי.
בתחילת המלחמה אני עצמי הייתי בן שנתיים בלבד, וזיכרונותיי אודות ימיה הראשונים והבריחה החפוזה שלנו, מעורפלים עד מאד – לעתים קשה להבדיל את מה שאני עצמי זוכר ממה שאני יודע מסיפוריהם של הוריי ואחי. אך העזים שבין הזיכרונות העזים נותרו בתודעה כמעין הבזקים, ואת המשך חיינו במהלך הפינוי אני זוכר באופן בהיר בהרבה.
חוץ ממני, היו במשפחה שני בנים גדולים יותר – ליוֹניָה בן הארבע-עשרה וסיומָה בן העשר. פרט לכך, ביוני 1941 הייתה אמא בחודש האחרון להריונה. אבי לא גויס בתחילת המלחמה – הוא היה כבר בן 47, ועוד ממלחמת העולם הראשונה היה נכה, בעל צליעה ניכרת. מאוחר יותר, לאחר שכבר פונינו, גויס בכל זאת. אמנם לא לשירות קרבי (בשל גילו ונכותו), אבל אל החזית של סטלינגרד, בה נפצע לא אחת. עקב פציעה הוא גם שוחרר בשנת 1944. .
ההורים סיפרו שבמשפחה התעוררו ויכוחים לגבי הכורח במנוסה. אבי, שנלחם במלחמת העולם הראשונה, התעקש כי הגרמנים לא פוגעים לרעה באזרחים. אבל ביולי, כאשר קרבה החזית ממש אלינו, הוחלט לברוח בכל זאת. איש לא זוכר משהו שדמה לפינוי מאורגן. מווליז' לתחנת הרכבת הקרובה הלכנו ברגל. אבא החזיק אותי, בן השנתיים, בידיו, אמא ההרה וליוניה עם סיוֹמה. הלכנו כמעט בלי חפצים, ונאלצנו להשליך בדרך רבים מן החפצים שכבר לקחנו בגלל כובדם. אמא סיפרה שכל שולי הדרך היו זרועים בחבילות ומזוודות נטושות. איכשהו הגענו לתחנה הקרובה, אבל אז, בהיותנו על הרכבת, התחילו הצירים של אמא. הורידו אותנו איפשהו באזור רזֵ'ב. אבא גרר את אמא לבית החולים, אך בעוד שאני הורשיתי להישאר עם ההורים, את אחיי הגדולים לא הכניסו פנימה. בשעה שאמא ילדה התחילו להפציץ את בית החולים, ובזמן ההפגזה הזאת נאבדו שני אחיי. הם לא הצליחו להסביר איפה נמצאים ההורים שלהם, ונלקחו לבית ילדים. אקדים את המאוחר ואומר ששניהם נשארו בחיים, אך מצאנו אותם רק שנתיים מאוחר יותר. אמא ילדה בת, ואת הרכה הנולדת אני זוכר בבהירות – הראו לי אותה, אני הושטתי אליה אצבע ובאצבעותיה הקטנטנות היא נאחזה בה בחזקה. הוריי קראו לפעוטה אסיה, ועל פי תיאורה של אמא היא נולדה בריאה וחזקה. היולדת עצמה, לעומת זאת, הייתה חלשה וחסרת-דם, חלב להנקה לא היה לה – ואחותי נפטרה שבועיים לאחר לידתה.
לקראת הסתיו הגענו ליעד הפינוי שלנו – מוקמנו בכפר טֶטבֵל של המועצה הכפרית נוֹבוֹשֶשמִינסק שברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוטונומית הטטרית. על אף שהכפר ישב בטטריה, האוכלוסייה בו הייתה רוסית. שכרנו פינה בצריף כפרי. תחילה התייחסו אלינו טוב – לכל הפחות אלי. לבעלי הבית הייתה בת בגילי בשם ראיקָה – ואנחנו התחברנו מהר. אפילו למדתי לדבר בשפת המקום. עד עכשיו אני זוכר את שיר הילדים המטופש שהייתי שר יחד עם ראיקה בעודנו רוקדים סביב השרפרף: מזלג, סכין –פצירה, שופין
תרנגולת – תרנגול!
ופעם אחת, לקראת חג המולד הפרבוסלאבי הגיעו לצריף שלנו אנשים בתחפושות טקסיות לשירת מזמורי חג. קודם שרו עבור בעלת הבית, אחר כך בשביל ראיקה, ובי לא השגיחו והלכו. אני מרוב עלבון פרצתי בבכי כה מר, שאמא זינקה אל הכפור שבחוץ והחזירה את המחופשים אל תוך הצריך כדי שיזמרו גם עבורי באופן אישי.
מאחר והייתי הקטן, כנראה שפינקו אותי ונתנו לי לאכול יותר מכולם, אבל בכל זאת תמיד הרגשתי מחסור באוכל. ומה לא אכלו בכפר – צמחי מַלּוּחַ, ו"בְחילונים" – כך כינו תושבי הכפר פיתות שהוכנו מתפוחי אדמה מרקיבים. כך שאמא חטפה את מחלת הטיפוס שלה או מהמלוחים או מה"בחילונים". מה נותר לה – בעלה בחזית, הבת נפטרה, הבנים אולי נספו בהפצצה… בקיצור, אמא תפסה אותי ורצה איתי אל הבאר – לקפוץ פנימה. רק משהגיעה לדלי עצמו התעשתה…
פעם אחת הגיע אלינו מהחזית חייל לחופשה. כל השכנים התאספו כדי לשמוע את סיפוריו על המתרחש בחזית, וגם אמא הלכה. החייל הביא מצרכים למשפחתו, וגם בחלקם של השכנים עלו אי אלה מתנות. עבור אמי חתך החייל פיסה קטנטנה של לחם לבן, וכאשר שבה הביתה, החליטה לא להמתין לבוקר – העירה אותי באמצע הלילה כדי שאטעם מהמעדן הלא נתפס – לחם לבן! מאוחר יותר, כנראה סביב שנת 1943, הגיע אבי הביתה לחופשת התאוששות מפציעה, והביא גם כן שתי כיכרות לחם – שחור אמנם, אבל גם כן טעים מאד – ובכל זאת, דבר לא יכול היה להשתוות ללחם שקיבלתי באמצע הלילה – לא אכלתי מעולם דבר טעים ממנו.
כל אותה העת חיפשו הוריי בעקשנות את אחיי האבודים. ליוניה אותר בשנת 1943 בבית ספר מקצועי באוֹמְסק, ולפני זה עוד הספיק להשתתף בחפירת ביצורים באזור סטלינגרד, לא רחוק מהמחוזות בהם לחם אבי.
ליוניה שב הבית והשמחה הייתה רבה, אבל מבחינתי – תקופה שחורה התחילה בחיי. העניין הוא שאני נולדתי בהיר וכחול עיניים, לא נבדלתי במאומה מהילדים המקומיים ואיש לא העסיק את עצמו בהשתייכות הלאומית של אמא ושלי, ואילו ליוניה שלנו היה יהודי אמיתי, שחרחר גדול עיניים עם אף רב-מבע, "שנובל" של ממש – והכפריים חיש זיהו אותו כזר. לא הבחנתי מתי בדיוק השתנה היחס למשפחתנו, אבל פתאום חברי מיום האתמול הפסיקו לצרף אותי אל משחקיהם, התחילו לגרש אותי מכל מקום, ולפתע נודע לי שאני לא כמו כולם, ולראשונה שמעתי מהמבוגרים את המילה "ז'ידיוֹנוֹק". ובאשר לליוניה – בגלל מראהו החיצוני הוא הספיק לספוג רבות בבית הספר למלאכה שנוא נפשו. החבר'ה שם הם היו, מה שנקרא, מוּעָדים, והתעללו איך שרק הצליחו ביהודי היחיד שם, ועוד יהודי ממשפחה של אינטליגנטים, של מורים! אחי סיפר שהם היו עורכים ביניהם תחרויות – מי יצליף יותר יפה באף שלו באמצעות כף, וגם יצליף ככה שמיד ירד הדם. וכל זה בתוספת האימרה "זה על זה שאתה ז'יד!"
כמו בכל משפחה, היו לי ולאחי חיכוכים, וויכוחים ומריבות במהלך חיינו הארוכים. אך ברגע שהייתי נזכר במה שהזדמן לו לחוות במהלך המלחמה, היו העלבונות נשכחים מעליהם. עם זאת, ליוניה התברר כאדם די יציב – הוא לא נשבר, לא התמלא ברוע, אבל גורלו של אחינו האמצעי, סיוֹמה, התגלגל באופן טראגי ממש. סיומה נקלע אל בית ילדים, שם למד מהר מאד את חוקי ההישרדות של הג'ונגל. בפרט הוא חקק לעצמו כי מביש הוא להיות חלש ומביש להיות יהודי. כך שכאשר איתר אותו אבי והחזירו הביתה מאסיה התיכונה (הדבר אירע בשנת 1944), היה אחינו האומלל לבריון של ממש ו… אנטישמי גמור. להוריי הוא בז באופן גלוי, לגלג למבטא היהודי של אבא, ואפילו השיבה מחוזות ילדותו, אל סמולנסק המשוחררת (אל וליז' כבר לא שבנו. הדירה שלנו נתפסה, כל היהודים שלא הספיקו לברוח נהרגו על ידי הגרמנים. איך יכולנו לחיות שם עם כאלה זכרונות? כך שהגענו אל סמולנסק) לא שינתה בו דבר. סיומה נפלט עד מהרה מבית הספר, נקשר בחברה רעה (אבל לפחות לא יהודית!) והגיע להתייצב לפני בית המשפט על השתתפות בקטטה. מאחר והנפגע בקטטה היה קצין של הצבא הסובייטי, קיבלו האשמים עונשים חמורים באופן לא סביר, אפילו יחסית למקובל באותן שנים קשוחות. סיומה קיבל עשרים שנה מעצר בתנאים מחמירים. הוא מת בבית הכלא לפני שריצה שנה מעונשו, והוא רק בן עשרים שנה.