זיכרונות
פינוי ובריחה

מצור לנינגרד

מוֹירֵדִין שרה

נולדה ב-12 באפריל 1926, בעיירה בֶרשָאד שבמחוז וִינִיצַה. ב-1937, כשהייתה בת 11, נפטרה אימה במהלך לידה. ב-1940, רגע לפני המלחמה, מת אביה והיא נותרה לבדה עם אחותה הצעירה. התפנתה לסיביר עם קרובי משפחה, שם עבדה בבית חרושת צבאי. לאחר המלחמה עברה לגור במולדוביה. נישאה ב-1949, סיימה את המכללה הכלכלית באודסה ועבדה ככלכלנית בכירה. אם לשתי בנות, סבתא לשתי נכדות ושני נינים. עלתה ארצה ב-1991 ממולדוביה וחיה כיום באשדוד

ילדוֹת מלחמה

היינו בנות 15 ושבע וחצי, אחותי ואני, כשפרצה המלחמה. חיינו בעיירה הקטנה בֶרשָאד, במחוז ויניצה שבאוקראינה. עם תחילת הפינוי כבר היינו ללא הורים, לכן נמלטנו עם דוד ודודה מבוגרים, בנם בן ה-13 וסבתא זקנה שנלוותה אליהם. מובן שלא יכולנו לקחת עמנו הרבה חפצים. הבאנו רק ביגוד וזוג שמיכות קיץ, מה גם שדודתנו – יעיד מי שהכיר אותה – הייתה ממש דמות חיה מסיפוריו של שלום-עליכם. היא הייתה בטוחה שעוד חודש נחזור, ועל כן נעלה את דלת הבית והחביאה את המפתח כדי שלא נאבד אותו חס ושלום. כך הלכנו שלושה קילומטרים ברגל עם המטען, עד תחנת הרכבת.

אלא שאחרי מספר ימים הרומנים קיבצו בעיירה שלנו עשרות אלפי יהודים מבּוּקוֹבִינָה ויצרו שם את גטו ברשאד המפורסם. בביתנו בן שלושת החדרים נאלצו להידחס למעלה משלושים איש. כל הבתים שעמדו ריקים נתפסו כך. כדי להתחמם בחורף תלשו האנשים קרשים מהרצפה, עקרו דלתות פנימיות, לקחו רהיטים, קצצו הכל והעלו באש. משפחתנו חיה לא רע לפני המלחמה. אבא היה מנהל חשבונות בכיר, אמא הייתה מורה. הריהוט שלנו היה איכותי וכלל אפילו פסנתר כנף נפלא תוצרת גרמניה, שהרומנים מיהרו לבזוז. כל היתר נשרף. הבית עצמו נהרס. רק המגרש בו עמד הבית נותר.

בתחנת ברשאד הושבנו בקרון נוסעים במסילה צרה. לאחר נסיעה בת שעתיים הועברנו אל קרונות משא שטוחים, שהיו גדושים בציוד. נסענו בקרונות אלה עד שחלפנו על פני תחנת פוֹמוֹשנָאיָה. שמונה עד עשרה ק"מ אחרי התחנה נשמעה אזעקה המתריעה מפני תקיפה אווירית. הרכבת עצרה, האנשים זינקו מהקרונות והחלו לנוס לכל עבר, בלי לראות שום דבר בדרכם.

משנשמע אות הארגעה, התברר כי הפצצות הגרמניות ריסקו את הקטר ושניים-שלושה מהקרונות. מישהו התחיל בקריאת המונית של השמות. האווירה הייתה כאוטית ואיומה. אנשים ניסו למצוא את קרוביהם ואת משפחתם וקראו להם בקול גדול. לא אוכל לשכוח איך אחד הגברים שחיפש את אשתו ושני בניו, מצא את שלושתם מתים בתוך המכתש שיצרה פצצה. אלוהים, כמה שהוא צעק.

בתחילה גם אנחנו לא מצאנו את סבתא שלנו, אבל בהמשך איתרנו אותה שוכבת הלומה על האדמה. אמבולנסים הגיעו מהעיר כדי לאסוף את הפצועים שלא יכלו להמשיך לצעוד בכוחות עצמם. מי שמסוגל היה ללכת אפילו מעט נשאר בשיירה. גם את סבתא שלנו לקחו. המתים הושארו לשכב לצד הרכבת המרוסקת. כך, בחום של יולי וללא מים או מזון, השתרכנו בחזרה לפומושנאיה עם המטען, את אותם 8-10 ק"מ. בקושי רב הצלחנו להגיע אל תחנת הרכבת. התחנה הייתה מלאה באנשים. עם הגעתנו התחלנו בנסיונות לאתר את סבתא, אך איש לא ידע דבר אודותיה. לאחר חיפושים ארוכים מצאנו אותה בוכה על ספסל בגן הציבורי. התברר שהאמבולנס הביא אותה עד הספסל ונסע.

לאחר כמה שעות שוב העמיסו אותנו על קרונות משא שטוחים ונסענו הלאה – אל שלושה סבבים נוספים של הפצצות. שוב זינקנו מן הרכבת, שוב צעקנו, שוב קראנו, שוב חיפשנו אלה את אלה. סבתא בפעם הזו סירבה לרדת מהפלטפורמה. "אם יהרגו – יהרגו", אמרה. בעת מנוסתנו מן המוות גנבו אותנו שלוש פעמים. לאן מועדות פנינו – לא ידענו. לבסוף הובאנו אל חבל קרַסנוֹדָר, אל הסטאניצה קרַסנוֹאַרמֶייסקָאיָה, שם עבדנו בקולחוז במשך שישה חודשים. שם סבתא נפטרה. התקשינו למצוא אנשים כדי לקבור אותה.

כאשר הגרמנים התקרבו לקרסנודר שוב התפנינו בלי לדעת לאן. בדרך חלתה אחותי הקטנה בשָנית והורדנו מהרכבת. היא אושפזה בבית החולים שבעיר בוֹרִיסוגְלֵבְּסק במחוז ווֹרוֹנֶז'. לנו הורו למצוא דירה בעיר. היינו חסרי כסף וכמעט חסרי בגדים. אני, הלכתי לעבוד בבית החרושת העירוני לשיפוץ קרונות, אך לבסוף שובצתי כשוליית חרט בבית מלאכה צבאי לייצור מוקשים. מאוחר יותר קיבלתי הסמכה לחרטות. עוד לא הייתי בת 16.

כשלא עמדנו במכסה שנדרשה מבית המלאכה, היו מכריחים אותנו לעבוד 18-20 שעות ביממה. אלוהים, כמה מפרכים היו אותם הלילות ובמיוחד לפנות בוקר. חוץ מלישון לא רציתי כלום. זכור לי שבאחת הפעמים התעכבה הובלת החומרים אל עמדת העבודה שלי. בפינת בית המלאכה הבחנתי במעט קש. בלי שאיש יראה רצתי ונשכבתי. כל כך רציתי לקבל חמש דקות לעצמי! אבל לא הלך. המנהל ראה את מעשי וצעק בקול רם "תראו אותה, תפסה לעצמה נחת כמו נסיכה. קדימה, עופי לעמדה!" ממש כמו אצל שלום-עליכם… לא עפתי כמובן, אלא נגררתי רדומה אל המכונה. מזלי שהמקדח לא טעם באותו היום מהאצבעות שלי.

כאשר קרבו הגרמנים אל וורונז', פונה המפעל שלנו אל חבל אַלטָאי, לעיר רוּבצוֹבסק. כיוון שהייתי כה כחושה ריחמו עלי המנהלים בעת ההתארגנות המחודשת ושלחו אותי לעבוד כשוליה בהנהלת החשבונות. אך ההעסקה שלי שם לא נמשכה זמן רב. הוראה ממשלתית קבעה "שאין להקצות כרטיסי הזנה עבור מובטלים נסמכים הכשרים לעבודה". כל אנשי ההנהלה מיהרו מיד לסדר מקומות עבודה לנשותיהם, ואילו אני גורשתי לרחוב, הווי אומר לדאוג למצבו של השטח המקיף את המפעל ולעבודות שחורות נוספות. כך, בנעליים פשוטות, מעיל סתיו, מטפחת פשתן וכפפות מאריג גס שהוקצו לי, הייתי עובדת בחוץ בקור של 36-40 מעלות מתחת לאפס. כפות ידיי התנפחו ונראו כמו כריות. הן הגירו דם ומוגלה, והכפפות שספגו אותם התקשחו בקור והפכו לכפפות עץ. הייתי חוזרת הביתה מהעבודה מדי ערב, מקלפת אותן מידיי, ובבוקר שבה וחובשת. אחרי העבודה הייתי הולכת לגנוב סלק סוכר עם בן דודי. היינו חומקים בחסות החשיכה אל תחנת הרכבת, בה עמדו פעמים רבות קרונות משא עמוסים. היינו גונבים את הסלק ואופים על התנור. אין ספק שאם היינו נתפסים היו כולאים אותנו. לנו, לא היה דרוש מַטעם גדול יותר מסלק אפוי.

הרגעים המפחידים ביותר היו בלילות בהם דפקו על דלתי וצעקו "קומי, בואי לפרוק פחם". כך היה בכל פעם שהגיע קרונות עם משלוחי פחם. הנשים הסיביריות לא יכלו לראות את הייסורים שלי והורו לי ללכת להתלונן בפני מָזוּרֶנקוֹ, מנהל בית החרושת. כאשר עשיתי זאת והראיתי לו את כפות הידיים, הוא גירש אותי מעל פניו בצעקות באומרו "אנשים נהרגים בחזית, וזאתי מחפשת לה נוחיות!" פרצתי בבכי ועזבתי. אז, בלי לומר לי כלום, כתבו אותן הנשים מכתב לתובע.

מה כתבו שם איני יודעת, אך באחד הערבים הגיע אלינו הביתה בחור ששאל 'מי זאת פה מוירדין שרה'. עניתי 'אני'. הוא שאל אם כתבתי מכתב לתובע. לא ידעתי כלום על המכתב וגם דודתי התחילה יד לומר שאיננו יודעות כלום. הבחור הורה לי להתלבש ולהתלוות אליו. כולנו מאד נבהלנו אבל הוא הרגיע אותנו ואמר שהכל יהיה בסדר. היה זה מזכיר ארגון 'תנועת הצעירים הקומוניסטית' של רובצובסק וסביבותיה.

הוא הביא אותי אל סמירנוֹב, מזכיר הוועד המפלגתי העירוני. נכנסתי פנימה למשרד מרווח. מאחורי השולחן ישב גבר ייצוגי למראה כבן חמישים. הוא הזכיר לי את דמותו של קוֹטוֹבסקי, כיוון שראשו היה מגולח. האיש קיבל אותי בידידותיות אבהית והורה לשבת ולספר על עצמי. כן, הוא גם ביקש שאראה לו את כפות הידיים. בראותו את מצבן הנורא נרעד ועצם את עיניו.

כשסיים להאזין לדבריי, אמר "מחר אל תצאי לעבודה, אני כבר אמצא לך עבודה אחרת". נבהלתי. העבודה במפעל הייתה תחת משטר של משמעת צבאית ולי אסור היה להיעדר מחשש שישפטו אותי. המזכיר הרגיע אותי ואמר שכל האחריות מוטלת עליו. הוא העניק לי תלושים לקבלת שני זוגות של מגפי צמר – לי ולאחותי – סוודר, שני כובעים חמים וכפפות צמר. בנוסף, הוא סידר לי עבודה כעוזרת למנהל חשבונות במחלקה לאספקת הפועלים של הרכבת. המשכורת הייתה אמנם מזערית, אבל העבודה הייתה לפחות במרחב מוסק.

פעם אחת, בתקופת החגים של אוקטובר, שובצתי בתורנות למשמרת במאפייה. לא היה גבול לשמחתי. הייתי משוכנעת שאצליח לקבל שם פיסת לחם בלי כרטיס! תפקידי במשמרת היה לעמוד ליד הטלפון, משמונה בערב עד שמונה בבוקר. נערכתי לביצוע התורנות בזמן המיועד. על כל צרה שלא תבוא החלטתי לקחת איתי את חתיכת הלחם הרגילה שהוקצבה לי – 400 גרם משקלה. 'הרי המשמרת היא עד הבוקר', אמרתי לעצמי.

עודי יושבת ליד הטלפון במשרד של המאפייה, וריח הלחם הטרי מטלטל את כל הווייתי. לא התאפקתי והתחלתי לאכול את חתיכת הלחם שהבאתי. באותו רגע נכנסה לחדר אחת מעובדות המאפייה ושאלה למעשיי. השבתי שאני בתורנות טלפונים ואוכלת לחם מהבית. היא התפרצה עלי: "איזו מטומטמת! באה למאפיה עם הלחם שלה?! בואי פנימה, אתן לך לחם טרי". אני סירבתי. "אסור לי להתרחק מהטלפון, אני יכולה לחטוף על זה!" עניתי לה. האופה לגלגה עלי. "מי בכלל צריך אותך, כל ההנהלה עכשיו שותה וחוגגת!".

בקיצור, הפיתוי היה כל כך גדול שלא התאפקתי והצטרפתי אליה. ממש באותו רגע יצא מהתנור לחם לבן וחם. הידידה החדשה שלי לקחה את אחת הכיכרות, תלשה נתח גדול, טבלה בשמן חמניות והגישה לי. תפסתי את הלחם בחמדנות וזללתי בהנאה. אחר כך הייתי חולה במשך שבוע. גופי לא עמד בהשפעה של הלחם החם על הקיבה הריקה. מצד שני, הצלחתי לחסוך ולקבץ את כל קצבת הלחם של שבוע המחלה.

זה אירע בסוף שנת 1942. נותרו לי עוד שלוש שנות מלחמה קשות לשרוד ואחר כך השיבה הביתה, אל שום מקום. אבל כל אלה הם כבר סיפור אחר.