נולדה בצ'רנוביצי ב-1958. עלתה לישראל ב-1980. עבדה כממלאת מקום ראש העיר נצרת-עילית. נשואה ואם לשניים, מכהנת כחברת כנסת מ-2006 עד-2013, מספרת שמטוב את סיפור משפחתה

הכאב והתקוות של משפחתי

הורי, אמי אסתר גורלניק ואבי דוד שרגא, הכירו ב-1938, לפני המלחמה, בבלצי שבמולדביה. באותה תקופה היה הנוער היהודי של העיר מבלה את זמנו הפנוי במועדון 'פלאץ ציון', בו קיבל מגוון מידע על ארץ ישראל, יהדות, ציונות ואפילו על יחסי שבינו לבינה.

ב-1941 עזבו רוב הצעירים לעבודה בבאקו וכך עשו גם הורי לעתיד, שעוד לא היו נשואים. בבאקו הם חיו במעונות. אבי עבד בנגריה ואמי במפעל טקסטיל. שם גם מצאה אותם המלחמה. סבי ברל גורלניק, אביה של אמי, הגיע עד באקו והשיב אותם לבלצי. לסבא ברל ולסבתא מינדל היה חשוב מאד שהמשפחה תישאר מאוחדת. היו להם שבעה ילדים אשר הקטן שבהם נולד שבועיים לפני תחילת המלחמה. כך יצא שכל המשפחה חיה בבלצי עד יולי 1941, על אף שרבים מן השכנים והחברים כבר עזבו את העיר. סבא לא האמין עד הרגע האחרון שהגרמנים יכנסו לבלצי.

סבא נלקח לגדודי העבודה וציווה נחרצות על בני הבית להשאר בבית ולא לצאת מן העיר. הוא היה מודאג מכך שסבתא נשארה לבד עם הילדים, אבל היה משוכנע שבבית לא מאיים עליהם דבר. היום בו נלקח, נחקק לנצח בזכרונה של סבתא מינדל, שנשארה עם שבעת ילדיה. צ'אקה, הבת הקטנה (ובאותו הזמן היא הייתה בת חמש בלבד) הייתה חולה תמידית והעבירה זמן רב בבית החולים. כאשר התחילו ההפצצות הראשונות והשריפות שבאו בעקבותיהן, סבתא פרצה בריצה אל בית החולים. כשעולל פעוט בידיה, תפסה את צ'אקה שהייתה לבושה בפיג'מה בלבד, חזרה הביתה ואספה כמה שקי חפצים. כשבחוץ ירד גשם, הגיעה יחד עם כל ילדיה לתחנת הרכבת, שם עלתה על רכבת שנסעה זמן רב, עד שהגיעה אל אסיה התיכונה.

הנסיעה נמשכה כנצח. אוכל לא היה. עד מהרה התחיל רעב נורא, חלב האם של סבתא יבש ולא הייתה דרך להאכיל את התינוק שנפטר דמי ימיו. לאישה אחרת, בקרון סמוך גם כן נפטר תינוק, ויחד עם סבתא חפרו שתיהן שני בורות קטנטנים באדמה הקפואה כדי לקבור את ילדיהן.

אך הנורא מכל עוד ציפה להם. ב-1943 נאלצה סבתא לעבור מקזחסטן לסיביר מסיבות שאינן ידועות לי. בדרך, שוב פקד אותם רעב כבד. הם שרדו רק משום שאספו עלי סרפד בזמן העצירות הארוכות וסבתא הכינה מהם מרק עבור הילדים. בכך הסתכמה תזונתם באותם ימים. פצועים חלקו איתם את הרכבת, והילדים והזקנים סבלו מהצפיפות והמחנק. בתחנה שבעיירה אושטוב עצרה הרכבת ואחיה של אמא, ייחיל, שהיה אז בן 14, זינק מן הקרון כדי להשיג עבורם מעט פחם ומים. מבעד החלון ראתה סבתא כיצד ניגש אליו שוטר, אומר לו דבר מה, וביחד אתו הולך לכיוון מסוים. סבתא צעקה משהו, אולי קראה לייחיל, אבל הרכבת החלה לנוע. מאותו יום והלאה איש מהם לא ראה יותר את ייחיל. אחרי המלחמה ניסתה המשפחה לאתר אותו, אבל עד היום איננו יודעים דבר על גורלו. מה שאני כן יודעת הוא שכל הזמן הזה היו מדברים עליו בבית ומצפים לו.

אחרי זמן מה, כשהמשפחה הייתה כבר בסיביר, נחתה צרה נוספת. שניים מאחי אמי, אהרון, שהיה כבן 4, ומישה בן ה-12, יצאו מהבית ונעלמו בנסיבות לא ידועות. רק אחרי זמן רב התברר כי הם מצאו את עצמם בבית יתומים. אהרון הקטן לא שרד את הרעב ומת במהרה, ואילו מישה, יחד עם הילדים האחרים, התחיל לגנוב אוכל כדי לשרוד, נתפס והושלך לכלא. הוא השתחרר רק ב-1953, אז החל בחיפושים אחרי המשפחה עד שמצא בצ'רנוביצי את הוריו ואחיותיו.

אחרי הניצחון במלחמה חזרנו אל מחוז פולטבה. לא היה טעם להשאר בבלצי שחרבה עד יסוד, והורי החליטו לנסוע לצ'רנוביצי. אבא סיפר שלאחר המלחמה הייתה אמא רזה באופן שלא יאמן. מבגדיה נשאר רק מה שלגופה. פעם הלכה אל השוק כדי לקנות לעצמה משהו ללבוש, אבל שם השיבו לה "ליהודים אנחנו לא מוכרים!". כך או כך, היא הצליחה לקנות שם מעין סדין ולתופר ממנו לעצמה שתי כותונות…

בתחילת שנות השבעים, אחרי המתנה ממושכת מאוד, עלתה משפחתי לישראל. סבתא מינדל, שכבר עברה אז את גיל שבעים, החליטה לגור בנפרד ולא להיות תלויה באיש. היא הייתה אדם חזק בצורה יוצאת דופן. הפעולה הראשונה שעשתה בארץ הייתה לקנות חלקת קבר, מה שלא הפריע לה לחיות עוד עשרים שנה לאחר מכן. מקום קבורתה נמצא ממש בתחילת בית הקברות של רעננה.

סבתא מינדל חיה 92 שנה. מישה נפטר בגיל 61, ונטמן באשדוד. אמי אסתר נפטרה בגיל 72 וקבורה בנצרת-עילית. מכל אחיותיה רק דודה צ'אקה נותרה בחיים. עכשיו היא בת 72, היא חיה בנתניה ועדיין מקווה שביום בהיר אחד תיפתח הדלת וייחיל ייכנס פנימה.