זיכרונות
פינוי ובריחה

מצור לנינגרד

ויינר צילה

Vainer1

צִילה יוֹסִיפֹובנַה וַיינֵר. הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוטונומית הטטרית, צִ'יסטוֹפוֹל, שנת  1946

גל ההדף שטף את מישוטקה

בת דודתי קלרה פרצה בסערה אל החצר שלנו, שערה פרוע ופניה מלאות דמעות. כבר מסף הדלת צעקה, "צילה, מה, לא שמעת שהגרמנים עומדים להכנס לסלוּצק? הרבה תושבים כבר עזבו את העיר והכריזו שמתרחש פינוי תושבים. מה את צריכה הזמנה נפרדת? שמעת אילו זוועות הנאצים עושים? בבעלי תפקידים סובייטים ובכל היהודים הם יורים במקום".

אני ישבתי בדיוק לצד השולחן ובררתי גרגרי כוסמת. ארוחת הצהריים קרבה והיה עליי להאכיל משפחה בת שש נפשות: ארבעת הילדים, בעלי ואני. ופתאום מגיעה קלרה עם הבעיות… "תרגעי! אל תצעקי!" אמרתי לה. "אני לא נוסעת לשום מקום! רק תארי לעצמך – למי אשאיר את הבית וכל מה שהקמנו בהשקעה כה גדולה במשך יותר מעשור שנים?! ומה יקרה עם הבהמות שלנו? הן הרי יאבדו. כבר סיכמתי עם הקצב שאביא לו את החזיר לשחיטה בשלושים ביולי. את יודעת ששנה שלימה פיטמנו אותו. רק עם הכסף שארוויח מהבשר אוכל לקנות משהו לבית, ביגוד חם לילדים, מזון לברווזים ולתרנגולות. איפה אחביא עכשיו את כל המשק? שאשליך הכל לחסדי הגורל? לא, המנוסה הזו לא בשבילי".

וקלרה ענתה "צילה, על הבהמה את דואגת?! חיי הילדים שלך לא מעניינים אותך?!". המילים שלה הפחידו אותי. הבטתי בסוֹפוֹצ'קַה בתי. לא מכבר מלאו לה שתים עשרה. סופוצ'קה שיחקה עם מִישוּטקַה , החביב על כולם. מישוטקה היה צעצוע חי עבור אחיו ואחיותיו. הם היו גדולים ממנו בהרבה. סופה – בעשר שנים, ליוֹבַה – בשתים עשרה, ויוסף בארבע עשרה שנים. "תגידי, מה פשר הדחיפות הזו שלך?" שאלתי אותה. "הרי רק אתמול היינו איתך אצל רבקה (אחותי) ואת ניסית לשכנע אותה גם אותה לעזוב באופן כזה נחרץ. ומה היא ויַאשַה השיבו לך? הם ענו בלאו נחרץ! ולהם הרי אחד-עשרה ילדים!"

קלרה עמדה על שלה. "צילה, יקרה שלי, אני חוזרת ואומרת לך, הגרמנים עומדים במבואות העיר! את תקלטי את זה או לא? תביני, בלעדייך אני לא זזה! חנה ובוֹרַיה, הילדים שלי, מחכים לנו בתחנה. את ארקדי כבר לקחו ללשכת הגיוס. סדרי את הדברים ותתארגני מהר. השכן הבטיח לאסוף אותנו אל התחנה". היא לא הספיקה לסיים את המשפט ובעלי, יחד עם בניי הגדולים, פרצו אל הבית. גבריאל עבד כסבל בתחנת הרכבת והיה מעודכן בכל החדשות. "צילה", הוא קרא אלי, "קחי מהר את מישוטקה ואת סופוצ'קה – ובואי בריצה לתחנה! אמרו לי שממש מיד יוצאת הרכבת האחרונה – רכבת מטען. יותר לא יהיו שום רכבות. תודה רבה לך קלרה על כל העזרה!"

לא ידעתי מה לתפוס קודם. הילדים עזרו והבעל לא הפסיק להאיץ בי. "גבריאל, לכמה ימים אנחנו עוזבים?". "נראה לי שלשלושה-ארבעה ימים, לא יותר". "נו טוב", אמרתי "אז לא אקח שום דבר מיותר". זרקתי על עצמי ז'קט, הלבשתי את הקטנים, קשרתי בגדים קלים להחלפה בתוך מטפחת, לקחתי מעט אוכל שעמד על השולחן ויצאתי מהבית. ממש באותו רגע עברה במקום ההסעה. קלרה עזרה לסופוצ'קה ולי והתיישבה איתנו כן. גבריאל חיבק את מישוטקה בעוצמה אל חזהו ונישק אותו כל כך, כאילו ידע שלעולם לא יראה אותו יותר. לא אותו, ולא אותנו – המלחמה גזלה ממנו את מאור עיניו.

הגדולים, ליובה ויוסיף, נשארו עם אבי להאכיל את הבהמות ולסגור את התריסים. סיכמנו שנחכה להם בתחנה ושיזדרזו. הרציפים המו אדם. כולם רצו מצד לצד, צועקים ומחפשים זה את זה. רבים סחבו איתם תיקי מטען ענקיים. קלרה מצאה בקושי את ילדיה. התברר שהם ישבו בקרון המשא השטוח שבזנב הרכבת.

עוד אני מחפשת בתוך ההמון את בניי ובעלי, וקלרה מזרזת אותי להתיישב כל עוד היה מקום פנוי. מפקד הרכבת והחיילים זירזו את כולנו להתיישב ואמרו שהרכבת מיד תצא לדרכה. מכיווּן העיר נשמעו פיצוצים ראשונים וצרורות של רובים ומקלעים. והנה הרכבת צופרת, פעם שנייה, שלישית… ומתחילה לנוע. קלרה מבחינה שאני מתעכבת, חוטפת מידי את הפעוט ומוסרת אותו לידי בתה חנה. היא תופסת את סופוצ'קה בידה, מושיבה אותה ברכבת המתניעה וצועקת אלי, "צילה! תעלי מהר! בואי, תני לי יד!"

לא נותרה לי ברירה. הרכבת החלה להאיץ. טיפסתי על הקרון אך נכנסתי להיסטריה. יחד איתי החלו לצעוק מישוטקה וסופוצ'קה המבועתים עד מוות. הקטן לא הבין מה מתרחש ובכה חזק מכולם. גם קלרה בכתה, אבל השתדלה להרגיע את מישוטקה ככל יכלתה. היא חיבקה ונישקה אותו, ליטפה את ראשו ובסוף מצאה סוכרייה בכיס והניחה בפיו. איכשהו הוא נרגע מיד. התחיל למצוץ את הסוכרייה המתוקה. רק כשהסתיימה המלחמה גיליתי מה קרה לחציה האחר של המשפחה. גבריאל והילדים איחרו. הם ניסו לרדוף אחרי הרכבת ולהשיג אותה, אבל איך תשיג רכבת? כך יצא שבמשך כל המלחמה לא ידענו דבר אלה על אלה.

אני זוכרת שהייתה עצירה במינסק. הפליטים ירדו אל תחנת הרכבת לאסוף מים. ילדַי ביקשו לשתות אך אנו לא הבאנו איתנו כלים. תודה לא-ל שלפחות לקחתי מעט מזון שהספיק ליומיים. פתאום ראיתי סיר פח צבאי אצל אישה אחת. מיהרתי אליה וביקשתי שתמכור לי אותו והסברתי שהילדים יאבדו ללא המים. זו הסכימה להחליף אותו תמורת הז'קט. נתתי לה את הז'קט, תפסתי את הסיר, רצתי למלא אותו במים וכמעט פספסתי את הרכבת.

כבר קרבנו לויטבסק כששמעתי את שאגת המטוסים. היו ארבעה מהם. הם טסו נמוך, ממש מעלינו וצלב הקרס נראה בבהירות תחת כנפיהם. הרכבת בלמה באחת. מבטן המטוסים החלו להישמט פצצות והכל סביבנו שאג ורעד. האדמה התרוממה השמימה. אימה ובהלה שלטו בכל. אנשים צעקו, רצו ונפלו תחת הפיצוצים. ואז, אז שטף גל ההדף את מישוטקה מן הקרון, ראשו נחבט בגלגל הרכבת והוא איבד את ההכרה. קרסתי על הברכיים לידו. סופה, אחוזת פחד ואימה התכווצה כמו צרור תחת הקרון.

נופפתי באגרופיי וצעקתי לא-ל בשמים. "אני לא מאמינה בך!!! אין אותך! אתה שומע! בשבילי אתה מת!!!". אחר כך השתתק הכל. רופא צבאי קרב אלי בריצה. תחילה לא הבנתי כלום ולא נתתי לו את מישנקה. אחר כך מילותיו חדרו: "אישה, הירגעי! הילד שלך חי! הוא איבד את ההכרה. יכול להיות שזה זעזוע מוח, אבל העיקר שהוא חי!". כך צעק הרופא. הוא רכן אל מישוטקה והחל לעשות משהו. הילד חזר להכרה ופרץ בבכי. הוא אחז בראשו בידיו וחזר, "אמא'לה, כואב הראש, הראשי שלי כואב!". אחר כך עבר התקף הקאה חזק. באמת היה לו זעזוע מוח. כל החיים סבל מישה מכאבי ראש חזקים.

הרופא השאיר כדורים משככי כאבים והסביר מתי ליטול אותם ואיך לטפל בילד. אז שמענו את קולו של מפקד הרכבת שביקש מכל מי ששרד לשוב ולתפוס את מקומו בקרונות. כך המשיכה הרכבת את דרכה אל גבול רוסיה. איכשהו, לא מיד נזכרתי בקלרה ובילדיה, בורנקה בן השמונה וחנה בת השלוש-עשרה. רק כאשר הרכבת האיצה חדרה לראשי המחשבה שאיני רואה אותם. האמת נודעה לי מעט אחר כך. כשאספו את גוויות החללים מההפצצה ראיתי את גופותיהן של קלרה ושל חנה בתה. הבן בוריס אבד. הילדים שפקד אותם גורל דומה נאספו ונשלחו אל בתי ילדים.

הרופא השאיר כדורים משככי כאבים והסביר מתי ליטול אותם ואיך לטפל בילד. אז שמענו את קולו של מפקד הרכבת שביקש מכל מי ששרד לשוב ולתפוס את מקומו בקרונות. כך המשיכה הרכבת את דרכה אל גבול רוסיה. איכשהו, לא מיד נזכרתי בקלרה ובילדיה, בורנקה בן השמונה וחנה בת השלוש-עשרה. רק כאשר הרכבת האיצה חדרה לראשי המחשבה שאיני רואה אותם. האמת נודעה לי מעט אחר כך. כשאספו את גוויות החללים מההפצצה ראיתי את גופותיהן של קלרה ושל חנה בתה. הבן בוריס אבד. הילדים שפקד אותם גורל דומה נאספו ונשלחו אל בתי ילדים.

סוף סוף הגענו אל קַזַאן. שיכנו אותנו באופן זמני בבניין בית ספר ולאחר מכן הפנו אותנו אל עיר מחוז קטנה בשם צִ'יסטוֹפוֹל. נכנסתי שם לעבוד במפעל 'שווֵיינִיק' בו תפרו מדים לצבא. מישה התקבל לגן ילדים וסופה הלכה לבית הספר. בשל הרעב התפתחה אצלה שחפת והוקצבה לה תוספת תזונה שלל כוס חלב ו-150 גרם לחם. אך סופה הייתה משתמשת בכל סיפור ואמתלה כדי להעביר את המענק הזה לאחיה הקטן. כשגיליתי שסופה נותנת את קצבת המזון שלה למישה יצאתי מכלי מרוב זעם. מצבה הפך לקריטי ונאלצתי להעביר אותה לבית החלמה מיוחד. שם הצילו את חייה.

אוי, אינני רוצה להיזכר בשנים האלה ובתלאות הפינוי. כי הנורא מכל היה מה שאירע לקרובנו שלא התפנו. אחותי רבקה, בעלה ואחד-עשר ילדיהם נשרפו בעודם בחיים, יחד יתר עם היהודים שנותרו בסלוּצק.

אשר למה שעלה בגורל משפחתי שלי: גבריאל נלקח לחזית, שם נפצע ואיבד את שתי עיניו. הוא סווג כנכה מלחמה מהדרגה הראשונה. יוסף לחם מגיל שש-עשרה ונפצע. הוא שב לסלוצק לאחר המלחמה, מתוך תקווה למצוא אותנו. כאשר עמד לפני חורבות הבית, עברה במקום דודתו סוניה וסיפרה לו כי אנחנו בבאקו- שם שירת אחיו הגדול של גבריאל. ליובה היה בהתחלה בבית ילדים. אחר כך למד בבית ספר מקצועי, עבד במפעל כמו כל ילדי המלחמה ובהמשך גויס לשרת בצבא. רק ב-1947 נאספה כל משפחתי בבאקו – משפחתי שניצלה בנס.

Vainer2