ואני עוד לא הייתי בת חמש…

שמי אלינה חנינה (שם הנעורים רובינשטיין), נולדתי בשנת 1936. אני, שני אחיי הבוגרים ליוֹבה וזֵ'ניה, אבא זלמן רובינשטיין ואמא שרה גורביץ' גרנו במרכז לנינגרד, בשדרות זאגורודני, בית מס' 40.

עם תחילת המלחמה הייתי כמעט בת חמש.

לפני המלחמה אמא עבדה כמנהלת חשבונות במינהל ההקמה של הרכבת התחתית של לנינגרד שהוקם זמן קצר לפני כן. כאשר סכנת המצור על העיר הפכה להיות מוחשית, 500 ילדים של עובדי קו-הרכבת ע"ש אוקטובר וכן ילדים של עובדי מפעל ההקמה של הרכבת התחתית של לנינגרד רוכזו בבניין פנימייה לילדים ונשלחו ל"אווקואציה". מאחר ולאמא הייתה השכלה פדגוגית על-תיכונית ושלושה ילדים קטנים (אני עוד לא הייתי בת 5, ליובה היה בן 3.5 וג'ניה בן 1.5) היא צורפה לסגל העובדים של הפנימייה בתור חונכת ונסעה אתנו.

פנימיית הילדים של הרכבת-התחתית של לנינגרד התמקמה בכפר סוֹלטאנוֹבו, לא רחק מן היישוב העירוני נֶייָה, אזור נייה, מחוז יָרוסלָבל (מאז 1944- מחוז קוסטרומה).

בשל הדוחק הרב והחנק, במזרונים שעליהם ישנו, וגם בקירות העץ (היו אלה בולי עץ מוקצעים פשוטים עם אטומי נעוֹרת תחובה ביניהם) שרצו המוני פשפשים שסבלנו מהם רבות. המציאות הסניטארית העגומה הביאה לכך שהילדים נתכסו כינים.

ויום אחד פרצה בבית-הפנימייה מגיפת חצבת. בית החולים המקומי התמלא ילדים חולים; גם אני נדבקתי והועברתי לבית חולים. כעבור זמן מה העבירו למיטה שלי והשכיבו בצורה הפוכה אלי "ראש בראש הבוהן" ילד עם אותה אבחנה כמו שלי. היה זה אחי ליובה. מאז זכרתי היטב שיש לי אח. אודות אחי הצעיר ג'ניה נודע לי אחרי מקרה אחר. מובן שאמא ביקרה את ילדיה בקבוצה הנמוכה והם הכירו אותה. פעם אחת, בחורף, ג'ניה, כנראה מתוך געגועים לאמא, רץ לחפש אחריה. אז הוא היה בערך בן שלוש. הוא רץ יחף ולא לבוש, בכפר מתוך הבניין הגדול שבו הייתה כתתו, אלינו, אל אמא. פלא שלא התקרר ולא חלה.

בית-הילדים נקרא "גן ילדים – פנימייה", לכן בין המפונים בו היו הרבה מאוד ילדים קטנים ממש, כמעט תינוקות, חלקם אפילו בני פחות משנה או בין שנה לשנתיים. רבים מהם עוד לא למדו ללכת וידעו רק לזחול. זכורה לי ילדה בשם פלורה, שנראתה כמו מלאך ממש, שכל הילדים אהבו מאוד. היא הייתה קטנה, עדיין ידעה רק לזחול. רוב הזאטוטים האלה נפטרו כעבור זמן קצר כי לא היה עבורם לא חלב ולא תזונה ראויה. נוסף לזה בפנימיית-הילדים הזו נפוצו מאוד מחלות הצטננות וזיהומיות, ותרופות לא היו.

לא יודע לי מדוע, אבל כל פנימיית הילדים, גם הצוות וגם אנחנו, הילדים, היינו מחויבים, בחורף ובקיץ, להיות נוכחים בהלוויות של אותם הקטנים. תחילתה של תקופת שהותי בסוּלטאנובו מצטייר בזיכרוני בתור איזה רצף בלתי פוסק של ההלוויות הללו. בארון-קבורה קטן מונחת גופה עטופה בסדין, ועל ראשה, כעניין של חובה, מהודקת-קשורה מטפחת לבנה. מעל הקבר הטרי נשאו נאום פרידה, על הקבר שפכו אדמה בערימה קטנה, ועליה היו מציבים פירמידה זעירה עשויה דיקט ומעליה כוכב אדום. מצבורי הפירמידות הפכו עד מהרה לבית קברות של ממש.

חודשי החורף במקומות הללו היו קשים למדי, הרבה שלג, סופות שלגים ורוחות. כל אחד לבש את מה שהביא עמו. חסרים היו כפפות לידים, הנעליים מתבלים היו במהירות, והילדים גדלו ובגדיהם היו קטנים עליהם.

החיים בפנימיית-הילדים בימי מהמלחמה היו קשים גם לילדים וגם למבוגרים. הגננות והאומנות היו מנסרות את העצים בעצמן, חוטבות ומביאות אותם מהחצר, מסיקות בהם את התנורים שלא היו מסוגלים לחמם את כל הבניין. הן עבדו יום ולילה מבלי להתחשב בבריאותן. היו אלה גיבורות אמיתיות. בכל קבוצה היו למעלה מ-30 ילדים. את כולם היה צריך לרחוץ בסאונה, להלביש, את הבנות לסרוק, להחליף לבנים ומצעים, לדאוג לכך שבחדר השינה יהיה חם ומדי בוקר להביא מים מן הבאר לרחיצה. בלילה היה צורך להעיר את הילדים שנהגו להרטיב ולתת להם סיר לילה, ובבוקר היה צורך להוציא את מהמזרנים, לאווררם, להילחם בפשפשים ובכנים, להוביל את הילדים לארוחות הבוקר, הצהריים והערב לחדר האוכל (מה גם שלרבים מהם אין בגדים חמים ללבוש ובחוץ היה כפור אימים), לטפל בילדים שחלו, להקפיד על משמעת בקבוצה וללמד את הילדים.

עוד מטלה קשה הייתה לגננות ולאומנות – הן נדרשו להביא בעצמן עצים להסקה. בדרך כל הדבר נעשה בחורף. הקולחוז היה מקצה סוסים עם מזחלת, ושתי נשים עושות היו את דרכן אל היער. טבולות בשלג עד המותניים, ללא הביגוד ההולם, הן היו מפילות ומנסרות עצים, גוזמות ענפים, מעמיסות את הבולים על המזחלת ומביאות את כל זה אל הבית. על ידי כך סיכנו הגננות שלנו לא רק את בריאותן אלא, לעיתים, אף את חייהן.

יום אחד נצטברה קבוצה של ילדים עם כאבי שיניים. לאמא נתנו סוס עם עגלה כדי לקחת את הילדים לישוב נייה, לרופא. הדבר היה בחורף. כמעט כל הדרך עברה ביער עבות ומשלג. בשלב מסוים, היכן שהוא בדרך נשמעה מרחוק יללת של זאבים, וכעבור זמן מה החלה היללה להתקרב. עד מהירה הופיעו גם הזאבים עצמם. באזורים הללו הזאבים אינם תופעה נדירה, אבל לפני כן, לפני המלחמה, היו צדים אותם. עתה, כל הציידים היו בחזית, והזאבים נתרבו מאוד. הם התחילו לרדוף אחר המזחלת. הסוס הנחרד פתח במנוסה מטורפת. בנס הצליחה אמא להשתלט על הסוס ולהתנתק לבסוף מהזאבים הרודפים.

כל העת היינו די רעבים. מוצר המזון העיקרי היה אפונה – הן למנה הראשונה, הן לעיקרית, ולפעמים במקום המנה העיקרית הייתה רפרפת חמוצה משיבולת שועל. סוכר, חמאה, שומן או בשר אלה הם דברים שלא זכורים לי – פשוט משום שהם לא היו. והנה מחזה שאני רואה אל מול עיניי: בחדר האוכל ניצבים שורות-שורות של שולחנות ארוכים מקרשים פשוטים, ועליהם קערות מתכת עם מרק אפונה, לצדם פרוסה של לחם. הקבוצה שלנו כבר ישובה ליד השולחן, וקבוצה נוספת של ילדים כבר נכנסת לחדר האוכל. והגננת שלהם, נדז'דה איוונובנה, משמיעה קריאה נלהבת: "מרק אפונה! איזה מזל!". המשפט נשמע כל כך אמיתי וכנה שמאז הודבק לה בתור כינוי – "מרק אפונה! איזה מזל!".

על אף כל הקשיים שחוותה פנימיית-הילדים, הגננות והאומנות שלנו לא שכחו לקיים אירועי תרבות לרגל חגים ולכבוד הניצחונות של הצבא האדום בחזית…

נוסף על הקשיים שהיו מנת חלקם של כל הילדים בעת המלחמה בפנימיית-הילדים, אנחנו, הילדים היהודים, סבלנו מאנטישמיות שבה חשנו די מהר. אפילו הילדים הקטנים ידעו מה זה "ז'יד" וידוא להבחין בסביבתם בילדים יהודים. בין החניכים בפנימיית-הילדים היו נפוצים הרבה פתגמים, אמרות וחרוזי-ספירה. כל ילד יכול היה לגשת אלינו להתחיל לזמר:

"יהודון יהודון רץ על חבל בלי הפסק \ יתהפך היהודון כשהחבל ייפסק". אני ואחיי ליובה וג'ניה לא היטבנו להגות את האות רי"ש כנהוג ברוסית, וכל הזמן הציקו לנו ודרשו מאתנו להגות משפטים רוויי-הרי"שים ("יורד ברד בדרום ספרד").

היה לנו בקבוצה ילד קצת יותר גדול ממני, הוא התחיל להקניט אותי ורבנו. ברור שהוא היה יותר חזק ממני, אבל אני התגוננתי על פי דרכי, נשכתי אותו, והוא עזב אותי. בשמך כל שהותנו בבית הילדים גם לובה וז'ניה הושפלו והוכו כל העת, וגם התגוננו כפי שיכלו.

בכפר סולטאנובו עצמו, בקרב הילדים בני הנוער, פרחה האנטישמיות במלוא תפארת. ילדי הכפר גם הם היו נטפלים אלינו ומציקים לנו בכל הזדמנות. מאוחר יותר הפליא אותי כל העת איך זה שבאזורים הנידחים האלה, שלא היה בהם ולו יהודי מקומי אחד, כל כך שנאו אותנו.

אלא שכל זה היה עוד כלום לעומת מה שעבר עלינו בהמשך. איך שנסתיימה המלחמה, פנימיית הילדים לא חזרה ללנינגרד. במקום זאת העבירו אותה ליישוב טאיצי שבמחוז לנינגרד, שם הוא התחיל להיקרא "בית ילדים מס' 3 ליד המחלקה לבתי ספר של מסילת הרכבת ע"ש אוקטובר". מיקמו אותנו בבניין בית הספר שצבוע היה בצבע כחול ועל כן נקרא "הבית הכחול". לפנימיית הילדים שלנו נשלחו נערים רבים שחוו את הכיבוש הגרמני. הילדים היו או יתומים או כאלה שהוריהם היו במקומות אחרים כלשהם, או כאלה שההורים לא היו מסוגלים לגדלם. בני הנוער הללו היו עדים להשמדת היהודים ע"י הנאצים. והנה, דווקא כאן הוחל בשיסוי של ממש. היו מקניטים אותנו, מרביצים לנו כל העת, לוקחים לנו את האוכל – והרי אחרי המלחמה היה רעב. אחיי, שהיו בקבוצות היותר נמוכות, חטפו יותר ממני, אני ניסיתי לבוא להגנתם. לעיתים קרובות הייתי שומרת להם לחם מארוחת הבוקר או הצהריים.

במיוחד התבלט כאן נער בוגר למדי, בן 14, מאוקראינה. הוא נהג להתעלל באכזריות בילדים היהודים ועודד אחרים לעשות כמהו. כל זה נמשך עד שעזבנו לבסוף את פנימיית-הילדים באוקטובר 1946 ועברנו ללנינגרד אחרי שחרורו של אבא מהצבא.

וכך הוכנו היטב, אפשר לאומר, לגילויי האנטישמיות שהפכו למנת חלקנו בהמשך חיינו: בבית הספר, בחצר הבית, ברחוב ובמקומות רבים אחרים שבהם הופענו.