זיכרונות
פינוי ובריחה

מצור לנינגרד

בוֹרד סֵמיוֹן

Bord Levikova1

נולד ב-1931 בלֵפֵּל (בלרוס). מהנדס חשמל, התגורר בוִויטֵבסק ובה עבד עד עלייתו ארצה ב-1991. הוא ורעייתו אירינה מתגוררים בחיפה, הורים לבן ובת, סבים לנכדה ונכד

אז צעקתי לי בקול "הנה עפות פצצות!"

נולדתי בלפל שבמחוז ויטבסק, כשהתחילה המלחמה כמעט מלאו לי עשר. אבי עבד בעסק שיתופי לייצור נעליים, אמי הייתה עקרת בית. בדיוק באותו זמן הוקצה לי כרטיס למחנה פיונרים והמלחמה התחילה. כמה ימים לאחר מכן כבר החלו ההפצצות על ויטבסק ואוֹרשַה כיוון שהיו צמתי רכבת חשובים. גם לפל נחשבה לכזו. היינו חמישה ילדים במשפחה, שלושה בנים ושתי בנות. בשל ההפצצות, אבי שלח אותנו ואת אמא אל הכפר קָמֵנוֹ שבין ויטבסק ולפל, שם התגוררו הורי דודנו של אבי. שהינו אצלם שלושה או ארבעה ימים. ב-28 ביוני הופצצה לפל, ואבי הגיע אלינו על סוס שהקצה לו העסק בו עבד. בעיירה קמנו לא חיו הרבה יהודים. היחסים עם הבלרוסים היו טובים, ואבא אפילו קיבל הצעה ממשפחה בכפר סמוך להתחבא בביתם.

כך התאספה משפחתנו – שבעה אנשים סך הכל, ואיתנו משפחתו של דודן אבי – שבעה אנשים גם כן: הוא, אשתו, שלושת ילדיהם והוריהם. כולם ערמו על עגלה אחת את המזוודות במטרה לעזוב את הכפר. על העגלה ישבו זקנים וילדים אך כשהתחלנו בדרכנו לעזוב את העיירה מאן הסוס לעלות בהר. אז החליטה המשפחה האחרת שלא להמשיך הלאה אלא סובבה על עקביה, שבה אל ביתם ופרקה את החפצים. "אנחנו נשארים וזהו", הכריזו. אבי לעומתם החליט – "לא, אנחנו עוזבים". נסענו אפוא בעגלה לוויטבסק לבד. אני הייתי המוביל העיקרי על המושכות. נסענו בעיקר בלילות ובימים הסתתרנו ביער. אני זוכר שפעם אחת נרדמתי ונפלתי בין הסוס לעגלה. הסוס היה נבון ועצר מיד, וכך הציל את חיי.

בוע שלם נסענו. בקשיים רבים הגענו לאיזה מקום במרחק ארבעים קילומטר מוויטבסק. משם אסף אותנו רכב ממונע והביא אותנו עד העיר. מוויטבסק הגענורכבת לסמוֹלֶנסק. סמוך לעיר הוכרזה התראה אווירית וכולם נשפכו מן הקרונות ורצו להתחבא בין העצים. מטוסים עטו עלינו, מתחילים להפציץ. אני, הייתי ילד ורציתי לראות בעיני מה קורה מסביב. זינקתי על רגליי ובעיני ראיתי את הפצצות עפות! אז צעקתי לי בקול "הנה עפות פצצות!" מישהו תפס את רגלי, משך אותה ושיטח אותי לידו. באותו רגע התפוצצה פצצה ורגלו של אותו אדם נתלשה.

הרכבת שלנו נפגעה בהפגזות ולפיכך נאלצנו להגיע אל סמולנסק בהליכה. מסמולנסק החליט אבא לנסוע לסטלינגרד, שם התגורר אחיו. מצאנו רכבת לכיוון הזה. בדרך האכילו אותנו החיילים. אני זוכר שהתקרבתי לקבוצת חיילים בשעה שאכלו מהקערות שלהם, עמדתי לידם והתביישתי לבקש. מאוד רציתי לאכול אבל רק הסתכלתי. החיילים הבינו במה מדובר, העמיסו לי דייסה לתוך הקערה ואני רצתי להאכיל את משפחתי.

הגענו עד סטלינגרד. אחיו של אבא פגש אותנו והציע שנפנה אל הקולחוז סטָלִינדוֹרף. אחרת, אמר, לא נשרוד. הקולחוז נמצא במרחק שמונים קילומטר מסטלינגרד, קרוב יותר לנהר הדוֹן. שמענו לעצתו ונסענו לשם. היה זה קולחוז יהודי. הוא נוסד על ידי יהודים שמוצאם רוסי, כלומר גֵרים וסוּבּוֹטנִיקִים, אבל השמות היו יהודיים כולם: סולומון, שרה וכדו'. הקולחוז היה עשיר ואיכרים מקולחוזים סביבנו היו באים אלינו להשיג אוכל.

בסטלינדורף עבדנו בשדה. לא היה רכוש פרטי, לא היו חלקות סמוכות לבית, לא היו בהמות בבתים אלא הכל בבעלות הקולחוז. בסתיו היו בדרך כלל מתחילים לחלק לחברי הקולחוז את לחם, תבואה, אבטיחים, מלפפונים, תפוחי אדמה ועוד. אף שהיה מדובר בתקופת מלחמה, רבים התלוננו שאין להם מקום לאחסן את כל המלאי ולכן סירבו לקחת. היה זה מפני שבאותו חורף לא רעבנו בסטלינדורף.

אלא שעד מהרה החל הצבא הגרמני להתקרב אל סטלינגרד. אבא אמנם גויס לעבוד במפעל צבאי אך קיבל שחרור כדי לאסוף אותנו. עלינו על קרון סחורה שהיה עמוס למחצה בארגזים השייכים למפעל. היינו אמורים להתפנות משם אל עבר סָרָטוֹב. הרכבת יצאה. הספקנו להגיע עד לתחנה כלשהי באמצע הדרך, שם התחילה הפצצה. מיקום התחנה היה בין שלושה מפעלים בעלי חשיבות אסטרטגית. אבא חשש לנטוש את הקרון עליו הופקד, למרות שאף אחד כבר לא התעניין בו או בתכולתו. עד כמה שיישמע הדבר מוזר – דווקא בקרון הזה לא פגעה פצצה. רצנו אל מקלט סמוך, אלא שאז נכנס לתוכו גם קצין בכיר ששאל: מה עושים פה ילדים. אחר כך פקד להביא אותנו במהלך הלילה, כשייפסקו ההפצצות, אל נקודת החצייה של הוולגה.

בערב, כשהחשיך, הגיע חייל והוביל את כל האזרחים והילדים אל נקודת הצליחה. המיקום המדויק של המבצע נבחר דווקא באזור בו בערו הבניינים, על מנת להטעות את הגרמנים ולגרום להם לחשוב שאין טען לשוב ולהפציץ אזור שכבר עולה באש. ירדנו אל המים בחוף תלול וזמן קצר אחר כך הגיעה אלינו אסדה שעל גבה צלחנו את הוולגה. למרות ההטעיה, הופצצנו במהלך השייט והפצצות נפלו בסמוך אלינו. כאשר התקרבה האסדה לחוף, החלו האנשים לקפוץ אל המים כדי להגיע מהר יותר אל החוף ולהתחבא ביער.

גם אנו הגענו אל היער והתחלנו לצעוד אל תחנת אֶלטוֹן, בה חיו פעם הגרמנים של חבל הוולגה. המסע דרך היער נמשך יותר משבוע. ההפצצה נמשכה והיער היה חשוך. האווירה הייתה מלחיצה ומאיימת. באלטון היה מעט יותר שקט – בכל זאת, 300 קילומטר מסטלינגרד. עם הגעתנו, הושבנו על רכבת שהביאה אותנו עד סרטוֹב, בה היו מרכזי מפונים שהחליטו לאן לשלוח את מי. את אבא שיבצו במפעל טקסטיל בנוֹבוֹסִיבִּירסק. עד היציאה לשם חיינו ממש בתחנת הרכבת. לפחות האכילו אותנו שם כהוגן – דייסת סולת עם שמן חמניות. היה לה כזה ריח שעד עכשיו אני נזכר בו באימה – לא מסוגל להסתכל על דייסת סולת. לאחר מכן הושיבו אותנו בקרונות בקר והגענו אל נובוסיבירסק.

צריך לומר שבסיביר, מקום גלותם של קולאקים רבים, תושבי המקום התייחסו בכלל לא רע ליהודים. הם לא תיארו לעצמם מה זה יהודי. היה לי אח צעיר שקראו לו אברם. חיינו בקומה הראשונה. פתאום אומרת לי אמא "הו, כבר מכירים פה את אַבּרָשָה שלנו". הסתבר שלכל היהודים הם קראו אברשה

Bord2

אבל היו גם תקריות. לא היו לנו מים ולכן היה צריך לסחוב אותם מהברזייה שהייתה במרחק לא קטן. בחורף היינו מעמיסים את מיכל המים הריק על מזחלת וחוזרים כשהוא מלא. פעם אחת, הפך ילד זר את המזחלת שלי עם המיכל. התור שליד הברזייה היה ארוך ונע לאט. היה קשה להגיע למים והקור היה עז – עד 45 מעלות מתחת לאפס. הייתי נמוך מהילד הזה, אבל כוחו של הכעס גבר וכיסחתי אותו. אחר כך הוא נעשה החבר הכי טוב שלי.

אי אפשר לתאר כמה חיכינו לנצחון. אנשים היו מעלים ניחושים: עוד ככה וככה ימים. והנה אני הולך לי בוקר אחד לבית ספר, הייתי אז בכיתה ז'. יום שטוף שמש. ואנחנו לא ידענו דבר על המצב בחזית. – המרחק בין מוסקבה לנובוסיבירסק היה גדול. ופתאום אני רואה: אנשים שמחים, עומדים בקבוצות, מדברים, צוחקים, בוכים. פגשתי מכר: "לאן אתה הולך? נצחון!" הוא אמר. השמחה הייתה כפולה: גם נצחון, וגם לא צריך ללכת לבית ספר.

חזרנו אל לפל בשנת 1947. ביתנו לא היה עוד. כשעזבנו את לפל נותרו בה סבא מצד אבא, בתו, ושני בניו עם משפחותיהם. כולם נספו בגטו לפל, ברחוב היהודי. שנים עשר בני משפחתו של אבא, שנספו כולם. יהודים רבים שבו אל לפל אחרי המלחמה והחיים היהודיים בה נמשכו זמן מה. לפני המלחמה הייתה זו עיירה נאה. אפילו בית כנסת מכובד אליו הלכתי עם אבא בחגים היה שם. גם בית ספר יהודי היה. לילדים היו עושים ברית מילה ובר מצווה. בתנורים הרוסיים בבית היינו אופים מצה.

בזמן המלחמה התגייסו כמה מתושבי המקום לשמש כפוֹלִיצַאִים . משפחה יהודית אחת שהכרנו נדחקה גם היא אל הגטו. אבי המשפחה לחם בחזית אך האשה ובתה ניסו לשרוד בגטו. הנאצים הרגו את האם, ואילו הבת הוצלה על ידי רוסיה מקומית שהחביאה אותה עד תום המלחמה. אותה ילדה מוסתרת, התחתנה בסופו של דבר עם קרוב משפחה שלי. זמן מה לאחר מכן אבי נפטר ואני עזבתי אל ויטבסק. עוד הספקתי לסיים בלפל בית ספר טכני לרכבות ואחר כך התחלתי ללמוד במכון המוסקבאי לתחבורת מסילות. אל לפל הייתי מגיע רק כדי לעלות לקברי הוריי.