פרדקינה דורה
למדה באירקוטסק, סיימה לימודי רפואה, עבדה כרופאת ילדים ורופאה ראשית בבית החולים של מינהל הרכבות, הייתה חברה במועצת-העם האזורית והמחוזית. בעלת תואר רופאה מצטיינת של רוסיה ועבדת מצטיינת במינהל הרכבות, בעלת עיטורים ואותות הצטיינות בעבודה. כיום גרה באשקלון.
תודה לך, אמא'לה היקרה!
זכור לי איך בלילה רצנו דרך היער אל תחנת הרכבת, משם צריכה לצאת הרכבת האחרונה עם המפונים… במשפחתנו חמישה ילדים, שהקטנה מביניהם בת שלושה חודשים. הדודה שלי, אמהּ של הילדה, מוסרת אותה לאישה אחרת, כי לדודה אין חלב. האישה ההיא מניקה גם את התינוק שלה וגם את בת-דודתי הקטנה..
הרכבת נעה באיטיות, בין הפצצה להפצצה. בזמן ההפצצה כולם היו קופצים והמתגלגלים במורד סוללת העפר ונסים לעבר היעד הקרוב לחפש מחסה. באחת ההפצצות חייל אחד נפגע, ותוך שהוא נופל, כיסה את אחי בורֶנקה בגופו. רגלו של החייל נתלשה מהפיצוץ. דבר ראשון, מיד עם הארגעה של אזעקת ההפצצה, אמא תלשה את חולצתה, קרעה אותה והניחה חסמים על הפצע המבהיל. רק לאחר מכן הוציאה מתחתיו את בורנקה. היא הייתה בהלם…
בעת הפצצה אחרת אמא, שנבחרה להיות אחראית הקרון, טרקה בחוזקה את דלת הקרון ואמרה: "אם נגזר עלינו למות, נמות כולנו, ואם נשרוד – יהיה זה מזלנו. לפחות לא ניפגע מרסיסים!". והנה, לפתע, השתרר איזה שקט דמיוני ממש. דלת ההזזה של הקרון זזה הצידה ולפנינו ניצבה תמונה זוועתית: מחציתו של הקטר והקרון שאחריו וכן כל הזנב של הרכבת נהרסו, "הלכו" בהפצצה. הקרון שלנו היה היחיד ששרד בגיהינום הזה. אנשים חיבקו זה את זה, בכו מאושר על כי נותרו בחיים…
אמא שלי הייתה אז צעירה מאוד, מלאו לה רק 27 שנים. בדרך, בכל תחנה היא דאגה שיהיה לנו אוכל. בתחנות הצלחנו להשיג גם נרות. היו מניחים אותם בין פסי הרכבת, מדליקים אותם וכך מחממים אוכל לתינוק. אם לא היו בנמצא נרות, חיממו את החלב שבתוך הבקבוק מתחת לבית השחי.
בדרך לא היה איפה להתרחץ. הכינים הפכו לבלתי-נסבלות – התגרדנו כמו מטורפים! והנה, אחרי שנסתיימה אחת ההפצצות, חיכינו שירכיבו רכבת חדשה, ובינתיים לחיילים הכינו סאונה, וגם לנו אפשרו להיכנס לחדר הטיפולים הסניטארי ולהתקלח. היה זה קיץ, שרב… קשה לדמיין איזה אושר זה היה: להימצא תחת זרם של מים קולחים!
פעם אחת, חיילים נתנו לאמא מתנה בשבילנו – דלי עם ביצים וחלב. עושר בל יתואר! ואז, בתחנה, ניגשו אלינו שני ילדים. מלאי לכלוך, תשושים, לבושי סמרטוטים, העור מכוסה קשקשי-מוגלה. הילדים היו מותשים מאוד. התברר שהיו אלה שני ילדים צ'וּבאשים, אחים בהפרש גילאים של שנה. הם נותרו ללא הורים, חיו ביער, אכלו פירות-יער ועלים… אמא לקחה את הילדים האלה לקרון שלנו, נתנה להם אוכל, ואנחנו לקחנו אותם אתנו לאווקואציה. וכך נהיו לנו עוד שני אחים. הם נעשו חלק ממשפחתנו. יחד אתנו הם הגיעו לאירקוטסק, שם סיימו בית ספר שבע-שנתי, התקבלו למכללה, התגייסו לצבא… ואמא'לה שלי תמיד הייתה בשבילם "אמא"!