זיכרונות
פינוי ובריחה

מצור לנינגרד

פרידמן יעקב

נולד ב-1933 בבּובּרוּיסק, בלארוס. סיים לימודי רפואה. עבד שנים רבות בתור רופא. מאז 1999 מתגורר בגרמיה, בעיר רוסטוק.

הצילה אותנו משפחתו של נכה רוסי

עבורי המלחמה החלה ב-22 ביוני 1941 בעיר הביילורוסית בּובּרוּיסק, שם חייתי יחד עם הוריי. אבי שירת בצבא האדום. ראיתי אותו לעיתים רחוקות, כי כל העת היה נעדר מהבית. יחידתו התמקמה באותו חלק של העיר שנקרא "המצודה". אמא הייתה אחות. חיה אתנו גם הסבתא, אמה של אמא; היא נראתה לי קשישה מאוד, היא הייתה בת 65. גרנו בדירה שכורה שבה היו שני חדרים. העיר הייתה ירוקה וביתית. לאורך חזיתות הבתים, ברחובות הלא מרוצפים, היו מונחות מדרכות קרשים. ברחובות היו מעט מכוניות, לעיתים קרובות יותר ראו בעלי עגלות. במרכז העיר היה שוק.

בלילה, אור ליום 22 ביוני, נשמע בשמים רעש מטוסים. אבא אמר שאלה הם מטוסים גרמניים. מאוחר יותר הבנו שהם טסו להפציץ את קייב וערים גדולות אחרות.

בבוקר החלו מטוסי הגרמנים להפציץ את העיר שלנו, הפציצו את תחנת הרכבת. סמוך לפתח הבית שבו התגוררנו עמדה עגלה רתומה. הייתי לידה. לפתע נשמע מכיוון תחנת הרכבת קול של פיצוץ מחריש-אוזניים. הסוס נבהל ופרץ קדימה. הרגשתי מכה חזקה בראש, באותו חלק שבו הייתה העין הימנית. אמא ניסתה בבהילות לשכך את הכאב, הניחה קומפרסים. עם העין הזו הפסקתי לראות, וכפי שהתברר, לתמיד. בפציעה הזו שקיבלתי ב-22 ביוני התחילה עבורי המלחמה. בעיר פרצה מהומה. רבים רצו לכיוון תחנת הרכבת כדי להקדים ולנסוע. למזלנו, באותם ימים אבא היה בחופשה. אנחנו לקחנו מסמכים ומינימום של חפצים ורצנו ארבעתנו לתחנת הרכבת. ליד הקרונות, אנשים נדחקו מכל כיוון. אך בקושי רב עלה בידינו להידחס לתוך אחד הקרונות של רכבת שנסעה למוסקבה. בדרך הפציצו את הרכבת, אבל הגענו בשלום ליעדנו. במוסקבה, אבא העלה אותנו לרכבת שנסעה למזרח הרחוק, והוא עצמו חזר לבוברויסק, אל יחידתו הצבאית. נסענו זמן רב מאוד. לבסוף הגענו לעיר נֶרצ'ינסק. זוהי עיר במזרח סיביר שבה גרו מכרים שלנו, מזרחה לימת באיקָל, לא רחוק מהגבול הסיני והמונגולי.

החיים בנרצ'ינסק היו קשים. ביום ובלילה שמענו זמזום – לא הרחק מאתנו ערכו ניסויים למטוסים. מצב האוכל היה בכי רע. אמא לא יכלה לעבוד – הייתה לה שחפת ריאות, וסבתא הייתה זקנה מדי בכדי לעבוד. לכן קיבלנו מעט מאוד לחם על פי תלושי המזון, אבל המבוגרים תמכו בי ככל יכולתם. חליתי שם בדיזנטריה מסוג קשה מאוד.

כעבור זמן מה עברנו למזרח הרחוק, לישוב בוֹדָה. שם התחלתי ללכת לכתה א'. התחלתי ללמוד לכתוב לא במחברות אלא על גבי עיתונים. למדתי טוב, ועל כך אפילו זכיתי בפרס – העניקו לי משחק דמקה. התגאיתי בכך שכתבו על זה בעיתון של בית הספר.

לא המשכנו להתגורר זמן רב ביישוב הזה, והחלטנו לעבור לגור בסֶמיפָּאלָטינְסְק, עיר בצפון-מזרח קזחסטן. שם, בין המפונים שהתגוררו במקום, הייתה דודתי, אחותה של אמא ובתה של סבתא. נסענו בקרון להובלת צאן, בדוחק רב; היה קר כי היה זה חורף. במהלך הנסיעה כמה אנשים מתו מרעב, קור ומחלות.

במהלך הנסיעה חווינו פחד מבהיל. יום אחד הרכבת נעצרה באמצע הערבה על-ידי אנשים לבושים בבגדי מלחים. התברר שאלה היו שודדים, שעברו בין הקרונות וחיפשו אחר יהודים. מן היהודים שמצאו הם לקחו את החפצים ואת היהודים עצמם השליכו מהקרונות. כמה משפחות יהודיות מצאו עצמן זרוקות בערבה מכוסת שלג ללא כל מחסה, כאשר מסביבם לא נראה כל יישוב. מי שהציל אותנו הייתה משפחתו של נכה רוסי. הוא הורה לאמא ולסבתא לכסות את ראשיהן במטפחות כך שניתן יהיה לראות רק את העיניים, והגדיר אותן בתור קרובי משפחתו, ואילו אני הפכתי לבנו ויטיה. הודות לאיש הזה ניצלנו.

גם בסמיפּאלטינסק החיים היו קשים מאוד. היינו רעבים כל העת, קיבלנו מעט מאוד לחם, ומה שעזר לנו הייתה גפת. זכור לי שהיא הייתה בשני צבעים – אפורה וצהובה. רק פעם אחד נתמזל מזלי לאכול לשובע. אחד מידידיי, ילד קזחי מן המקומיים, היה בנו של מפקד מחנה מעצר שהיה ממוקם בקרבת מקום. הוא הזמין אותי לבוא אתו למחנה-המעצר, ושם האכילו אותנו כפי שלא אכלתי במשך כל ימי המלחמה.

לבסוף הגיעו ידיעות על אבא. הוא נסוג יחד עם הצבא עד מוסקבה, בקרבות החורף על העיר מוסקבה נפגע מהלם ושכב ללא הכרה במשך זמן רב על השלג. בעקבות זאת הוא חלה בדלקת קרום החזה בשתי ריאותיו, ולאחר מכן סבל גם מאפילפסיה. בשנת 1944 עברנו לעיר קירוֹבוֹגְרָד, אוקראינה. גם אבא הגיע לשם בתום הטיפול הרפואי, ובקירובוגרד גם היינו עדים לסיום המלחמה.

הטקסט הוכן ע"י א. צפסמן, גרמניה