נולד בשנת 1932 ביַאלטָה. מהנדס מכונות, התגורר ועבד בקייב, משם עלה ארצה בשנת 1994. חי באשקלון, אב לבת וסב לשלושה נכדים.

פְּרָאבוֹקוּמקָה

מוקדש לזכרה של אמי, אלכסנדרה ולָדִימִירוֹבנָה

בשישי באוגוסט שנת 1941, נמלטנו מקייב. אני, ילד בן תשע, אמי ואחותי הקטנה סבֶטלָנָה. מקייב הגענו ברכבת אל מחוז רוסטוב בו חיינו שנה. במאי 1942 כבשו הגרמנים את רוסטוב והחלו בהתקדמות מואצת דרומה . כל המפונים ברוסטוב הושבו על עגלות רתומות לשוורים ויצאו את העיר. כך שוב מצאנו את עצמנו בדרכים.

בלילות היינו רואים כיצד מצניחים הגרמנים כוחות, איך מתלהטים המקלעים, את הרקטות המפלחות את שמי הלילה. לא רחוק מאיתנו בערו הערים גיֵאוֹרגִייֵבסק ומוֹזדוֹק. כאשר חלפנו על פני נקודות היישוב של צפון הקווקז הרגשנו את יחסם העוין של בני המקום כלפינו. "בין כה ובין כה היטלר יחסל את כולכם, הז'ידים" – היו אומרים. לא פעם סירבו להניח לנו להרוות את צימאוננו. בדרך השיג אותנו מפקד רכוב, עונד שני שרוכים בדש הבגד. הוא אמר "הגרמנים כבר בקרבת מקום, דחקו בשוורים שלכם, אל תגידו לאיש שאתם יהודים. המקומיים מחכים לגרמנים". גם בתוך שיירת המפונים החלו שיחות לא טובות בקשר ליהודים. איימו שיסגירו אותנו לגרמנים. אז קיבלה אמא החלטה לעזוב את ההמון והפנתה את השוורים לכיוון הכפר הקרוב. כך מצאנו את עצמנו בכפר פְּרָאבוֹקוּמקָה (שבחבל סטַבְרוֹפּוֹל). הקשנו בדלת הבית הקרוב ביותר ואישה זקנה יצאה מבעד לדלת. האישה חייכה אלינו בסבר פנים יפות: "רוצים להתאכסן? אני מקווה שאתם לא ז'ידים" – והזמינה אותנו אל ביתה.

עזרתי לבעלת הבית, חפרתי ערוגות, סחבתי מים, ובעלת הבית הייתה שבעת רצון. פעם ניגשו חיילים אל הבית, ביקשו מים, וסיפרו שהם חוזרים מהשבי – ששחררו את כולם פרט ליהודים – "בהם כנראה יירו", כך אמרו. החרדה גברה, קיווינו שהאויב יחלוף מבלי להיכנס לכפר שלנו, אך לא כך קרה. חלפו מספר ימים, שמעתי רעש של מנועים והמון משאיות נכנסו אל הכפר. בתוך המכולות החצי-פתוחות עמדו גרמנים, אחזו במעקים וצעקו בקול רם. ראיתי פני אבן ועיני קרח. אחרי המשאיות נעו אופנוענים. בבוקר שלאחר מכן נכנס כוח של אייזנצגרופן לכפר. הם היו לבושים במדים גרמניים דהויים ושרו שיר עם רוסי – "גַליָה מוֹלוֹדָאיָה". בעלת הבית סיפרה שבלילה נשמעו מטחי מקלעים: אמש חיסלו את הקומוניסטים, עכשיו מחפשים יהודים. אמא הוציאה את הדרכון שלה, וזרקה אותו אל התנור הבוער. חצי שעה מאוחר יותר נכנסו אלינו שני אנשי אייזנצקומנדו. אחד מהם שאל מי אנחנו, דרש לראות מסמכים. "בדרך גנבו לנו את המזוודה עם הביגוד והמסמכים", אמרה אמא. "זמירות כאלו שמעתי כבר לא פעם, אבל עכשיו אין לי זמן לשיחות ארוכות איתך. תארגני אוכל – ביצים ותפוחי אדמה. בערב אבוא שוב". והם הלכו. בערב הוא הגיע לבד. "איכשהו את לא נראית לי רוסייה", התחיל, פונה לאמא. "הרבה מהשבט שלכם הזדמן לי להוביל אל העולם הבא". "אל תיקח את החטא הזה על נפשך" שבה וחזרה אמא, "רוסים אנחנו". הוא הוציא כיס טבק, התיישב לצד השולחן, גלגל סיגריה, הדליק ופמפם ארוכות, אופף עצמו בענן עשן. "עייפתי מהדרך הזאת" אמר לפתע "גם אני ידעתי רעה, ישבתי בשבי, עכשיו הגרמנים קשרו אותי". הוא קם לפתע ואמר לאמי "תחיו לכם. אולי גם את תועילי לי מתישהו, שוּרָה . ספרי מי הציל אותך ואת ילדייך".

למחרת בערב אני ואמא ראינו עגלות עליהם ישבו האנשים שגורלם נחרץ. זקנים, נשים וטף. היו אלה יהודים. אנשי האיינזצקומנדו ליוו אותם החוצה, רכובים על סוסים, ובמהלך הלילה הרגו את כולם ביריות.

בעלת הבית שלנו נבהלה מהשמועות בדבר יהדותנו, והורתה לנו להסתלק. בקושי רב הצלחנו למצוא מגורים אחרים, אבל גרמנים הגיעו לשם להתאכסן. הם החליפו איש את רעהו, וגם אנשי אס אס היו ביניהם. מצבנו החמיר. החשדות כלפינו גברו. קנאות יתרה הפגינו בעניין זה הפוליצאי וראש הכפר. "מה פתאום נמלטתם, כנראה שעל ראש הגנב בוער הכובע!", כך היו אומרים לאמא.

ימי הקור הגיעו. גם בליבותינו היה קור תמידי. אמא ניסתה להשיג מזון, החליפה אי אלה חפצים תמורת לחם. כשהייתי יוצא מהבית, היו הילדים המקומיים צועקים "ז'יד" בעקבותיי. על בית הספר היה אסור לי אפילו לחשוב, זו הייתה סכנת מוות עבורי. בכרזות שנתלו על קירות הבתים היו קריאות לחפש ז'ידים והבטחות של תגמול למסגיריהם, ובנוסף – איומים כלפי כל מי שהעז להחביאם.

פעמים רבות נאלצנו להחליף מקום מחיה בגלל החשדות. בקושי רב היינו מוצאים מקלט חדש. שישה חודשים העברנו בפחד מוות. כל יום היה עשוי להתגלות לנו כיומנו האחרון. ניצלנו על ידי המרשל גיאורגי קונסטנטינוביץ' ז'וקוב אשר פיקד וניצח על התקדמות הצבא האדום דרומה, אל השטחים שנכבשו על ידי הגרמנים. חילות החלוץ של הצבא האדום שחררו את אזורנו. ב-31 בדצמבר של 1942 פרצו פרטיזנים אל הכפר. ניצלנו.

כאשר שפטו את הפוליצאים לאחר השחרור, גילינו שמשפחתנו הוכנסה על ידם אל רשימת הנידונים למוות בירייה.