זיכרונות
פינוי ובריחה

מצור לנינגרד

שוסטין אייזיק

shustin_izek

נולד ב-1937 ברֵצִ'יצַה שבבלורוס. משפטן, עבד והתגורר בווֹטקִינסק.
עלה לארץ ב-2007, מתגורר במגדל העמק, אב לבן וסבא לנכדה ונכד

ושוב נותרנו בחיים

נולדתי במחוז גומל בעיירה רֵצִ'יצַה. במשפחתנו היו שלושה ילדים: שתי אחיותי, ילידות 1930, ו-1932, ואני. אמי הייתה תופרת, ואבי סנדלר. מלאו לי ארבע שנים כשהתחילה המלחמה. בשל גילו המתקדם, גויס אבא ישירות לגדודי העבודה. אני זוכר היטב כיצד תפסה אמא את אחיותיי ורצה איתם לעבר נהר הדנייפר כשאני על ידיה. הועמסנו על דוברות ושטנו למקום לא ידוע תחת אש הפצצות.

לאחר מכן זכורה לי הליכה ארוכה לצד פליטים אחרים בה ראיתי בתים שחרבו בהפגזה ואנשים מתים. נסענו ברכבת. כשעברנו בתחנה של זוֹלוֹטוּכַה הרכבת הופצצה. אמא הספיקה להשליך את שלושתנו מהקרון הבוער אל המדרון שעליו עמדו פסי הרכבת. אחר כך קפצה בעצמה. היא לבשה שמלה גדולה ושחורה, כיסתה את שלושתנו ואמרה, "עכשיו הפצצה לא תפגע בנו". כך היה. אכן נותרנו בחיים. לא אשכח כיצד בערה האש הגדולה בעשב הירוק. עבורי כילד קטן, היה זה מראה מדהים!

בשלב הבא מצאנו את עצמנו במחוז סטלינגרד. צעדנו ארוכות בערבה הקַלמִיקִית, חלפנו על פני האגמים אֵלטוֹן ובַסקוּנצַ'ק – משם נשתמרו בזכרוני הרי המלח הגדולים. אני זוכר הפצצה באזור סטלינגרד, ואותנו מוצאים מפלט בבורות מחסה.

shustin_2

בנקודת החצייה של נִיקוֹפוֹל ניסינו לצלוח את הוֹולגה. חיכינו למעבורת ואז החלה הפצצה. הא-ל שמר אותנו ושוב נותרנו בחיים. אחר כך, הנה אנו יושבים ליד המדורה. כל כך רציתי לאכול עד שלא הצלחתי לעמוד על הרגליים מרוב רעב. פתאום קמה אמא והלכה אל הסבך שלגדת המפרץ הקטן של הנהר. פחדתי בלעדיה ולא רציתי שתעזוב את שדה הראייה שלי, לכן הקמתי את עצמי בכל זאת, והשתרכתי אחריה. אז ראיתי לאן הלכה. בקו המים עמד חייל שהמים הגיעו לו עד החגורה, ידיו היו מתוחות והוא אחז דבר מה. בעודה מביטה לצדדים, אמא נכנסה למים ונטלה מידיו את מה שהחזיק. אני זוכר את האימה שניצתה בי בו רגע. פילחה בי ההכרה שהלוחם היה מת. החלטתי לברוח ונמלטתי, מהר ככל שנשאוני רגליי, בחזרה את המדורה. אמא ניגשה אלינו. בידיה היה צנים בגודל קופסת גפרורים. היא אמרה שאת הצנים הזה נתן לנו הדוד הלוחם כדי שלא נמות. אחרי שנים רבות, סיפרתי לאמא שראיתי את האירוע .היא ענתה לי שכך באמת היו הדברים והתפלאה שזכרתי.

שוב חצינו את הוולגה במעבורת. אני זוכר שנמתח חבל עבה מגדה אחת לשנייה ואנשים משכו אותו כדי להניע את המעבורת מצד לצד. במקביל, ממש לידינו, חצו את הנהר בסירות אנשי צבא בכובעי מצחייה גבוהים. לפתע עטו עלינו מטוסים והחלו להפציץ את האזור. הנהר התמלא ברעש קולות נפץ, צעקות ובכי. כשהסתיימה ההפצצה והעשן התפזר, ראיתי המון כובעי מצחייה צבאיים צפים על המים. אמא הסבירה שהפציצו את כל הסירות, וכל הסגל הפיקודי נהרג.

אני זוכר שכשנדדנו במחוז סטלינגרד, שרצו בראשי כינים לרוב. איש לא הכניס אותנו לבתים מחשש להידבקות במגיפת הטיפוס, שהייתה נפוצה באותה תקופה. פעם אחת ניגש אלינו לוחם קטוע יד ושאל את אמא מדוע היא בוכה. אחרי שהסבירה לו את העניין, נכנס לאחד הבתים ושמענו אותו מדבר בקול רם עם בעלת הבית. אחרי זמן מה יצא, שם את ידי בידו, הכניס אותי לחצר שם עמד אמבט עם מים חמים וסבון, שטף אותי והוציא אותי בחזרה אל אמא.

נדדנו תקופת ארוכה במחוז סַרַטוֹב, ומאוחר יותר במחוז פֵרם. בסופו של דבר הגענו לכפר מוֹרוֹזוֹבוֹ באזור אוֹצֵ'ר שבמחוז פֵרם. כל אותה העת לא היה ידוע דבר על אבא. כל המכתבים שכתבה אמא לרשויות השונות נענו בתשובה "אינו מופיע ברשימות ההרוגים והנעדרים". רק ב-1945 הגיעה אלינו מהעיר וֹוטקִינסק שברפובליקה האוּדמוּרטִית, ההודעה שאבא חי ומתגורר שם. התברר שהוא במרחק מאה קילומטרים בלבד מאתנו. אבא הגיע לאסוף אותנו ולהעבירינו אל ווטקינסק. שם נשארנו לחיות גם לאחר המלחמה כיוון שביתנו בבלרוס חרב. בעיר הזו התגוררנו עד העלייה לישראל…

במשך כל השנים שחיינו בווטקינסק עברנו הרבה: רעב, כינים, השפלות ועלבונות בלי קץ – לא רק מהמבוגרים, אלא גם מילדים. "ז'ידים", "פרצוף ז'ידי", "אם לא אתם, היטלר לא היה מתחיל במלחמה" וכדומה. כך היה שנים רבות.

עד היום איני מרשה לעצמי או למשפחתי להשליך ולו פירור לחם, שכן חשיבותו ויוקרו נחקקו עמוק בזיכרוני. איני חושב שנאלצתי לחוות יותר מאחרים, אף כי לא כל ילד ששרד את השואה יכול היה לראות את אמו לוקחת פיסת לחם מידיו של אדם מת כדי להציל את ילדיה מרעב. לא כל ילד זוכר את אמו משליכה את ילדיה הצווחים באימה מתוך קרון בוער. אבל מובן שהרבה יותר מזה, הרבה יותר ממה שאני מתאר כאן, השתמר בזיכרון.

shustin_1