מוקדש ל"צבא הצוציקים" שבימי מלחמת העולם השנייה עמדו ליד המכונות

אני אחת מה"צוציקים" האלה

אני אחת מה"צוציקים" האלה, שבגיל 12-15, בימי המלחמה, כבר עבדו במפעלים ועסקו בתחומי הייצור האחרים. באווקואציה גרתי במחוז קָרָגָנְדה, ביישוב סָמָרְקָנדסקי. יישוב זה מאוחר יותר (בשנת 1947) שינה את שמו לעיר טֶמירטאוּ. בשנת 1943 סיימתי כתה ז' ונאלצתי ללכת לעבוד כדי לעזור לאמא. אינני יודעת מדוע, אבל התחשק לי להיות חרטת, אם כי אז לא היה לי מושג מהו המקצוע הזה. מבנה גופי והמראה שלי ממש לא תאמו לגילי, ולכן לא קיבלו אותי ללמוד חרטות, אבל בסופו של דבר בכל זאת נעשיתי חרטת. מי שעזר לי היה בן משפחה שלנו, ניקולאי סמיונוביץ' פיודורוב, שהיה מנהל המחלקה הטכנית לייצור במינהל הבנייה הצבאית. לקראת 1943 כבר נבנו בניינים אחדים של המפעל שהיה בשלבי ההקמה. בבניין הבדק והמכניקה של המפעל, בחלל של מרתף-למחיצה, עם שלוש חלונות שהיו בגובה המדרכה, נמצאה המחלקה שלנו. למחלקה הזו הגעתי בתור מתלמדת של חרט. ילדה אחת (נסטיה) גם נתקבלה להיות תלמידה של חרט. היינו בגובה זהה, אבל היה לה מבנה גוף מוצק. בשנים 1930-32 המשפחה שלה נפגעה בטיהורים נגד הקוּלאקים (כי בבעלותם היו שני סוסים) והגלו אותם ליישוב הזה. נפגשנו אתה ליד המחרטה. מי שלימד אותנו לעבוד על המחרטה היה ניקולאי קורז'וּחין. וכאשר התחלנו לעבוד ליד המחרטה כבר באופן עצמאי, התברר שעל מנת שנוכל לעבוד בצורה נורמאלית חייבים להרים את מדרגת העמידה של מפעיל המכונה ב-15-20 סנטימטר.

מי שלמד ועבד במחרטת "קומסומולֶץ" אצל הדוד ואסיה היה מישה, בין הגיל שלי ושל נסטיה, אבל יותר גבוה מאתנו. בחור נאה, היו לו עיניים שחורות בוערות וגם ערימה מרשימה של שיער שחור. מוקדם יותר, בקיץ 1944, שללו מהמורה שלנו את הפטור שהיה לו מהשירות הצבאי וגייסו אותו לשירות הפעיל. החלפנו אותו ליד המכונה והתחלנו לעבוד בשתי משמרות על מכונת ה-100-DIP. עד היום זכורים לי חלקים שיצאו אל מתחת ידיי במפעל. אלה הן סיכות נחושת 8-M באורך 60 מ"מ עם תברוגת דו-צדדית. מכונת "קומסומולֶץ'" עבדה במשמרת אחת או בשתי משמרות, תלוי בעומס. על המכונה הזו חרטו בעיקר חלקים רבי-ממדים. ככלל, מי שעבד במשמרת השנייה היה מישה. את משימת העבודה למשמרת קיבלנו ממנהל העבודה, גריגורי זכרוביץ' קוסוביצֶ'ב שקראנו לא "הדוד גרישה". בעינינו אז כולם היו "דודים". הוא היה אדם נפלא עם טוב-לב בעיניים, עם חיך קליל על פניו, והוא גילה כלפינו יחס אבהי. יום אחד, כאשר חשבתי שפשוט לא שמעתי את הצפירה של הפסקת הצהרים, כיביתי את המכונה ויצאתי מהמחלקה דקה או שתיים לפני הזמן, הדוד גרישה אמר לי בנימוס: "רוזה, הצופר עוד שם, מעבר לגבעה השנייה".

יום אחד עבדנו עם גרישה במשמרת השנייה. אני עבדתי לי בשלווה במכונה שלי, ונדמה היה שדבר לא בישר רעות. אחרי שעה 10 בערב הפניתי מבטי משום מה וראיתי: מישה יושב על בול עץ ליד המכונה שלו, ראשו על כתפו, ישן, וקצף לבן ומבעבע יוצא מפיו. נבהלתי. המכונה של מישה עובדת והוא ישן. התחלתי לנסות ולהעיר אותו, אבל הוא לא מתעורר. אז צעקתי. למזלי, החשמלאי התורן שמע את צעקתי, נכנס למחלקה ושואל: "רוזה, מה קרה?". אמרתי לו: "הדוד וולודיה, המכונה עובדת ומישה ישן, אני מנסה להעיר אותו והוא לא מתעורר". הדוד וולודיה הביט במישה ואמר – אל תדאגי, הוא יתעורר בקרוב. ואכן, לא עבר 10 דקות והוא התעורר, כאילו לא קרא לו כלום. מאוחר יותר נודע לי שמה שהיה למישה הוא התקפת אפילפסיה. ובנוסף, קרתה לו תאונת עבודה: נתלש לו פרק מן האצבע הרומזת.

 אינני יכולה שלא לספר גם על מעשה-כשל שלי שיכול היה להסתיים בכי רע.

באחד מימי הקיץ של שנת 1944 עבדתי לבד במשמרת השנייה. איש מלבדי לא היה בחדר עבודה. החלונות היו פתוחים. השמש רק החלה בשקיעתה. אני עובדת לי רגיל, ולפתע מרגישה מכה בכתף שמאל. הסתובבתי ולא ראיתי איש. אני ממשיכה לעבוד, אך כעבור זמן קצר הכל חזר על עצמו. שוב הסתובבתי ולא ראיתי איש. כבר הייתי דרוכה, העצבים מתוחים, וכאשר הרגשתי את המכה בפעם השלישית, עצרתי את המכונה. על הרצפה ראיתי אבנים שמישהו כנראה זרק דרך החלון. יצאתי בריצה לרחוב, אבל לא ראיתי את המציק והחלטתי לרוץ הביתה. בבית, בדמעות, סיפרתי לאמא על שהתרחש בעבודה והודעתי – לא אלך יותר לעבודה! אז כלל לא הייתי מודעת לחומרה שבדבר – כי הרי ההנהלה יכלה לראות בעזיבה היזומה של מקום העבודה על ידי כעריקה מחזית העבודה. אז לא ידעתי עוד שישנו צו מיום 07.04.1935 שלפיו כל עונש לרבות עונש מוות הוחל גם על ילדים מגיל 12. אינני יודעת אם הדבר היה ידוע לאמי, אבל למחרת בבוקר היא הלכה לוועדת-הבנייה. יושבת ראש הוועדה הייתה אשה רבת חכמה, ברטה אילייניצ'נה שמוּקלר. היא שמעה את אמא והורתה לה לשוב אליה למחרת היום. אמא הגיעה, וברטה אילייניצ'נה אמרה: "תמסרי לביתך שתחזור לעבוד".

חזרתי לעבודה. איש לא אמר לי דבר ולא האשים אותי בעריקה. ואף יתרה מזה: הם הבינו שלא יעלה על הדעת להשאיר ילדה לבד בחלל המפעל, מישהו נוסף חייב להיות נוכח. כך הופיע לידי "הסבא אוֹבְסֶיינקו" – כך הציג את עצמו. בן כמה הוא היה אינני יודעת, אבל בעיניי היה זה זקן מופלג עם זקן עבות, כולו מכוסה שיבה. בהליכתו נעזר במקל, התקשה לנשום, סבל מקוצר-נשימה. במהלך העבודה, כאשר ניתן היה להעביר את התיבה למצב אוטומטי ולפקח על עבודת החֶרֶט, הוא סיפר על אשר עבר בחייו. הוא היה מהפכן זקן עם נשמה טהורה. הוא סיפר על מאורע אחד בחיי שנשתמר עד אז בזיכרוני: יום אחד החליט לשים קץ לחייו, התעייף, כפי שניסח זאת, והחליט להתאבד בתלייה, אבל כנרה שהגורל רצה אחרת, החבל לא עמד בעומס ונקרע, הוא נשאר בחיים, והנה, בערוב ימים הוא זוכה לשמור על ילדה שבכל גרגר פרי עמלה מקרבת את בואו של יום הניצחון.