זיכרונות
פינוי ובריחה

מצור לנינגרד

וולפליונוק בוריס (בניאמין)

נולד בשנת 1937 בקירוּבוּגרָד (אוקראינה). מהנדס, עבד והתגורר בסמולנסק משם עלה ב1990. מתגורר בקריית גת.

נעצור במקום שבו אין גשם!

אני לא זוכר כמה ימים נמשך כל זה. הנה זכרון עמום: אנחנו שוכבים על הספסלים בתוך ה"דיר" – כך קראנו לקרונות המשא ששימשו לפני המלחמה להעברת בקר. סבתא מגישה לנו מים רותחים בתוך צנצנת זכוכית (איך שרדה אותה צנצנת?!), עם צנימים שרוככו בתוכם. במהלך איזו עצירה קצרה, השתרכתי אחרי אחי בחיפוש אחר מים רותחים. הנוזל היקר נשמר בתוך קומקומים. הופעה מזדמנת של דודות לא מוכרות שנשאו מרק בדליים, הייתה לנו לחדווה גדולה, אך נדירה.

כבר אחרי המלחמה סיפרו המבוגרים שבשלב הראשון של המסע, חווינו התקפות תכופות מצד מטוסי הפשיסטים, אשר עטו על הרכבת שלנו כדי להפציצה. משום מה אני זוכר רק מקרה אחד כזה: אנחנו שוכבים על האדמה צמודים, ומעלינו קול טרטור: אולי תותחי הנ"מ שלנו, אולי המקלעים הנישאים על המטוסים עטורי הצלבים, ואחותי שבה וחוזרת "הלוואי שירד גשם! הלוואי שירד גשם!". לכן אולי נחקק אצלי הזכרון הזה, למרות שאז עוד לא הבנתי מה התועלת בגשם.

גם את הפעם בה פסענו עם כל המטען ברחובות המרווחים והריקים של עיירה במחוז סָרָטוב, גם את הפעם הזו אני זוכר משום מה. לקח לנו זמן רב להגיע לשם, מכיוון שאת קירובוגרד עזבנו ביולי, ואל הגדה ימנית של הוולגה הגענו רק לאחר גירושם של תושבי הוולגה הגרמנים, באמצע ספטמבר. שיכנו אותנו בבית גדול וריק. על מדפי המטבח ניצבו מיני דגן רבים בשקים ובצנצנות, אבל חששנו לבשל אותם – ואולי הורעלו על ידי הגרמנים לפני לכתם? אחר כך עלה סשה על רעיון – הוא גלגל עיסת בצק והשליך אל כלב ידידותי שהתרוצץ בסביבה. הכלב בלע מיד את החטיף וכשכש בזנבו, כמבקש תוספת.

אמא עבדה בשדות הסובחוז, אחי רעה צאן, אחותי הלכה לבית הספר ואני נשארתי בבית עם סבתא'לה, אבל חיי העמל והשלום היחסי לא ארכו. שוב ושוב החלו להופיע בשמים מטוסים גרמניים, עטורי צלב, להשליך עלינו "תבערות". פונינו אל רציף בדובּרינקה על גבי עגלות במטרה להושיב אותנו על ספינות ומעברות. לאמא מלאו אז רק שלושים שנה, והממונה על בדיקת המסמכים סירב להאמין ששורה בן השתים-עשרה הוא בנה. מלאכת השכנוע ארכה זמן רב (מזל שאמא לקחה איתה את כל המסמכים). מיד אחרי שעלינו אנחנו, הוסר הכבש לספינה, וסבתא מניה נשארה על החוף ללא כל מסמכים. אמא הסתערה מיד בבכי על רב החובל של הספינה והוא הבטיח שנקבל את סבתא'לה בחזרה.

שוב התחילה הפצצה. אנחנו שרדנו, אך הספינה שלנו התמלאה בפצועים והרוגים. ההפלגה נעשתה מפחידה בהרבה. הפלגנו מרחק רב במורד הנהר ושם הורדנו אל החוף וחיכינו כיממה עד שהובאה לשם גם סבתא. כך עלינו על עוד קרון של רכבת משא הנעה מזרחה, ואנו מאושרים על האיחוד מחדש. הלילות הפכו לקרים יותר, ועל כן עמדה בקרון "בוּרז'וּיקה", תנור שהוסק בבולי עץ. המסע ברכבת היה ארוך, ברכבת היה מחסור באוכל ובמרחב, אבל כל עוד לא נשמעה סביבנו הפקודה הנוראה "אוויר!", המבשרת על שובם של המטוסים, הרגשנו שכל המחסור הזה לא משנה.

כעבור שבוע, עצרה הרכבת בטשקנט. מרבית הפליטים שנסעו עמנו החליטו להישאר שם. אבל בטשקנט היה קר, ירד גשם, והנעליים של אחי כבר "ביקשו לאכול". הוא אמר "אמא, אם את רוצה שאצטנן ואמות, אז נשאר כאן!". אז החליטה אמא להמשיך – "נעצור איפה שלא יהיה גשם". ושוב השלכנו את חפצינו על הקרון.

בקוקָנד לא היה גשם. ממרכז המפונים הפנו אותנו תחילה לבית המרחץ. אני זוכר שבאותו בית המרחץ הצפוף התרחצו כולם יחד: נשים, גברים (על אף שבעיקר מבוגרים יותר), ואנחנו, הילדים. ראשית שיכנו אותנו באזור שנקרא אַכטיפָּסָאי, אבל באביב העבירו לרחוב אנגלס, בית מספר עשר. משמו של הרחוב נראה שהוא היה קרוב למרכז העיר. בעל האחוזה היה אוזבקי כבן ששים ולו ארבע נשים, שהצעירה בהן בת חמש-כשרה. כמה מהילדים שהסתובבו בחצר הבית היו מבוגרים ממנה. אחד מהם, שאמיל, היה בן גילי והתיידדנו מהר. המבוגרים מתחו חבל בין עצי החבוש והתות, אשר הפך עבורנו לנדנדה. משעה שהשתכנו שם התחילה אמא לעבוד, ראשית בבית חולים ואחר כך בקנטינה הצבאית. אחי הלך לקורס של התזמורת הצבאית, אחותי הלכה לבית הספר ואני נשלחתי לגן. זכור לי שליד גן הילדים עמד פסל ענק של סטלין.

לא כל הפליטים התפנו אל תנאים מוצלחים יחסית, כמונו. פעם אחת הלכה אמא ליד השוק וראתה קבוצה של אנשים מלוכלכים, נפוחים מרעב, שוכבים על האדמה. כשהתבוננה בהם זיהתה משפחה של שכנים, משפחת פּרוקופֵּץ. הם היו ארבעה: ההורים אברם אפרימוביץ' ואידה ישראילובנה, ילידי 1889, בתם ליובה ילידת 1922 ובנם פימה יליד 1925. אמא שכרה מיד בחור אוזבקי שהסתובב שם בחוסר מעש והוא עזר לה להעמיס את החבורה התשושה על עגלה. הם הסיעו אותם אל האחוזה בה גרנו וסייעו בידם להתרחץ, להסתפר, להחליף בגדים וגם האכילו אותם בזהירות. אמא מיהרה מיד למרכז המפונים והתעקשה על כך שגם יתר הפליטים השוכבים ליד השוק יאספו ויקבלו סיוע.

כאשר בני פרוקופץ התאוששו מעט, הם סיפרו שהלכו ברגל מקירובוגרד לניקופּול, תחת הפצצות חיל האוויר הגרמני. אחר כך ברכבת משא עד מָחַצ'קָלָה, משם לקרַסנובודְסק בספינה דרך הים הכספי, ואז שוב ברגל, ממש עד קוקנד. איש לא דאג לפינוי שלהם, הם נדדו לבדם, כמעט ללא מזון ומים. הקבוצה שיצאה מקירובוגרד מנתה כשבע מאות איש, אך לקוקנד הגיעה קבוצה בת ארבעים-חמישים פליטים בלבד! ההפצצות, הרעב, הצמא, המחלות והכינים השמידו את כל היתר.

כרעייתו של קצין פוליטי בכיר ששירת בחזית הצליחה אמא להשיג כרטיסי מצרכים עבור המשפחה שהצילה. כעבור מספר ימים היא סידרה גם עבודה עבור ליובה (שהייתה אז בת עשרים) ועבור הוריה. פימה, שהיה אז בן 17, חזר ללכת לבית הספר. כך חיינו כמשפחה אחת גדולה. מאוחר יותר מת אברם אפרימוביץ' ממחלת הדיפטריה שהייתה עדיין חשוכת מרפא. משסיים פימה את הכיתה התשיעית, פנה לקורס תותחנות ונפצע בהיותו סגן צעיר בעיצומה של הדיפת מתקפת טנקים פשיסטית באוסטריה. ליובה סיימה השכלה גבוהה בקוקנד. היא ופימה, שהמרפק שלו לא חזר לתפקד מאז הפציעה, חיים כעת בחיפה יחד עם משפחותיהם וזוכרים את אמי בהוקרת תודה.

באפריל 1942 בישרו לנו מהצבא האדום כי אבא נהרג. לקראת סוף קיץ 1942 חלתה אחותי תמרה במחלת הטיפואיד. היא שכבה בבית החולים מספר שבועות, ואחרי שהשתחררה ושבה הביתה התחלתי להתחבא ממנה. לא הצלחתי להכיר את אחותי בילדה הקירחת, השלדית שחזרה מבית החולים.

סבתא נתקפה בכאבים חדים בקיבתה. הרנטגן גילה שמדובר באולקוס והרופאה המליצה על ניתוח מיידי. אבל הרופאה במקום הייתה פנימאית, וכל הרופאים המנתחים הוצבו בחזית או בבתי החולים הצבאיים. אז המליצה מכרה אחת על תרופה עממית: לפני כל ארוחה לשתות כשלושים גרם של אלכוהול רפואי, ומיד לנגב בחתיכה של חמאה. בדרך לא דרך הצליחה אמא להשיג את שני המוצרים הנדירים הללו, ותוך שבועיים נעלמו הכאבים. הטיפול כל כך מצא חן בעיניי סבתא שהיא הייתה חוזרת עליו כל אימת שהתאפשר, ואכן לא התלוננה על שום כאב מאז ועד למותה בגיל תשעים ושבע.

אך האבל המשיך לרדוף אותה. עם שחרור קירובוגרד נודע לנו כי בתה הגדולה ליוּבּה לא הצליחה להימלט, ושבשלושים בספטמבר הרגו הפשיסטים אותה, את ארבעת ילדיה, את חמותה ועוד אלפי יהודים אחרים. סיפרו כי פניה, בת דודתי בת השתים-עשרה, הצליחה לחמוק אל השיחים, ואפילו להסתתר מאחורי אחד מהם. אבל אז צעקה אחת השכנות "יהודונת!", תפסה אותה בצמות ודחפה אל ההמון.

הלילות בקוקָנד היו חמים, ואנחנו ישנו על מיטות גדולות בחצר. בוקר אחד פינתה ליובה פרוקופץ את המצעים, הכניסה את ידה אל תוך הציפית, ושם מצאה עקרב. הטיפול ברעל הזה נמשך זמן רב!

בסתיו 1943 חזרה אמא הביתה עם גבר, נכה על קביים. היה זה לב מויסייביץ' רייזין, אשר שוחרר לצמיתות מהחזית לאחר פציעתו השתים-עשרה (!). כשהוא יצא למלחמה, הוא הותיר מאחוריו בסלוצק את אשתו, גם היא צילה, וחמשת ילדיהם. כולם נשרפו על ידי הפשיסטים בגטו סלוצק. הוא היה לנו לאב חורג.

עם שחרורה של עירנו שבנו אל קירובוגרד. כל הרכוש שלנו נבזז. בעלת הבית, דודה פרוסה, הצליחה להסתיר מן החומסים רק קערית סוכר עתיקה עם מלקחיים ומספר כפות.