זיכרונות
פינוי ובריחה

מצור לנינגרד

פיינר ואלרי

שמי ואלרי פיינר. בתחילת המלחמה הייתי בן חמש, אבל רבים מן הזעזועים זכורים לי בבהירות עד היום. אמי, סימה פיינר, זוכרת בוודאי את המאורעות של שנות האימה ההם. בספטמבר 2013 אמא תהיה בת 100, אבל יש לה זיכרון נפלא, בריאות לא רעה, היא פעילה ואקטיבית, מוקפת חברים ותלמידים לשעבר. וכך החלטנו לספר על ה"פינוי" שלנו ביחד. ובכן, תתחילי, אמא.

הפינוי החל בין רגע

– שם נעוריי הוא קפלן. משפחתנו חיה בעיר פָּבלוגְרָד, מחוז דנייֶפּרופֶּטרובסק. שם נולדתי, חייתי ולמדתי. משפחתנו לא הייתה גדולה במונחים של אותם זמנים: אבא, אמא, שלוש בנות ואח. ערב המלחמה הייתי נשואה, היה לנו בן, ואלרי, בן 5. איך התחיל הפינוי? במהירות הבזק! בעלי הגיע בריצה ואמר: "חייבים לנסוע מכאן! תתחילי לאסוף דברים!". איבדתי את עשתונותיי, תפסתי את הפתילייה ועוד דברים בלתי-צפויים כמו מראה ושעון קיר צרפתי. אבל את הדברים הכי חשובים – בגדים להחלפה ונעליים – שכחתי, לא לקחתי כלום. רק ברגע האחרון, למרבה המזל, אספתי שמיכה לילד הקטן שלי. התפנינו עם עובדי המפעל הצבאי שבו עבד בעלי. נסענו בקרון-מסע עמוס לעייפה. ואלרי היה אז קטן, אבל גם הוא זוכר את המסע המענה הזה. ואלרי, תספר על זה. – לא אשכח לעולם את ההפצצה ליד חָרקוב. אני זוכר את הקרון שעמד לפנינו ועליו סמל סגול. חלק מהאנשים קופצים מהקרונות, רצים, נופלים, אחרים רק מציצים עדיין – אלה הם חיילים פצועים, כולם עד האחרון חבושים: זה חבוש ראש, זה חבוש-חזה, כתפיים, ידיים. הייתה זו תחנת צומת. רצנו כשאנו מתחבאים מתחת לקרונות כדי להסתתר מפני הזוועה הזו, מפני ההמיה הבלתי נסבלת של המטוסים נטולי-הרחמים. זו הייתה זוועה שאי-אפשר לשכוח… – הגענו עד לעיר לניז'ני טאגיל, משם ליישוב ואגונְקה, בחבל אוראל. שם הוקם מפעלנו. תחילה פיזרו אותנו בדירות פרטיות, לארח מכן בנו בשבילנו בקתות עץ עם תנורים שהוסקו בעץ… אמא עבדה בבית ספר לבנות, ואני הייתי שם התלמיד-הבן היחידי, וברור שהפכתי למוקד תשומת הלב הכללית. ייתכן שזו הסיבה שאמא עברה ללמד בבית ספר לבנים? קשה לדעת… אהבתי להביט בהרי-האשוח שלידנו. ואגונקה היה יישוב של בית-חרושת. שם החלו אז לייצר את טנקי ה-34-T האגדיים. אני זוכר איך היו מנסים אותם ממש ברחובות העיירה. הניסויים האלה הפכו לדבר של קבע, וטנקים הזוחלים ברחוב בין הבתים היו למראה שגרתי, כדוגמת גשם או שלג. אני זוכר שברחובות ביישוב הזה חיים היו הרבה חסרי-בית, אנשים רעבים, מבוגרים וילדים בני לאומים שונים. היו אלה גם פליטים וגם גולים מן הרפובליקות השונות. בייחוד היה להם קשה בסתיו והחורף. זכור לי אוזבקי, עירום למחיצה וחצי-מת, חבוש טורבן, נשען על קיר. הוא כבר כמעט לא היה בהכרה ולא שם לב לטנק שחלף לידו בקול רעם. משפחתנו התפזרה בעת פינוי חפוז כזה, אבל הצלחתי להשיג מידע שלפיו אמא הגיעה לסיביר. החלטתי להגיע לשם, יהיה אשר יהיה, כדי לקחת אותה משם אלינו. קניתי כרטיס, אבל גם עם הכרטיס לא נתנו לי להיכנס לקרון. אז ביקשתי שיאפשרו לי להיכנס למַכְפֶּה הקרון. זמן רב נסעתי כך, ואחר כך הסדרנית אפשרה לי להיכנס למקום שהתפנה ליד הדלת במעבר. אחר כך התקדמתי בדרך הזו אל הקרון, לאחר מכן סטודנטים שישבו בו הצטופפו, וסוף-סוף הצלחתי לשבת. אחרת פשוט הייתי נופלת על הרצפה מרוב תשישות. בסיביר מצאתי את אמי חייה בדוחק כזה שאפילו לא נמצא לי מקום ללון. אספתי את חפציה ומיד לקחתי אותה אתי לנסיעה אלינו. מסענו זה היה מייגע לא פחות, אבל בסופו של דבר הגענו ליישוב שלנו. זמן קצר לאחר מכן שללו מבעלי, שעבר במפעל בטחוני, את הפטור משירות פעיל, והוא נשלח לחזית סטלינגרד. שם הוא נפצע קשה, היה מאושפז בבית חולים, קיבל נכות מדרגה שנייה ולאחר מכן פנה למוסקבה. היות שבמקצועו היה מהנדס-מכרות, הוא נשלח לעבוד בדונֶצק, לשם עברנו גם אנחנו בעקבותיו, וכבר בדונצק חגגנו את יום הניצחון.