נולדה בווַפּניַארקָה, (מחוז וִינִיצה, אוקראינה) בשנת 1930. סיימה אוניברסיטה בצ'רנוביץ. מנהלת חשבונות במקצועה. חיה בקריית גת. אם לבן ולבת. סבתא לשתי נכדות ולחמישה נינים.

ידינו ואפינו היו מוכי כפור

נולדתי ב-11 במאי שנת 1930 בכפר וַפּניאַרקָה שבמחוז ויניצה באוקראינה, למשפחה שומרת מצוות. סבי וַקס קוֹלמַן היה בוגר ישיבה בוורשה עוד לפני המהפכה. הוא היה חזן, ולאחר המהפכה חזר אל מולדתו בעיר טוּלצִ'ין (שבאוקראינה) והפך לרב של ופניארקה. הייתה לנו חצר יפה ובה שני בתים: אחד גדול עם מקווה – לסבא וסבתא, בית קטן יותר – להוריי. בחצר עמדה גם סוכה קבועה, הייתה גינה קטנה וערוגות פרחים יפות מאד.

ב-1936 סגרו השלטונות את בית הכנסת ואת בית הספר היהודי, וסבא הפך לשוחט, אבל לא רק: הוא היה גם עורך בביתו טקסים עבור יהודים מאמינים: ברית מילה וחופה. ב-1938 נאסר אבי, זִיסיַה פרִילוּצקי, בעוון היותו ציוני כביכול. הוא היה חבר נבחר במועצת הכפר וגיסו של הרב האהוד על כולם. כך הסתיימה ילדותנו המאושרת – שלי ושל אחותי – הפכנו לבנותיו של "אויב העם". אמי פוטרה מהעבודה והתפרסנו רק מהאמצעים שהיו לסבא.

בשנת 1940 החליטה אמא לנסוע להעלות את עניינה ישירות בפני סטאלין במוסקבה. בחדר המבוא של הקרמלין קיבלו אותה באופן מנומס, רשמו מפיה הצהרה, הבטיחו לברר את העניין ולטפל בו והציעו לה כרטיס נסיעה הביתה חינם. אך משמסרו לה את הכרטיס, הם גם התקשרו אל הסניף המקומי של ה-נ.ק.וו.ד. ונתנו הוראה לפגוש אותה בתחנת הרכבת של הכפר, לצרף את הילדים ולשלוח את כולם לסיביר. למרבה המזל, חבר של המשפחה שלנו עבד אז במועצת הכפר, הוא שמע על ההוראה ומצא אוקראיני שהסכים להחבריח אותנו בכפר סמוך. אותו אדם גם הסכים לנסוע לז'מֵרִינקַה – זו תחנה שהייתה לפני ופניארקה – לפגוש את אמא ברכבת, להוציא אותה משם ולהביא אל ביתו. באותו הכפר התחבאנו עד שהתחילה המלחמה.

באוגוסט 1941 הופצצה ופניארקה ללא הרף – הייתה זו תחנה גדולה אשר שימשה כצומת, ורכבות היו עוברות בה בדרכם לחזית מסביב השעון. התפנינו מוופניארקה ברכבת האחרונה. הדרך אל אודסה וקייב כבר נכבשה על ידי הגרמנים ונאלצנו לנסוע לאוראל דרך ולדיקווקז.

כמה מוות ראינו בדרך בדרך! לאחר הפצצות היו שולי המסילות זרוּעות בראשים, ידיים, רגליים, גופות של ילדים. איך אפשר לשכוח את זה!!! לאחר חודשיים הגענו אל העיר אבּדוּלִינוֹ במחוז צ'קַאלוֹב שבאוראל. קיבלנו דיור – שיכנו אותנו אצל בני המקום. כמעט ולא יכולנו לצאת החוצה – היו מקניטים אותנו, זורקים עלינו אבנים, שופכים עלינו מים. אמא התחילה לעבוד כשומרת במפעל לקמח ותמיד הייתה מביאה הביתה כוס סולת ופיתה. אבל אז היא חלתה, ואמבולנס לקח אותה לבית החולים – האבחון היה "טיפוס".

אנחנו – סבא בן 83, אני ואחותי, ילידת 1933, נותרנו ללא אמצעים לקיום. אותנו, את הילדים, רצו לקחת אל בית ילדים, אבל סבא לא הרשה להם. לבית הספר לא הלכנו. במקום זאת, היינו הולכות אל השוק לבקש נדבות. מצאתי עבודה של כיבוס תחבושות בבית חולים. את המרק שקיבלתי לארוחת צהריים סחבתי הביתה בפחית. יחד עם האחרים הייתי עוברת בין הבתים, אוספת גרביים וכובעים עבים עבור הלוחמים בחזית, ושרה שירים לפצועים בבית החולים. רק מכתבים לא יכולתי לכתוב עבורם: לפני שהתחילה המלחמה הספקתי לסיים רק ארבע כיתות.

בבית היה קר מאד והיינו הולכות לאסוף פחם. מעמידות דלי על המזחלת והולכות כמה קילומטרים עד לתחנת הרכבת. הקור הגיע עד לחמישים מעלות מתחת לאפס, אף אחד לא פינה את השלג וסבא היה מתפלל עד שלא היינו חוזרות: לא היו ערובות לכך שנחזור, מאחר והפחם שאספנו היה ליד הקטרים – אמנם היו אלה עודפים, אך גם על זה יכולים היו לעצור אותנו. ידינו ואפינו היו מוכי-כפור.

חודש לפני מותו של סבא, שוחררה אמא מבית החולים – אך נשארה נכה. סבא נפטר ב-6 בפברואר 1942 ונקבר בבית הקברות הטטארי. אחר כך כבר לא הצלחנו לאתר את מקום קבורתו.

אמא לא הייתה יכולה לעבוד כעת, כך שאחותי ואני היינו כעת "המפרנסות" העיקריות. רעינו עזים תמורת ליטר חלב אחד. עזרנו לאסוף ירקות ולהוציא תפוחי אדמה. אספנו שיבולים בשדות הקולחוז. המזון העיקרי שאכלנו בקיץ היה צמח הסולאנום, שפירותיו השחורים צמחו לאורך הדרכים. אני לא זוכרת כמה לחם היינו מקבלות על פי ההקצבה, אך היינו מחלקות אותו לחתיכות קטנות ואוכלות עם ספל מים חמים. על סוכר אפילו לא חלמנו.

באַבּדוּלינו סיימתי כיתוב ה' ו-ו'. אחותי לא הלכה לבית הספר. בגלל הרעב היא הייתה בעיקר שוכבת. בבית הספר אף אחד לא היה מתיישב לידי, אמרו שאני מסריחה מכינים. חיינו בחדרון בודד שדמה לבוידעם, בו שכבה מיטה יחידה עליה ישנו אמי ואחותי. המזרן שלי שכב על הרצפה – זה היה מקומי. באותה התקופה היו החלומות שלנו מורכבים מחלומות על אכילת אוכל חם עד שובע, ומחלומות על כך שהבית יהיה חם.

בקיץ שנת 1944 חזרנו הביתה. ביתו של סבא נשדד ונחרב לחלוטין, ואילו מהבית שלנו חדר אחד נותר אמנם בשלמותו, אך כל הריהוט והחפצים נגזלו. התמקמנו בחדר הזה, ואיתנו – שכנינו לשעבר. הלכתי ישר לכיתה ח' בבית הספר, ואחותי לכיתה א'. האנטישמיות אז הייתה נוראית. היה מפחיד ללכת ברחובות. אותו אדם שלפני המלחמה החביא אותנו מפני ה-נ.ק.וו.ד. שוב נחלץ לעזרתנו. הוא קנה חזירים חיים, שחט אותם והיה משאיר לנו עצמות ומעט בשר. אמא הייתה מכינה מהם בורשט וקציצות ואני הייתי הולכת עם אחותי לתחנת הרכבת למכור אוכל לנוסעים שעברו שם. החיילים המשוחררים, ובמיוחד הנערות, ריחמו עלינו מאד. היו נותנים לחם, לפעמים חולקים את מנת הקרב שלהם, ואני קיבלתי במתנה חולצת מדים, חצאית ומגפיים. היו אלה הבגדים בהם סיימתי את כיתה י' ב-1948. השנים 1946-1947 באוקראינה היו שנות רעב. גופות היו מוטלות ברחובות. הייתה זו תקופה נוראית.

… את נעלי הערב הראשונות שלי נעלתי לערב הסיום של בית הספר, ואת השמלה השאלתי משכנה שבתה חזרה בדיוק מהצבא. אבי היה במקור מוויניצה, וכל קרובי משפחתו – אמו, אחיו, אחותו עם בעלה ושני ילדיה – נספו בגטו ויניצה. החלטתי להתקבל ללימודים במכון להכשרת המורים שהיה בוויניצה, ואגב כך לברר גם משהו על נסיבות מותם. את המבחנים הגשתי בהצלחה, אך קיבלתי מכתב מהמכון כי לא ניתן לקבל את בתו של אויב העם למוסד להכשרת מורים, בטח ובטח שלא לחוג להיסטוריה. הייתה זו יריקה נוספת אל הנשמה.

בשנת 1956 התבשרנו כי אבי זוכה מכל ההאשמות נגדו.