המסע: ליטא – האוקיאנוס הארקטי – ישראל

כל היצורים החיים מחפשים היכן הוא טוב יותר. האדם אינו יוצא מן הכלל. הוא מונע על ידי אהבה לארצות חדשות, וגם אינטרס עצמי, סיכון, רומנטיקה …

ויש דרכים שונות, כמו גם אנשים שהולכים או רצים לאורכם. האחד נוסע, ואז כותב על זה, השני כותב על הטיול ואז הולך לגלות דברים חדשים…

… הערב האחרון בפריס, טיול פרידה לאי של הסיטֶה. מאחורינו אלפיים קילומטרים של כבישים אירופיים, בירות וערים מנמנמות כמו בימי הביניים.

מחר בצהריים נהיה שטופי שמש, החום המוכר יזרום לדלתות הפתוחות של המטוס, יכה בפנים,  יחדור לריאות וייצמד לגוף.  הגיע הזמן לחזור הביתה. ויום חדש בישראל. ספטמבר. חמסין ממיס רגשות ומחשבות. הדירה שננטשה לפני שלושה שבועות נעלבת בשקט, תוך אמונה שהבעלים צריכים לעשות את הצעד הראשון. על הרהיטים שכבת אבק. שום דבר לא מזכיר את פריז.. מחר – "מטענים בשדה החשמלי" לכיתות י"ב. פניהם של התלמידים הבזיקו לרגע…

ואז הזיכרון החליק וצלל אל העבר הרחוק.

… ואירופה הומה בדרכה שלה.

בשנת 1939 נחתם הסכם "עזרה הדדית" בין ליטא לבין ברית המועצות, והעיר וילנה ,שהייתה לפני כן תחת שלטון פולין, הוחזרה לליטא והפכה לבירתה. אך בתמורה הוקמו מספר בסיסים של הצבא האדום בשטח של המדינה.

כך הפכה ליטא ל"ליטא של רוסים". הצבא האדום כבש את ליטא וסיפחה לברית המועצות.

באותה תקופה, משפחת לונקה התגוררה בדירה מרווחת במרכז קובנה. אבא פתח חנות פרוות שבה גם אמא הייתה עסוקה. סבא היה חייט מפורסם. סבתא והאומנת דאגו לנכדים. בחדר הילדים היה המון בובות  חמודות, לטושות עיניים וחסרות אונים…

הבכור, ארונצ'יק, כבר החל ללכת לבית ספר, ובעיני חיה הקטנה, כזו ה"הולכת מתחת לשולחן", הוא נראה מבוגר למדי (ראו תמונה).

השלטון הסובייטי הלך הזדרז לצור על מהלך החיים המיושבים. הרשויות הסובייטיות לא הסתפקו בפגיעה בתחומי הרוח והתרבות. הם שלחו את ידם אף אל המסחר הפרטי ואסרו את קיומו בחוק. משפחות רבות נותרו בלא פרנסה.

אי-ודאות גדולה שרתה בקרב הציבור ואנשים לא ידעו מה יילד יום.

במרץ הארבעים ואחת חגגה המשפחה את יום ההולדת הרביעי לחיה. ובאמצע יוני, באמצע הלילה, חלקה המשפחה את גורלם של אלפי "האלמנטים הבורגניים ואויבי העם".

…שבת ה-14 ביוני 1941 היה יום שחור לרבים מאזרחי ליטא הסובייטית שהוגדרו כעוינים למשטר. היה זה יום של הגירוש הגדול. בלילה ולפנות בוקר פשטה המשטרה בליווי קומוניסטים מקומיים על בתיהם של אזרחים רבים, עצרה אותם והעבירה לתחנת הרכבת.

"חצי שעה להכנות, 100 ק"ג דברים מותר  למשפחה, מזון לחודש וללא ערעורים והתנגדויות".

כדי למנוע אי הבנות, בפתח הדלת עמד איש הצבא האדום בכובע עם רצועה בצבע ירוק ארסי  ורובה עם כידון מזדקר.

הורים התרוצצו, וחייל'ה, לבושה למחצה, עמדה והביטה גבוה למעלה בכוכב שעיטר את הכובע ובכידון. כאילו עבר נצח, חיה לא הספיקה לגעות בבכי. מבלי להגיד מילה, היא נגררה בכוח, הוכנסה בטנדר של המשאית שם ישבו אמה, אביה ואחיה. כולם נלקחו לתחנת רכבת. בין השקיות המלאות בכריות ושמיכות פוך, היה חם, נוח ולגמרי לא מובן. המשאית החלה בנסיעה בדרך המובילה היישר לתחנת הרכבת, ובכל רחוב היו משאיות עמוסות באנשים.

סבא יוסל  וסבתא ליבה נשארו בבית: הם לא נכללו ברשימת הנצלנים הנבזים. אחרי שבכו כל הלילה, הם הצליחו לרוץ לרציף להיפרד. חודש לאחר מכן הגיעו הגרמנים לליטא והיהודים שנשארו בכיבוש סולקו לגטו . גורלם הסופי של הרוב ידוע … אבל היו גם מעטים הצליחו לשרוד. בסתיו שנת ארבעים ושלוש הסבא והסבתא הצליחו להימלט מהגטו, ועד סוף המלחמה הם הסתתרו במרתף של חברים – ליטאים, שהניחו להם לצאת בלילות כדי להתחמם ולאכול  "ממה שאלוהים שלח".

המשאיות הגיעו לכניסת תחנת הרכבת, המשיכו ועצרו סמוך לרכבת של קרונות משא סגורים להובלת בהמות. הופיע קצין, ניצב ליד הקרון והתחיל להקריא שמות משפחה. "…מי שאקרא בשמו – יעלה עם כל משפחתו לקרון זה!"

כך, ממשלת ברית המועצות "הצילה" את היהודים מהנאצים. בקרונות להובלת בהמות עם חורים ברצפה, לצרכים טבעיים, היו כלואים יותר מ-40 איש ואישה בכל קרון. מתחת לגג הקרון היה צוהר מסורג באורך 20 ס"מ בקירוב , שלא סיפק די אור ולא די אוויר. הרוסים קראו לקרון כזה "קרון סטוליפין" על שם האיש שהיה בזמן הצאר ניקולאי שר הפנים של האימפריה הרוסית. גם בימיו הוגלו אנשים לסיביר בשל נטיותיהם הפוליטיות.

…שריקות קטר חזקות החלו להישמע , והרכבת זזה סוף סוף ממקומה. היא יצאה מקובנה כשפניה מזרחה. דרך חריץ הדלת או דרך הצוהר אפשר היה לעקוב אחרי מיקום השמש וכך ללמוד על כיוון הנסיעה.

ה"אֶשֶלון", הרכבת, המשיך בדרכו מזרחה ולעיתים היה פונה צפונה. באחד הימים, הקרונות עצרו בשדה פתוח וניתנה פקודה לצאת ולעשות את הצרכים מתחת לקרונות… לעיניהם של החיילים הרוסיים. מאז חזרו ההנחיות הללו פעם אחת מדי יום ביומו. כך, באחד המקרים, אבא של חיה ,יעקוב, הספיק אך ברגע אחרון לקפוץ אל תוך הקרון כאשר הרכבת כבר התחילה בנסיעתה.

הרכבת דהרה יומם ולילה בלא הפוגה. והנה, אחרי שמונה ימים עצרה הרכבת בעיר סברדלובסק וניתן אישור לרדת בתחנה ולשוטט בה באופן חופשי. מסות גדולות של אנשים, רמקולים ציבוריים, ופתאום הקריין הכריז כי שר החוץ הרוסי מולוטוב עומד לשאת נאום. הנאום נפתח בהודעה שפרצה מלחמה בין רוסיה לגרמניה.  היה זה יום ראשון , 22 ביוני 1941. אנשים המומים שבו לרכבת….

נסיעה ברכבות טרנספורט ברחבי רוסיה עד אלטאי וסיביר נמשכת הייתה ימים ארוכים. בכל קרון חמישים גולים ודלי דייסה ליום (בקרון זה פגשה חיה את שורה סבירסקי, והיא הפכה לחברתה הטובה ביותר לכל החיים). הכל כבר הבינו שהמלחמה החלה. ניתן היה לשפוט את המצב במדינה לפי מה שהתנצנץ מבעד החלון צר ומסורג. תוך כדי מעבר בחלק המערבי האירופי נשמעו התראות אוויריות, מתקפות של מפציצים, ובהמשך היו תחנות קודרות ושוממות עם ילדים וקבצנים עלובים. שנים רבות לאחר מכן, אחד מחברים, אהרון אפריל, סיפר שהם נשאו איתם בקרון מלאי קטן של מזון ולעיתים היו מתחלקים בשאריות הדייסה עם אזרחים חופשיים שברציף דרך החלון. באחת הפעמים הדייסה הזו נשפכה על שובל הבגד של אישה ואז במשך זמן רב הם התבוננו איך הילדים שלה ליקקו את כפות ידיהם בחמדנות.

הרכבת המשיכה בנסיעתה הארוכה. כעבור עשרה ימים והיא הגיעה למחוז אלטאי  שבדרום סיביר ועצרה בעיירה טרואיצק. הורו לאנשים לרדת, נעשה חיפוש במטלטלים ואז ניגשו השלטונות המקומיים למיון הגולים.

משפחת לונקה נשלחה לסווינוסובחוז – משק לגידול חזירים… שנראה כמו כפר טיפוסי. הוקצתה למשפחה דירה בת שני חדרים  ולאחר כמעט שלושה שבועות של שהייה ברכבת היה זה מקום סביר למנוחה.

הגברים הגולים נשלחו לעבוד באיסוף תבואה, הנשים הגולות עבדו בכפר עצמו בחקלאות. המזון לא היה חופשי בכפר, הוא חולק במנות מצומצמות ביותר: מנת לחם יומית הייתה 400 גרם לעובד ,200 גרם לשאר.

תחושת רעב מתמדת!

יוני 1942. יום רדף יום, חלפה כשנה מאז הגירוש מליטא. והנה, לפתע הגיעה הודעה דחופה להתכונן ליציאה מהכפר בתוך מספר ימים. האם יוצאים לגלות שנייה?

ביום המיועד אספו את כולם לנקודת ריכוז, ומשם במשאיות העבירו באופן מסודר לרכבות בעיר הראשית ברנאול.

 

ההגליה השנייה

שוב הכניסו את כולם לקרונות של בהמות, צפופים אף יותר מקודם, אך הפעם אנשי צבא לא שמרו, אפשר היה לעבור חופשי מקרון לקרון אחר ואף לרדת בתחנות העצירה. העצירה הראשונה הייתה בקרסנויארסק. אחרי עצירה קצרה  הרקבת המשיכה בנסיעתה לאורך שדות ירוקים לעבר צֶ'רֶמחובו. משני הצדדים של מסילת רכבת אנשים חיו את חייהם בשלווה ונוסעי הרכבת הביטו בהם בקנאה. לאחר כשבוע של נסיעה עצרה הרכבת סמוך לשפת נהר גדול – נהר האנגרה.

נשמעה פקודה "לפנות מהר את הקרונות", וכולם נאלצו לרדת עם המטלטלים למרות הגשם הסוחף. כאלף איש החלו לנוע באיטיות אחרי עגלות עם חפצים לעבר בית הספר המקומי בכדי להתארגן לילנה במקום.

למחרת בבוקר נודע שעומדים לעלות על אנייה השטה בנהר האנגרה לעבר זאיארסק. כולם הועלו על סירת משמר נגררת ויצאו לדרך. כעבור יומיים הגיעו לזאיארסק ושם כבר המתינו כעשרים משאיות פתוחות.

המשאיות נסעו בדרכים בוציות דרך הטייגה הסיבירית לדוברות בנהר לנה ואז באופן פתאומי מופנים צפונה. הנסיעה ארכה כמה ימים ולבסוף הגיעו למחנה גדול באוסטרובה, הסמוך לנהר לנה. לאחר כשבוע ימים הגיעה אניית-גרר ,שאליה הייתה קשורה אניית נוסעים גדולה.

השייט בנהר הלנה פרש את נופי הטבע במלוא הדרם: הנוף המרשים, ההרים הגבוהים, הציפורים היפות. והרושם הוא כאילו מדובר באיזה טיול נהדר, ולעתים הצעירים היו מתיישבים ושרים שירים עבריים והם הדהדו למרחקים.

 

הצפון הרחוק

השיט על נהר הלנה נמשך לו לאטו ובירת חבל יקוטיה שבסיביר העיר יקוטסק כבר נראתה באופק. מסביב לעיר – גבעות שעדיין היו מעוטרות בשלג חורפי, והעיר עצמה בלטה מרחוק בבנייניה הגבוהים. בסוף חודש יולי 1942 עגנה אנייה בנמלה של יקוטסק. (חבל יקוטיה זה היה רפובליקה סובייטית אוטונומית בתוך הרפובליקה הסובייטית הרוסית).

רק משפחות מעטות קבלו הוראה לרדת מהאנייה, בעוד השאר נצטוו להמתין להמשך המסע. כאשר אניית-גרר הגיעה לבסוף, כולם עברו לאניית-נוסעים שהייתה קשורה אליה וכך נמשכה הדרך צפונה. כולם ישבו על הסיפון וצפו בנוף. זה השתנה בלא הרף. הצמחייה העבותה שלפני יקוטסק  פינתה את מקומה לאדמה סלעית שהצבע הירוק בה נעשה דליל יותר ויותר. הלך והתקרב אזור הטונדרה הצחיח.

באחד הערבים, בעוד אנשים יושבים ומביטים על הנוף החולף, נשמעה לה לפתע שירת "התקווה" מירכתי האנייה. כל הנוכחים נעמדו בהתפעמות. הצעירים שגדלו על ברכי הציונות בגימנסיות ובתנועות הנוער הצטרפו אל השירה בקול אדיר. היה זה מחזה מעולם אחר! בלב סיביר, בעודנו מפליגים לעבר יעד עלום, פרצה מתוך הלבבות שירת התקווה הגדולה. רכוש נלקח מאתנו, הכול  נשאר הרחק מאחור, אך השאיפה לחזור לארץ האבות נותרה נטועה איתן בלב.

וכך הדהדה לה "התקווה" מחוף אל חוף במרחבי סיביר. דמעות זלגו מעיני רבים . באותם הרגעים התחשלו באנשים האמונה והכוח לעבור את הסבל הגדול שעמד הכן לפני כולם.

האנייה הממונעת הלכה וקרבה באטיות אל אוקיינוס הקרח הצפוני, אל חצי-אי קטן, והטילה עוגן ליד אחד מהחופים השוממים. שמו של המקום – 'ביקוב –מיס' , כל כולו גוש קרח ענקי בצורת חצי-אי המרוחק כאלפיים קילומטר ממרכז הקוטב הצפוני. בצדו האחד זרם נהר הלנה , ובצדו השני שטף את גדותיו ים לפטב הפתוח אל אוקיינוס הקרח הצפוני. לא היו בביקוב-מיס עצים או צמחים. את הקרקע כיסתה שכבת אזוב דקיקה בלבד כסות לקרח התמידי.

1500 איש ובהם כ-180 יהודים נעמדו על החוף. פתאום נשמעה הוראה להיכנס לתוך דוברה – הייתה זו אניית-משה נגררת טרופה שכנראה נפלטה לחוף בעת סערה ונותרה מוטלת כחפץ עזוב. כולם נכנסו לתוכה עם החפצים. היו בפנים שתי קומות דרגשים לשינה אשר תוחמו לאורכן במחיצות עץ רבות. המחיצות יצרו מעין תאים נפרדים וכל משפחה קיבלה תא כזה משלה. במרכז הדוברה  עמד תנור מאולתר, עשוי חבית ברזל שלתוכה תחבו גזרי עצים והבעירו אותם. התנור שימש לחימום ולבישול אוכל, לכן הצפיפות סביבו וחיכוכים בין האנשים יצרו מצב בלתי נסבל.

לאחר שהייה של כשלושה שבועות הנהלת המקום העבירה את כולם ליבשה, למבנה בעל חדרים גדולים – ארבע-חמש משפחות בחדר.

המצב הקשה של תקופת המלחמה הביא לידי קיצוב באספקת המזון. אדם עובד קיבל תלוש ל-800 גרם לחם ליום , ואילו אלה שלא עבדו זכו ל-200 גרם בלבד. הלחם היה עשוי מקמח אמריקני טרי וטעים , חוץ ממנו אפשר היה לקבל גם קצת אורז ומעט מאוד תפוחי אדמה מיובשים. נוסף על המצב הנפשי הקשה פקדה את כולם עוד צרה מדכאת – תמותה בקרב יהודי ביקוב-מיס. לפתע התפשטה מחלת המינינגיטיס (דלקת קרום המוח) , והיא פגעה בבחורים צעירים דווקא. אחריה החלה להתפשט מגפת טיפוס. בד בבד עם מחלות אלו פשטה לה לאטה גם מחלה קשה אחרת – הצפדינה.

אמא של חיה, רחל , הייתה מרתיחה  את האזוב המצוי ומכריחה את חיה לשתות את המשקה השחור-מריר שנוצר זה בתור תרופה נגד הצפדינה. ובנוסף, גם כף הכרחית של שמן דגים.

 

מגורי קבע

השלטונות יוזמו הקמה של יורטות גדולות על מנת לצופף בתוכן את הגולים במעין מגורי קבע.  היאקוטים המקומיים, שעדיין זוכרו את הפרוות  שנרכשו על-ידי האמריקאים , ומי שרוששו עתה על ידי הפקחים הבולשביקים, הביטו באהדה במגיעים החדשים ועזרו להם להתיישב. הם לא יכלו להבין  לאיזו מטרה הביאו לכאן אנשים כל כך חסרי ישע ומוזרים. השתתפותם האנושית, שלא הוכתמה על ידי הציוויליזציה, הצילה רבות. בזכותם נשים וילדים למדו לסרוג רשתות מחוטים, וגברים למדו כיצד לדוג.

היורטה היא מבנה עשוי שלד עץ שעליו מונחות שכבות של אזוב עם אדמה ויש בהם חלונות משכבת קרח. בקירות היורטה נקבעו חלונות קטנים מאוד אשר לא אפשרו מעבר של אור מבחוץ, לכן היה צורך להשתמש במנורות המאולתרות – פתיליות, עשויות קופסאות פח קטנות מלאות נפט. דווקא אריק , אחיה של חיה, למד להכין את פתיליות והיה מחלק אותן לנזקקים. היה להן תוצר לוואי לא נעים: העשן שעלה מהן. סמוך לקירות, משני הצדדים, סודרו מיטות ארוכות מקרשים ועליהן שוכנו משפחות רבות יחד. באמצע היורטה עמד תנור קטן מפח עבה. תנאיי החיים בביקוב-מיס היו קשים מאוד מכל ההיבטים.

מקומן של היורטות במורד ההר שבקרבת החוף חשף אותן לגאות המחזורית של נהר הלנה. כל שש שעות היה הנהר משנה את תנועתו מגאות לשפל, וחוזר חלילה. בעת הגאות היו המים מגיעים לעתים עד ליורטות ואף מציפים אותן. היתרון לגאות היה בזה שזרמי מים חזקים היו מטילים על החוף בולי עץ גדולים אשר שימשו לבנייה או להסקה. נדרש להעבירם במהירת אל ההר ולמשימה זו הוקמה בריגדת נשים (!) והן נשאו את בולי העץ על כתפיהן במעלה ההר.

 

הקמת קהילה יהודית

אט-אט התארגן בביקוב-מיס יישוב יהודי אופייני. באחד החדרים ביורטה בערבים ושבתות נערכו תפילות. רוב היהודים היו מגיעים להשתתף במניין, אף שהיה צפוף מאוד. גם הילדים הקטנים לא נשכחו: המבוגרים עסקו עם הילדים בקריאה וכתיבה בעברית ובלימוד תפילות. הספר העיקרי היה הסידור.

לוח שנה יהודי רב-שנתי נעסה מלוח ישן שנמצא בידי רב שנמנה עם הגולים, ולוח שנה זה שימש את כל הקיבוץ בביקוב-מיס.

 

הדגים באים

תחושת הרעב המציקה נמשכה עד תחילת החורף. באוקטובר של שנת 1942 נתכסה הנהר בשכבת קרח דקה של כחמישה סנטימטרים. התפתחות זו מיד הניעה את מלאכת הדייג החורפי. כל הגברים עזבו הכול ויצאו למקום הדיג שעל הנהר. אז כל גולים הפכו לחברים ב'ארטל' – חברות עובדים של דייגים. היאקוטים הדריכו איך להתקין רשת מתחת לקרח בשיטה מיוחדת במינה: תחילה נקדחו בקרח שלושה חורים במרחק 12.5 מטרים זה מזה. שני החורים הקיצוניים היו בקוטר של כחצי מטר, והאמצעי  בקוטר של עשרה סנטימטרים. בעזרת מוט עץ ארוך המגשר בין החורים הועבר מתחת לקרח חבל. לצד אחד של החבל נקשרה רשת באורך עשרים וחמישה מטרים, ועל ידי משיכת צדו השני הועברה הרשת מתחת לקרח. כבר באותו היום  הצליחו להוציא כמה מאות קילוגרמים של דגים מצוינים .

במשפחת לונקה, האבא יעקוב היה ה"דייג" וחיה הקטנה מסייעת לו בהוצאת הדגים מהרשתות. באחת הפעמים חייה'לה הוציאה  דגיג קטן (סטרלט), הוא התייבש והפך להיות קמיע לחיה לאורך כל החיים: הוא תמיד היה  אתה בכל מקום. (גם ברגע זה הדגיג ליד חיה – סבתא רבה). תמורת הדגים שנמסרו למחסן קיבלו הדייגים תשלום נמוך לקניית קמח, אורז ומצרכים אחרים בחנות. באורח לא רשמי מותר היה לאנשים השאיר דגים גם לעצמם. בא הקץ לרעב… דגים ענקיים היו תלויים בחצרות, ושומן ענברי טפטף לתוך הקערות. הדגים הגדולים היו מסוג בורבוט במשקל כעשרה קילוגרמים.

אמא נהגה להרתיח במים  אזוב וחזיזים, והייתה נותנת לחיה את המשקה השחור-מריר הזה עם כף קבועה של שמן דגים. מגעיל, אבל זה עזר נגד הצפדינה. מה שהיה משמש מעדן הוא דג, אותו אהרון עישן בארובה של יורטה. אחרי ארוחה כזו, פניהם וידיהם של הסועדים היו נוצצים בפיח שמנוני והיה מצחיק להסתכל זה על זה ולעשות פרצופים.

בתמורה לכלים ולעצמות ממותות, שילדים היו מוצאים לעיתים בסביבה, הביאו היאקוטיס  חוגלות או אפילו חתיכות בשר צבי.

גם מהאמריקנים הגיעה עזרה, הם הטילו מדי פעם מזון משומר מעל הכפר: תבשיל בקר, חמאה, חלמון ביצה ואבקות חלב. הכל חולק באופן שווה, אך יחד עם זאת, תחושת הרעב לא נעלמה, וזה ליווה את משוללי הזכויות בכל מקום.

גם לימוד הפך חלק מחיי היומיום . מורים "לשעבר" ארגנו לילדים שיערים. האחד לימד אוריינות יסודית וחשבון, השני, יהודי בעל זקן ארוך, שר שירים ביידיש, סיפר בצורה מרתקת על היסטוריה יהודית, מלאת חיים , כמו אגדות ילדים.

וען איר ועט קינדערלעך

אלטער וערן,

ועט איר דוך פארשטיין –

ויפיל אין די אותיות

ליגן טרערן

און ויפיל געביין

(כאשר אתם תגדלו, תבינו כמה דמעות ובכי נמצאים באלפבית העברי. תרגום מיידיש)

כשנפתח בית ספר יסודי בכפר הדייגים, חיה ושתי ילדות התקבלו לכיתה ג '. בדרך הזו היא חסכה שנתיים. באותה תקופה,  היו  גם אלפי שמחות קטנות. האמריקנים היו משליכים לא רק שימורים ממטוסים, אלא גם בגדים, מחברות, עפרונות צבעוניים, מדבקות.

בזמנם הפנוי, ילדים התלוו לאבותיהם :במפרץ מכוסה בקרח, שם דגו דגים מתוך החורים שבקרח. באחת מהטיולים הללו החל השלג להפוך לסופת שלגים, ואביה, שחש את התקרבותה של הסופה, שלח את חיה הביתה. טוב שהוא שם לב לכתם שחור שהמשיך והתרחק מהיורטות המתרחקת בכיוון הלא נכון. שלג שעף מסביב החל כבר למחוק  את כל ציוני הדרך. אב מתנשם צץ מתוך הלובן האינסופי והדוקרני, וחיה לא הבינה מה פשר החרדה שאחזה בו: היא לא הייתה עדיין גדולה מספיק כדי לחוש לתחושות של פחד אמיתי.

כאהרון יצא לטיקסי כדי להמשיך את לימודיו בתיכון, אמא וחיה החליטו לבקר אותו (בתמונה: אמא, ארון וחיה בטיקסי). השאר זכור במעורפל: היה זה הבוץ הבלתי עביר של רחובות העיר.

שמועות ומכתבים מליטא לא הגיעו. הנאצים עם המשרפות שלהם היו קיימים בממד אחר לגמרי.

השנים חלפו באיטיות, כמו השמש שבאופק . שלושה חודשים הוא יום קוטבי, שלושה חודשים הוא לילה קוטבי, ולשם שינוי – הבזקים צבעוניים ומכושפים מעל השמיים העצומים.

בינתיים המלחמה הסתיימה.

עם זאת, סבא שמר על אחיזה של בורגני: הוא מצא  את משפחתו, שכר מטוס קטן (וזאת במציאות שבה משטרת הצ'ה-קה החשאית שולטת בכול !) ונחת במפרץ ביקוב מיס כדי לאסוף את נכדו שכבר היה בשנתו החמישה-עשר: בחור צריך ללמוד. בני לונקה אספו את חפציהם, כולל  אותן כריות  נוצה, וטסו ליאקוטסק. משם טסו סבא ואהרון לעיר קובנה, ששמה שונה לקאונאס, לדירה קטנה בשדרת לייסווֶס לשעבר (שדרת החירות), ולה שם חדש, מלא גאווה  אף יותר – שדרת סטאלין.

חיה נשארה עם הוריה. החלה  שנה  השישית לשהות ביאקוטיה.

האקלים של יאקוטסק לא היה שונה בהרבה מזה של ביקוב מיס, אך בכל זאת הייתה זו עיר, אפילו עיר בירה, עם האטרקציה שלה – רחוב שהיה מרוצף בעבר באריחי ריצוף מעץ. כאן פגשה  חיה בתלושי מזון; קרום לחם טעים להפליא; חלב אמתי, גם אם קפוא בקערה; ביצי עוף. באותה תקופה היא כבר הייתה בת עשר (1947).

כשהטמפרטורה הייתה יורדת אל מתחת למינוס 50, היה מסוכן לצאת החוצה: הערפל היה כה סמיך שלא ניתן היה לראות דבר במרחק של שני מטרים, וגם היה קשה לנשום. בנוסף, הייתה רמת פשיעה גבוהה: מנובמבר עד מאי, כשלא היה שייט ספינות בנהר הלנה, אסירים לשעבר ממחנות של קולימה וורחויאנסק מילאו את העיר יאקוטסק. עשרות כייסים "עבדו" בחנויות ובשווקים. ואם אתם מתעניינים בביטויים של אנטישמיות ביאקוטסק, אני חייבת לומר שהסיסמה "היכו ביהודים, הצילו את רוסיה", הידועה מימי רוסיה הצארית, שימשה גם שם. ילדים היו לעיתים קרובות מטרה להתקפות אנטישמיות. כשקראו לי יהודייה, עניתי תמיד "אתה מקנא בי", כפי שאימא לימדה אותי, וככה  נגמר התקדים.

5 במרץ 1953. ביום זה הודיע ​​הקריין לויתן בקול מפחיד כי אבינו, מורנו, גדול ההוגים, גנרליסימו י.ו. סטלין הלך לעולמו. החדשות זעזעו אנשים. סטלין, בדמות של אב כל יכול, היה הפוסק, הנותן והלוקח. תפקידו זה היה תאם לחלוטין לצרכי העם. פולחן האישיות של סטלין הוביל לכך שאנשים התייחסו בהערצה ל"מנהיגם ומורם", יחס ששלל כל ביקורת. יש עדיין אנשים שלא רוצים לשמוע את האמת על פשעיו של סטלין. באותה תקופה כבר למדתי  בכיתה י' . ישבתי על הספסל בשורה הראשונה לצד חברתי מליטא, כשהמנהלת נכנסה לכיתה ומסרה את הבשורה המצערת. תגובת התלמידים הייתה היסטרית. חברה שלי  ואני כיסינו את פנינו בידיים, כתפינו רעדו, אך לא היו דמעות: אישיותו של סטלין נקשרה לכל האסונות שנאלצו לחוות.

מכאן מתחיל עידן חדש בחייהם של חיה וחבריה מליטא. ביאקוטסק היה רק ​​מכון אחד להשכלה גבוהה – מכון פדגוגי. כולנו עברנו מבחני קבלה בהצלחה ולאחר מכן כולם התקבלנו לשנה הראשונה: כמעט כולם למתמטיקה ופיזיקה. הפכנו לאזרחים סובייטים, על פי הנהלים בנוגע לילדי המגורשים, הפסקנו להיות "מתיישבים מיוחדים" מיד לאחר שהתקבלנו למוסד להשכלה גבוהה.

כתוצאה מכך, כולנו הפכנו למורים ,ויש לציין שאיש לא שינה את המקצוע.

לא היה קל ללמוד, התאמצנו כדי לזכות במלגה מוגדלת ושכל הציונים יהיו "טוב מאוד" . לפני הבחינות  ישבנו כל הלילה בחצר שלנו, שבקיץ הפכה לגן ירק נטוע בתפוחי אדמה. בסוף החצר היה שער רחב ידיים עם פשפש צר. לאור הירח, חברתי גיטה ואני למדנו בחריצות את משפטים של חשבון אינטגרלי ופתרנו בעיות במכניקה התיאורטית. אני זוכרת הכל, כאילו לא עברו מאז שישה עשורים.

בשנת 1956 בוטל המעמד של "מתיישב מיוחד" מההורים, וכעת נפתחה בפנינו הדרך לכל מקום בברית המועצות למעט הערים הגדולות והמדינות הבלטיות. רבים החליטו לעזוב את יקוטסק בהקדם האפשרי. לאחר שהגישו מסמכים ל- OVIR (מחלקת ויזה ורישום), התחלנו להמתין לקבלת אישור לחזור לליטא. עברנו לסברדלובסק. המשכתי את לימודי באוניברסיטה ומצאתי עבודה בתיכון כמורה למתמטיקה: זאת הרשומה הראשונה בהיסטוריה תעסוקתית שלי: ב- 18 בספטמבר 1956 מוניתי כמורה למתמטיקה ב- SHRM (בית ספר לנוער עובד). לא ידעתי אז שתאריך הרשומה האחרון יהיה בדצמבר 1971.

לאחר שעבדתי שנה ב- SHRM וסיימתי את השנה הרביעית בלימודים הגבוהים, קיבלתי אישור לצאת לקובנה, שם ציפה לי אחי בקוצר רוח. ההורים נשארו בסברדלובסק.

מצאתי את עצמי בקובנה בתחילת ספטמבר 1957. 12 שנים של פרידה מאחי אהרון הותירו בשנינו את חותמם, כמעט ולא זיהינו זה את זה, אך השמחה בלא מעצורים של מפגש מחקה בן רגע כל זכר למה שחווינו. אחרי יום שלם של סיפורים שסיפרנו זה לזה בהתרגשות נאלצנו להיפרד: גרתי עם קרוביי משפחה בסמטת לייסבס – שדרת סטלין. אהרון התגורר בווילנה עם אשתו ממוצא פולני, והוא המתין לאישור לצאת לפולין מיום ליום. וזה אכן קרה! 13 בספטמבר בבוקר, שיחת טלפון וקולו של אהרון: "חייק'ה, את מאמינה  במספר 13 ובמראה שבורה?"

"מה קרה, אני  דווקא אוהבת את המספר 13, אבל מראה שבורה … אני לא יודעת," מלמלתי.

תארי לעצמך, היום זה ה -13 לחודש, ומראה נפלה מהשולחן שלי ונשברה ו … קיבלתי הרשאה לצאת לפולין. אנחנו עוזבים הבוקר, חבל אבל לא נוכל להיפגש, נתראה בישראל "…

אינסטינקטיבי הרמתי את עיני: אלוהים, אני שמחה בשביל אהרון, אבל מה איתי?

.. הפעם הפרידה מאחי נמשכה 14 שנה, נפגשנו בישראל בשנת 1972.

… הוריי ואני ביקשנו לצאת לישראל להתאחד עם אחי מאז 1957 ועד 1971, היו אלה 14 שנים של סירוב.

בינתיים המשכתי לחפש עבודה. עם זה, התברר, היה לי מזל כל חיי: הרשומה השנייה בהיסטורית התעסוקה שלי  גרסה כדלהלן : "החל  בספטמבר 1957 נתמנתה לשמש מורה לאנגלית  עם היקף העסקה על פי תוכנית  הלימודים",  והחתימה: – מנהל המכללה לתעשיית המזון בעיר קאונאס. בקיאותי הצנועה באנגלית סייעה לי לא אחת.

באפריל 1958, השיעורים במכללה הסתיימו בהגיע עונת הבחינות, והעניין היה לרוחי כי  באותו זמן  כבר לימדתי פיזיקה בבית ספר. והנה רשומה  שלישית: "יש למנותה לתפקדי מורה לפיזיקה בבית ספר מספר  19 החל ב-13 בינואר 1958.

\סטודנטים בשנה ג' במכללה הפדגוגית ביאקוטסק\

ובינתיים, כל אותו זמן, המשכנו לקבל סירובים לבקשות היציאה מברית המועצות. אהרון שלח מכתבים בקביעות, עודד אותי, סיפר על חייו, שאל על חיי.

כל השנים לימדתי פיזיקה בתיכון והייתי פעילה בהופעות חובבים ביידיש. נערים ונערות צעירים רקדו ושרו, והקהל שר יחד ומחא כפיים. … זוג אמנים נפלאים בשנות העמידה העלו הצגות על פי יצירותיו של הסופר שלום עליכם.

באחת ההופעות הייתה סצנה ובה אני עומדת ליד השולחן, תופרת משהו ושרה שיר על חייט מסכן שקובל על עוני, מחלות וקור.

די שטוב איז קליין, די שטוב איז אלט

אין יעדער ווינקל מיסט און נייט

זיצט פינסטער אומעדיק און קאַלט

א קראנקער שניידער זיצט און נייט

(קטן החדר וישן, בכל פינה  אשפה ואפלה, ובו, בחשכה וקור ישוב לו חייט חולה.(

הייתי קוראת מהבמה שירים ביידיש, פרי עטם של סופרים שונים .לייב קוויטקו אהב מאוד את החיים, הדבר מצא ביטוי בשירים לילדים שכתב ביידיש וזה הביא לו תהילה. במשפט שנערך לו נאלץ "להודות בטעותו" (הלא שפת היידיש היוותה ביטוי ללאומניות בורגנית) אך הוא המשיך לכתוב ביידיש וגורלו היה כגורלם של כל "הרוגי המלכות בברית המועצות" . כך כונו לשלושה-עשר מהבולטים בקהילה היהודית שהוצאו להורג בחשאי בכ"א באב, בלילה שבין 12 ו-13 באוגוסט 1952 בפקודתו של סטלין.

לאחר ההופעות תמיד היו לוקחים אותי לחדרון צדדי ושם הייתי אמורה לדווח ל"רשויות" על תוכן הדברים ברוסית ככל שזה עשוי היה  שעשוי לעניין אותם. תרגומי השירים לא היו מדויקים במיוחד. לעיתים, כדי לנחם את מי שהתמידו לשבת  בשורה הראשונה, הכרזתי בקול רם על שירו  של אהרון ורגליס, עורך העיתון היידי הרשמי של אז, "סאָוועטיש היימלאַנד"  , שהיה מנוגד לעקרונות שלנו, אך כפי שהוא עצמו אמר, "הוועד האנטי ציונית של הציבור הסובייטיהוקם על ידי שלטונות ברית המועצות כאמצעי "להיאבק בשאיפה הלא בריאה" של יהודי ברית המועצות לשוב למולדתם ההיסטורית. שטיפת המוח הזו נמשכה עשרות שנים

בשנת 1971 רבים החלו לקבל אישורי יציאה לישראל, הקרח נשבר, הצעירים והצעירות מבין משתתפי  הופעות החובבים היו נפרדים זה מזה באמירה "נתראה בקרוב!"

בסוף דצמבר  הוזמנו גם אנחנו ל"מחלקת הוויזות והאישורים", שם  אמרו לנו שעלינו לעזוב את ליטא תוך שבועיים.

דצמבר 1971. בוקר, טיפות גשם רועפות  נוצצות בשמש. ילדיי, טובה ואלי, כבר ברחו לבית הספר, ואני, מורה לפיזיקה בתיכון, משתדלת שלא למהר: היום אצטרך להיפרד מהתלמידים  שלי … לא, שנת הלימודים לא הסתיימה, לא … איך אני יכולה להגיד לנערים והילדות האלה, שתמיד מביטים בי בביטחון כזה, איך לומר להם שאני עוזבת, עוזבת באמצע שנת הלימודים? ושהדבר אינו באשמתי. האם יבינו?

כן, הם האמינו! וכשעמדתי מול הכיתה, ומנסה להסביר משהו, סוף סוף הרמתי את עיניי … כל החבורה עמדה ליד הספסלים בלי לזוז עם דמעות בעיניים. לא יכולתי לומר כלום, ברחתי מהכיתה.

/תמונת הבוגרים בכיתה/

יום זה הפך למועד האחרון בפנקס העבודה שהונפק בעיר קובנה בליטא. 14 שנה עבדתי בבית ספר זה ברובע ז'ליאקאלניס (גבעה ירוקה), לימדתי כיתה חדשה אחת לשלוש שנים, וכשהיו עוברים בהצלחה את בחינת הבגרות, הייתי מתמלאת שמחה וגאווה. כבוד הדדי, הבנה ואהבה (כן, אהבה!) שלטו ביני לבין התלמידים כל אותם שנים, ורבים מבין החיים בליטא, עדיין, אחרי כמעט יובל שנים אינם שוכחים  לברך אותי, החיה בישראל, ליום ההולדת ובבוא ראש השנה.

היציאה נקבעה ל -11 בינואר 1972. נפרדנו בעיקר משכנינו הליטאים, היינו המשפחה היהודית היחידה בבניין בן ארבע קומות. החברים הכי קרובים ואמיצים הגיעו: היו אלה 5 אנשים.

ב- 14 בינואר 1972 נפתחו דלתות המטוס ונדהמתי ממה שראיתי,  וכנראה שרבים מכם מכירים את התמונה הזו –  לאורך כל הדרך מסולם המטוס ועד הכניסה לבניין שדה התעופה, בנים ובנות צעירים עמדו בשתי שורות עם דגלוני ישראל, פרחים, והכי חשוב, הם שרו "הבאנו שלום עליכם ….". הבאנו לך שלווה. הבנתי  שסוף סוף אני בבית ונזכרתי בדבריו של קירק דאגלס, איתם סיים את מאמרו "למה אתה חייב להיות יהודי": שרנו שירי שבת, היו אלה שירים שמחים, הרגשתי טוב בצורה יוצאת דופן, ובאותו הלילה הרגשתי שסוף סוף חזרתי הביתה."