נראה היה כי חיים אלה – הם לתמיד

בתחילת יולי הלכה אמא למשרד הצבאי. איש צבא ששני שרוכים על צווארונו אמר "המצב שלנו בחזית השתפר, אין צורך לעזוב" וסירב לתת לה אישור יציאה. אבא גויס לצבא בגיל 47, אמא הייתה עקרת בית. היחידים שפונו אז באופן מאורגן היו המפעלים, בתי החרושת ועובדיהם. אנחנו ישבנו במקומנו ולא ממש הבנו כיצד עלינו לנהוג.

הגרמנים נכנסו לוויטבסק ב-9 ביולי . אנחנו התחבאנו במרתפה של כנסייה שעמדה מול הבית, והילדים חשבו שאיש לא ימצא אותנו שם בחיים. באותו בוקר ממש, גברים נושאי גרזנים מתושבי המקום התחילו לשדוד את חנויות המצרכים. אף אחד כבר לא עבד אז. ראינו שוטרים רצים לאורך החומות אל כביש סמולנסק. אחותי, חברת קומסומול, הודיעה אז לאמא נחרצות : "את תעשי מה שבא לך, אבל אני לוקחת את הילדים ואנחנו בורחים. הגרמנים עומדים להרוג אותנו". אמא לא רצתה לצאת מהעיר. היא אמרה שהגרמנים הם עם מתורבת. היא ראתה את הכיבוש הגרמני של אוקראינה ב1918 וסיפרה שהגרמנים התייחסו באדיבות ליהודים. אמא לא רצתה לנטוש את הבית, את הפרה. אבל בכל זאת, רצנו בדרכם של השוטרים, לבושים בבדים שלגופנו, סרפנים ונעלי בית. אמא חזרה רק כדי לוודא שדלת הבית נעולה כמו שצריך. הייתי אז בת שש ואני זוכרת את כל זה מצוין. המסמכים היו כבר מוכנים מראש. הם שכבו במעיל היחיד שלקחה איתנו אמא.

תקופה ארוכה הלכנו על כביש סמולנסק ברגל, יחד עם היחידות הנסוגות של הצבא האדום. הלכנו רק במהלך הלילות. במשך הימים הסתתרנו ביערות שלצד הדרך, כיוון שהכביש עצמו הופצץ ללא לאות. אמא התקשתה לסחוב אותי על ידיה במהלך המסע, ולפעמים עזרו לה החיילים – הרכיבו אותי על גבי טנק, או נשאו אותי על ידיהם שלהם. יחד איתנו הלכו גם סבתא, וגם דודתי עם שלושת ילדיה – ילדה בת גילי, ילד הצעיר ממני בשנתיים, תינוקת בת שלושה חודשים וגם האומנת שלהם – אישה רוסייה. כשקרבנו אל סמולנסק חלף לידנו רכב קל מסוג "אמקה" ועצר, מציע הסעה. כל משפחת דודתי הושבה באותו רכב, ואמא הושיבה גם אותי לצדם. ברגע שהמכונית התניעה אני נבהלתי. פתאום הבנתי שאמא עצמה נשארה בחוץ. מרוב הבהלה, זינקתי החוצה דרך חלון מכונית ה"אֶמקָה", נפלתי ממש אל הכביש, נשרטתי עד זוב דם ורצתי חזרה לאמא. אמא חבטה אז בישבני – מה פתאום קפצתי ככה? עד שמגיע כזה מן מזל, הזדמנות להסעה, ואני לא רוצה לנסוע?!

אנחנו המשכנו ללכת, והמכונית נעלמה כאילו נבלעה באדמה. שוב לא ראינו את בני משפחתנו.

אני זוכרת איך בערה העיירה רוּדניָה משני צדיה, וכיצד רצנו במסדרון הצר, בין שתי חומות של אש גועשת. פעמים רבות אני רואה את השריפה הזו בחלומי. אני מנסה לברוח, והאש רודפת אותי.

צעדנו ברגל במשך כשבועיים. במהלך הלילה הלכנו על הכביש, ובמהלך היום בתוך היער. אנשים רבים צעדו איתנו אז: זקנים, נשים וילדים. משהתחיל להעריב היינו יוצאים מן הסבך אל הכביש ומגבירים את הקצב, נעים כמעט בריצה. רגליה של אמא התנפחו מההליכה, וגם של סבתא, היא הייתה אז כמעט בת שבעים. יחד איתנו פסעה גם משפחה: בעל, אישה, ושלוש ילדות שהיו מבוגרות ממני. הילדים רצו לשתות. לשתות, לא לאכול, היה אז חם מאד. אני התבכיינתי אז בקשר לזה, ואני זוכרת איך הלכה אמי ללקט טחב מהעצים. היא סחטה אותו ונתנה לי לשתות. הנוזל הזה הספיק לי לעשרים דקות. אחריהן – שב וחזר הצמא. שותפינו לדרך אמרו לנו שאינם יכולים לחכות, שהם חייבים להגיע ליעד כמה שיותר מהר. הם יצאו מן היער בלי לחכות לחשיכה. אנחנו יצאנו מאוחר יותר, וכשהגענו אל הכביש נתקלנו במחזה מזעזע: שלוש הילדות שכבו על הכביש מתות, הרוגות בפצצה. לעולם לא אשכח איך הניחו הוריהן את שלושת הגוויות תחת עץ תרזה, וחזרו לצעוד עמנו. זאת זכרתי לתמיד.

הגענו לסמולנסק מאמינים כי מדובר בלב העורף, אך כאשר הפציע השחר ראינו את המטוסים הגרמניים החגים מעל העיר. תוך קשיים אדירים פילסנו את דרכנו לתחנת הרכבת ושם עלה בידינו לעלות על קרון.

החלטנו לקבוע למטרה את העיר רְזֶ'ב, בא חי דודנו של אבא. כדי להגיע לשם היה עלינו לעבור את מוסקבה. במהלך ההפצצה על מוסקבה הורו לנו לרוץ לתחנת הרכבת התחתית, מה שעשינו. אך כשהסתיימה ההפצצה ואנחנו עלינו למעלה, הסתבר כי כל הרכבת שלנו רוסקה על ידי הפצצות, וכי מעילה של אמא נשרף יחד עם המסמכים שהטמינה בו.

בכל זאת הצלחנו להגיע לרז'ב, אך משהגענו הסתבר כי אותו דוד גויס לעבודה בבית חולים שנועד להתפנות אל יארוסלבל ביום למחרת. הוא הגיש מסמכים בהם ציין שכולנו בני משפחתו ואמא התחילה לעבוד במתפרה של בית החולים.

הגרמנים פיזרו מהמטוסים עלוני תעמולה בהם נכתב שהם יעשו מריבּינסק שדה ומיארוסלבל יעשו ים. עיקר האוכלוסייה ביארוסלבל הייתה רוסית. עלינו היו אומרים "נו הנה, הגיעו היהודים ההיסטריים". מה שקרה אחר כך זה שאחת הפצצות נפלה על ביתה של אחת הנשים שקראה לנו היסטריים. אמא שלה נהרגה והיא הפסיקה לכנות אותנו כך. פעמים רבות שמענו את המילה ז'יד. לאחותי לא חסרה רוח קרב, כך שהיא לא היססה להחזיר. תחילה ישנו על הרצפה, בחדרה של בעלת הבית. לנו לא היו כלי מיטה, כך שהיא הייתה פורשת מחצלות על הרצפה ואנחנו שכבנו שם בערימה. כשלושה שבועות לאחר מכן הקצו למשפחה שלנו אוהל קיצי ששימש פעם דוכן לסחר בירקות. כשהתחיל החורף, משפחה אחרת הסכימה להכניס אותנו אל ביתם. חיינו בחדר השירותים שלהם, שהוסב בחיפזון לחדר מגורים. העמידו שם בשבילנו משטחי שינה קשים, ואמא הייתה מחממת אותם על ידי ספלים שחוממו על גבי פלטה. בית שימוש חלופי אורגן מחוץ לבית. על אותה הפלטה אפתה אמא גם מצות לפסח.

כך חיינו במשך זמן מה. אמא הכירה ילדה יתומה שאביה ואחיה גויסו לצבא והיא חיה בגפה. אני זוכרת את שמה עד היום – מאניה מאיורובה. בשלב הזה, העבירו אותנו לגור איתה מפני שאמא התחייבה להאכיל אותה ולהשגיח עליה. מאניה הייתה מבוגרת מעט ממני אבל צעירה מאחותי, ועדיין לא הלכה לבית הספר. הבית בו התגוררה היה בית קומתיים מעץ, ואנחנו התמקמנו בקומה השנייה. רק אז נשמנו לרווחה. אמא עבדה משמונה בבוקר עד שמונה בערב בבית חולים צבאי, שאליו פונו לוחמי חזית פצועים. הלחם אז חולק על פי כרטיסים, וכדי להגיע אליו היה צריך לתפוס עמדה בתור משלוש לפנות בוקר. כאשר מלאו לאחותי פוליה ארבע-עשרה שנים, גם היא יצאה לעבוד. הקרה בשנה הזו הייתה כבדה עד מאד. אמא נחשבה לתופרת ממעלה ראשונה. ראשית עבדה במכבסה – כיבסה בגדים ספוגי דם, מעילים צבאיים. היא תפרה לי לבוש חורף מקרעים של מעילים צבאיים. הלכתי אז לגן, ואני זוכרת כמה צחקו עלי הילדים כשהגעתי לבושה כך. הילדים המקומיים היו מגיעים לגן ב"ולנקי" – נעלי פרווה. נראה היה שאלה הם החיים, וכך גם ימשכו.

חליתי באדמדמת, שכבתי עם ארבעים מעלות חום, ולא הייתי יכולה ללכת לגן. המכבסה של אמא הייתה במרתף בית החולים. פרשו לי מצע על המדרגות, ואני שכבתי שם, עטופה בסמרטוטים ומחכה לאמא. את הבובות הייתי תופרת לעצמי, ואיתן משחקת. הגרמנים הפציצו ללא הרף. מול ביתנו נמצא בית חרושת לכימיקלים "מאיאק" ("מגדלור"), ובסמוך, ממש ליד נהר הוולגה שכן בית חרושת לצמיגים. הגרמנים ניסו להפציץ את שני בתי החרושת הללו, ואנחנו תמיד היינו תחת אש, מתחבאים בחפירות.

***

בשנת 1942, כאשר התחוללו הקרבות הנוראיים של סטלינגרד, חלמה אמא חלום: בחלומה מגיעה אליה אמו של אבא, שנפטרה בלידה כאשר אבי היה רק בן שנתיים, והניחה חבילה משונה מתחת לכרית של אמי. לאחר כמה ימים, הגיעה קבוצה של לוחמים פצועים מסטלינגרד. קבוצות אלה היו מגיעות זו אחר זו. קיבלו אותם כבר בתחנת הרכבת, ומיינו את הפצועים כדי לקבוע היכן יתאשפז כל אחד. המעילים הורדו מגופם, התחבושות ספוגות הדם כובסו, ואנחנו, הילדים, היינו גוללים אותן לגלילים לאחר הכביסה. באחת מאותן הקבוצות הגיע גם אבי, פצוע ברגלו.

לאחר הפציעה, עבדו המחלימים לתועלת בית החולים. אבא הוביל לחם מן המאפייה לבית החולים. כאשר קיבל זימון ללשכת הגיוס, התלווה אליו מפקד בית החולים וביקש להשאיר אותו מסופח, לא לקחת לו את "הנכים האחרונים שלי. מישהו הרי צריך לסייע לבית החולים". כך נשאר אבא איתנו. כך ניצל ממוות בטוח במטחנות הבשר של סטלינגרד.

בית החולים זז, ואנו זזנו איתו. היינו תחת לנינגרד, בקיסְקי, במרחק 15 קילומטרים מהטבח הנורא של הרצועה הסמוכה לחזית. ללא הרף שמענו טרטור ופיצוצים. לאחר מכן עברנו בקרוּסטפּילס, אחר כך ביֶקאבּפּילס. כל הבתים היהודיים בעיירות האלה ניצבו ריקים. החיילים הסבירו לנו והראו – על פני כל בית יהודי, ליד מספר הבית, סומן פס לבן. הלטבים היו אלה שהשמידו את יהודיהם, וגם את הרוסים הם שנאו. במו עיני ראיתי איך רצחו מלח רוסי צעיר אחד בחנות לחם. כנופיות שוטטו ביערות, רוצחות חיילים סובייטיים. ידענו על זה, היות וגם אחרי המלחמה קלט בית החולים שלנו הרבה מאד פצועים.

כאשר חזרנו לוויטבסק, אחרי הניצחון, גילינו שהעיר הושמדה כליל. רק חורבות היו בה. גם ביתנו נשרף, אותו בית שקנה סבי ומשפחתו מכומר עוד לפני מלחמת האזרחים. שכרנו דירה אצל משכיר פרטי ברחוב סמוך, וזמן מה לאחר מכן רכשנו אותה מבעליה. בית זה כונה "קן פשפשים", מפני שהתגוררו בו דיירים אין ספור בכל חור, במרתף ובעליית הגג.

רבים מבני משפחתי נספו. סבי מצד אמא, תושב בֶשֶנקוביצ'י – הוסגר על ידי הפוליצאים , וכל המשפחה מצד אבא. הם חיו ליד תחנת הרכבת, אך לא הספיקו לעזוב את העיר ונספו כולם בגטו. באותו המקום בנו אחר כך תיאטרון, אשר מעולם לא נפתח בגלל סדרה של צירופי מקרים – כל פעם צץ משהו לעכב את חנוכתו.

מהגטו נהגו להוציא את הזקנים, מושיבים על סירות ומטביעים בתוך נהר הדווינה. הוא היה עמוק יותר אז, שוליו רחבים ובריכות עמוקות בתוכו. את חלקם העמיסו למשאיות גז… מספר אנשים הצליחו להימלט מהגטו, והם אלה שסיפרו זאת. גם התושבים הלא יהודים צירפו את עדותם על כך.