קנטור ליה
נולדה בעיר קלִינצִי (כיום מחוז ברַיאנסק, רוסיה) ב-1937. מורה למתמטיקה ולפיזיקה, עלתה ארצה מקלינצי בשנת 1992. כעת מתגוררת בנצרת-עילית. אם לבן וסבתא לנכדה.
"פיניתי" את משפחתי
כאשר התחילה המלחמה גרנו בקלִינצִי , ואני הייתי בת ארבע וחצי שנים. כשנפלה סמוֹלֶנסק הוכרז על תחילת הפינוי. משנכבשה חזרה – הפינוי בוטל. השמועות על מעשי הנאצים ביהודים הגיעו גם לעירנו, אך רבים לא האמינו להן, מפני שבשנת 1918 נהגו הגרמנים בעיר כשורה.
אני זוכרת כיצד עמדנו, ילדים ומבוגרים בשולי הדרך, ומולנו עבר הצבא האדום הנסוג. אני זוכרת את המראה הנורא של החיילים, את הדכדוך שלהם. מבטו מלא התוגה של אחד הלוחמים עומד עדיין מול עיניי. כל זה עורר דאגה וחוסר נחת. כאשר הגיעה התרעה על הפצצה, התחבאנו במקלטים – לצורך זה שימשו אותנו המרתפים שבחצרות. הגברים לבשו מסיכות גז ויצאו לפטרל ברחובות. אמי תפרה שקיק, שבו שמה את כל המסמכים הדרושים. כשהייתה התרעה, היא הייתה לובשת את השקיק על צווארה, לוקחת ביד אחת חבילה בה ארזה את הדברים הנחוצים, ביד השנייה תופסת אותי ורצה אל המקלט. אבא היה לובש את המסכה ויוצא לרחוב.
מעקף קצר: כאשר התחילה מלחמת המפרץ, גם אני תפרתי לעצמי שקיק כזה עבור המסמכים. אני מתגוררת בנצרת עילית וחיה בגפי: אני אלמנה. כך יצא שבזמן מלחמת לבנון השנייה התניידתי רק על קביים, ועת ישבתי בדירתי בזמן ההתרעות, נזכרתי בקיץ שנת 1941. כך נשזרו התקופות בזיכרוני.
נשוב לשנת 1941, לקלינצי. בעירנו הוצבה יחידה צבאית, והגרמנים ידעו זאת, כמובן. בתחילת אוגוסט הוכרז על פינוי. רבים עזבו – ברכבת, על גבי עגלות, ברגל. אותם היהודים שלא יכלו או לא רצו לעזוב את העיר ונשארו, נספו בגטו. ביניהם היו גם קרובי משפחה שלנו.
בני משפחתה של סבתי גיטה, אשר התפנתה עם משפחת בנה הצעיר, נספו בגטו – שלושים וחמישה איש בסך הכל. שם נספתה גם משפחתו של אחי אבי. אחיו הגדול של אבי התפנה, אך אשתו לא שרדה את שנות הפינוי, ובנו חזר מהמלחמה נכה. אחות אבי ובנה מתו בשעת המצור על לנינגרד. האח הצעיר ביותר נלחם ושב בחיים. ממשפחת אמי, בעלה של אחותה הצעירה הוכרז נעדר. אחיה נלחם ונשאר בחיים.
בלילה האחרון שלפני הפינוי האירו הגרמנים את העיר והלילה הפך ליום. התחבאנו בתעלות הניקוז. למחרת היום עזבנו את העיר – אמי, אבי אשר לא נלקח לחזית מטעמי בריאות, ואני, בת הזקונים.
יצא למעשה שאני "פיניתי" את משפחתי. למדתי בגן ילדים, שהחליטו על פינויו המיידי אל מחוץ לעיר. הושיבו אותנו בקרון מטען – של הרכבת האחרונה, נדמה לי, והוריי היו איתי. נסענו זמן רב, חגנו במעגלים, הרכבות היו מלאות עד אפס מקום. לפעמים ליוו אותנו מטוסים סובייטיים, ולפעמים הוכרזה התרעה אווירית ונאלצנו לקפוץ מן הרכבת ולהתחבא בתעלות.
במהלך העצירות, צריך היה למלא מים רותחים בתחנה ולהשיג אוכל. כדי להגיע לבניין התחנה, צריך היה לזחול מתחת לקרונות, אך איש לא ידע אף פעם מתי תתחיל לנוע כל רכבת. פעמים רבות קרה שאנשים מצאו את עצמם מתחת לקרונות כאשר התחילה הרכבת לנוע. היו מי שניצלו והיו שלא, הכל יכול היה לקרות.
לבסוף, לאחר נדודים בני חודש, הגענו בלילה לעיר שַדרִינסק שבמחוז קוּרגָאן. אותנו הכווינו אל הכפר מַסלַיאנקָה, מרחק עשרים קילומטר משַדרִינסק. האוכלוסיה המקומית, שהייתה מורכבת מרוסים (הם כינו את עצמם צַ'לדוֹנים), לא רצתה כמובן לקבל את המפונים לבתיהם, אך הם גם לא יכלו לסרב. מרבית המקומיים לא אהבו במיוחד את השלטון הסובייטי – ליד העיירה עברה הדרך המפורסמת לסיביר, שבה הובלו האסירים אל עבודות הפרך.
כאשר הגענו סוף סוף ליעד, נרדמתי. איש לא הצליח להעיר אותי וישנתי כמעט שתי יממות רצופות… הוריי סיפרו לי זאת מאוחר יותר, הם חששו מאד לשלומי. הוריי התחילו מיד לעבוד בקולחוז. דגנים ותפוחי אדמה הוקצבו להם על פי מספר ימי העבודה שנזקפו לזכותם. עד מהרה גויס אבא לגדודי העמל, ונשלח לעבוד בהקמת מפעל הצינורות מס' 705, חמישה קילומטר מהעיר קָמֵנסק-אוּרַלסקי שבמחוז סבֶרדלוֹבסק. שם הם חיו בקסרקטין. תחילה היו כל המנהלים שלהם מקרב הגרמנים הרוסיים, אך הללו נעצרו בן לילה ונלקחו משם. התזונה הייתה דלה, העבודה קשה – הם חצבו באדמה הקפואה. גם בני סיביר התקשו לעמוד בה. לילה אחד התעורר אבא מרעב, לא הצליח להחזיק את עצמו והלך לחדר האוכל לבקש קערת מרק. הציעו לו לצחצח את הסיר, ולאחר מכן נתנו לאכול. אבא תמיד עבד בחריצות, ולאחר כמה גיחות כאלה הוא סופח לחדר האוכל. זה מה שהציל את חייו.
אני ואמא נותרנו בעיירה מַסליאַנקה. אמא המשיכה לעבוד בקולחוז, שם פקחו עין על כל עובד. אם מנהל עבודה מבני המקום היה מבחין בכך שאחד מהמפונים נטל גזר או משהו דומה, היה מעמיד אותו בפני בית הדין לאלתר.
המשפחה שאצלה חיינו לא רצתה בנו. היו המון רגעים לא נעימים. פעם אחת הסיקה בעלת הבית את סאונה, שלחה אותנו להתרחץ ראשונים וסגרה בכוונה את הארובה, על מנת שנחנק למוות. אני התחלתי להיחנק ראשונה. כשאמא ראתה את זה היא מיד עטפה אותי בשמיכה וזינקה משם, עירומה, ממש אל השלג. כך נותרנו בחיים. הייתה גם פעם שאמא יצאה ליער לאסוף תותים, יחד עם בתה הגדולה של בעלת הבית. זו הובילה אותה עמוק לתוך הסבך ונטשה אותה שם בגפה. אמא תעתה ביער, ולא היה לה מושג איך לחזור. למזלה פגשה בזקן על עגלה, ומתברר שהיה זה אדם טוב לב, שסיפר לאמא שהיא הלכה הישר אל הזאבים, הושיב אותה על העגלה והסיע אותה ישר עד הכפר שלנו, למרבה אכזבתם של בעלי הבית. אני לא הצלחתי להתאושש מן הפחד ומהבכי עוד זמן רב.
כעבור זמן מה החלפנו דירה, אבל כמו שאומרים, "מן הפח אל הפחת". לבעלת הבית החדשה קראו אָגַניָה, וחיינו אצלה עד אביב 1942. בעלה של אגניה ישב בבית סוהר, והיא הרבתה לומר "תכף יבוא אִיווַאנשָה שלי, ומיד יהרוג את כולכם".
לא היה לנו במה להסיק את הבית כדי לשרוד בקור הסיבירי. אמא נהגה לצאת אל היער לקושש ענפים. סבלנו מרעב ומקור. על ראשי צמחה רק בלורית, שורצת כנים אף היא. באשר לאוכל – קיבלתי הקצבת ילדים, 300 גרם לחם ליום. בקיץ אפשר היה ליהנות ממרק סרפדים. לפעמים החליפה אמא אחד מהחפצים שהבאנו איתנו תמורת מזון. כך חיינו לנו.
בביתה של אגניה קרו המון דברים לא נעימים. פעם אחת זרקו אותי מהפוֹלָאטִי – זה מין דרגש עץ הנתלה מן התקרה, בסמוך לתנור רוסי. אחרי המקרה הזה שתקתי במשך כמה ימים מרוב בהלה. המקרה השני היה כזה: נקלעתי בדרכה של חמותה של אגאניה וזו השליכה על ראשי מחבת גדולה מברזל יצוק. שתתי דם, ואיני יודעת איך נותרתי בחיים. עד עכשיו נשארה לי הצלקת.
אבא קיבל לפעמים הקצבות במפעל, ופעם אחת החליט לתת לנו מתנה. הוא הכניס לחבילה חתיכת שוקולד במקום סוכר, וביקש מפועל שחי במסליאנקה להעביר לנו את החבילה. אותו אדם הגון הלך עשרים קילומטר ברגל ונתן לנו הכל. משאכלתי את השוקולד התכסה כל גופי באבעבועות, כולל כפות הרגליים. יומיים סחבה אותי אמא על גבה – לא יכולתי ללכת. כל חיי נותרה עמי מחלת עיניים חשוכת מרפא (בלֵפַארִיטִיס), שגורמת לי לקשיים רבים, מאז ועד היום.
מפעל הצינורות מס' 705 נבנה מהר, ובצמוד למפעל נפתח בית מלאכה משני לנעליים. אבי, שהיה סנדלר במקצועו, עבר לעבוד שם. עובדי המפעל קיבלו אישור לבנות לעצמם מגורים בזמנם הפנוי. כשקיבל אבא את הצריף שלו, הוא הביא אותנו אליו. מעבר הדירה שלנו היה באביב, וכשנסענו בעגלה עד לשדרינסק, היה שיטפון גדול וכמעט שטבענו, אך נראה שהשוכן במרומים שמר עלינו. עברנו לגור בדירה שהוקצתה לנו. סמוך למפעל הייתה מושבה מבתים מכוסי-טיט בה חיו "קוּלאקים" – איכרים, אמידים ובעלי אדמות לשעבר, שהוגלו מאוקראינה. ובמרחק שני קילומטר מהמפעל בנו עיר מודרנית מאוד לאותה התקופה – סוֹצְגוֹרוֹד. כל משפחה קיבלה הקצאה של חלקת אדמה בגודל שש-מאות מטר רבוע. שתלנו תפוחי אדמה. לאט לאט החלו החיים להסתדר.
קלינצי שוחררה בספטמבר 1943, אבל משום מה לא עזבנו מיד. באותו הזמן היו לנו הרבה מאד קשיים. תחילה, היו שני מקרים שונים שבהם היה כפסע ביני לבין המוות, וב-1944 אמא חלתה מאד. לא היו תרופות, גם לא מצרכים חיוניים, כך שהמחלה נגררה והתמשכה. לשמחתנו, היא נותרה בחיים. יהודי אמריקה שלחו לנו חבילות בגדים, והן חולקו בין תושבי סוצגורוד. אבל בקשר ליהודים שתקו אז וכולם זכו לקבל מהבגדים. בחדרנו הייתה "צלחת" שחורה – מקלט רדיו קווי. למדתי לזהות מתי ישודרו הידיעות של ה-אינפורמבּיוּרו – סוכנות הידיעות הרשמית של ברית-המועצות. הייתי הראשונה ששמעה את הידיעה אודות הניצחון. לא ניתן היה לתאר את השמחה. אני ואבא הלכנו לסוצגורוד, שם כולם רקדו ושרו. אבא קיבל מדליה "על עמל רב-תהילה במלחמת המולדת הגדולה".
אל קלינצי שבנו רק במאי 1947. אותו חלק מהבית שהיה בבעלותנו נלקח מאיתנו באמצעים משפטיים על ידי שכנינו היהודים ששבו לשם ב-1943 – מישהו הודיע להם כי אמא גוססת, ולכן הם החליטו להשתלט על הדירה. כדי לקבל אותה חזרה נזקקנו למסמכים שהצילה אמא. הצדק ניצח.
כזו היא ילדות המלחמה שלי, מגיל ארבע עד עשר. והיא אולי לא הטראגית מכולן.