זיכרונות
פינוי ובריחה

מצור לנינגרד

גֶכטין ויטלי (ויל)

נולד בחרסון בשנת 1934. ביולוג, עבד כממלא מקום המנהל המדעי של המכון לביולוגיה ופרזיטולוגיה באקדמיה למדעים של אוזבקיסטן, עלה ארצה מטשקנט בשנת 1995. מתגורר בנתניה. אב לשני ילדים וסב לארבעה.

מצוקות המלחמה עברו דרכנו

חיינו על אדמת אוקראינה, בפנינת חבל הדנייפר – העיר חרסון. אבי, יצחק גכטין, הוביל את החינוך העממי בעיר, היה חבר במשרד הוועד העירוני של המפלגה הקומוניסטית ונציג נבחר במועצת העיר. אמי, פאניה שמולביץ', ניהלה את בית הילדים מס' 1 שברחוב הצבא האדום 27. שניהם תמיד היו עמוסים בעבודה (הסבתות שלנו חיו בעיירה מיאסטקובקה שבמחוז ויניצה), ואילו אני עם אחותי אֶמה שהינו כל העת בבית הילדים יחד עם החניכים, ממלאים אחר לוח הזמנים היומי: השכמה, התעמלות, ארוחת בוקר.

… בשנת 41 הגיעה המלחמה. שיערו שהיא תסתיים תוך חודשים מספר ודחו את הפינוי. שישלחו תחילה את המפעלים ואת בתי החרושת, אנחנו כבר נספיק… אבל הגרמנים מהרו להופיע. הפצצות, הפצצות, מסילות רכבת רצוצות, שריפות, בהלה בעיר…

ילדי בית הילדים היו ילדי מלחמה, מצוקותיה עברו דרכנו. באוגוסט 41 נסענו יחד עם הפליטים האחרים – תחילה במשאיות, אחר כך בעגלות משא ואז ברגל, בדרכים המאובקות, נסים מן הפגזים הנופלים סביבנו. שלוש נשים יהודיות ליוו את הילדים – אמי פאניה (המנהלת), אחותה יקטרינה (מטפלת), ואחותו של אבי – פניה גכטין (מטפלת).

הגענו לצפון הקווקז תוך קשיים רבים ועצרנו לנוח ביישוב הקוזקים בייֶלאיה גְלינה שבחבל קרסנודאר. כולם אמרו שתכף המלחמה תגיע גם הנה ושמוכרחים לברוח. כאן עוד היו כמה מוסדות מתפקדים. היינו נתונים כבר בעיצומו של החורף והיה קר. הקצו לנו עגלות משא רתומות לשוורים, מעט ביגוד החם ומעט אספקה.

במפתיע, אני ואמא קיבלנו גלויה מן החזית תחת החותמת "נבדק על ידי הצנזורה הצבאית" מאבא איסאק, שגילה איכשהו את מקום הימצאנו. הוא בירך את כולם לרגל השנה החדשה, שנת 1942, וכתב "שנה זו תהיה שנת תבוסתם הסופית של החלאות הנאציות ואנו נשוב ונחיה חיי אושר". הייתה זו האיגרת הראשונה והאחרונה שלו מן החזית. יצחק גכטין, קצין פוליטי (פוליטרוק) של פלוגת חי"ר, נפל בקרב בצפון קווקז ביולי 1942.

ממש באותם הזמנים ובאותם המקומות, נחלצנו אנו מן הכיתור הגרמני בתנאים איומים, רעבנו, הסתתרנו מהפצצות במטעים חקלאיים בהם היינו מלקטים דבר-מה למאכל, בעוד שבדרכים התגלגלו באותה שעה הטנקים של הנאצים. לעתים חגו מטוסים מעל ראשינו. הטייסים הגרמנים ראו אותנו, את הילדים שרצו להתחבא בערימות שחת, צללו מטה וירו בנו. כאשר היו המטוסים הגרמניים מתרחקים, היו נותרים הילדים שנוקבו בקליעים בערימה, וקברנו אותם בערבה מאוחר יותר. בין המתים הייתה נינה באביץ' בת העשר, שהייתה אהובה על הכול בשל ציוריה (הוריה נפגעו ברדיפות פוליטיות בתקופת יז'וב). בזמן מסענו, הייתה נינה מציירת עם אבן על האדמה את הנאצים, את הטנקים שלהם, המטוסים. אנחנו היינו רומסים ברגלינו את כל התועבה הזאת והדבר העניק לנו כוח לנוע הלאה, מזרחה…

הים הכספי. ספינה מלאה בפצועים מקרב אנשי הצבא האדום הפליגה מהחוף. סביבנו – אלונקות, קביים, אנשי צבא בתחבושות. לאף אחד לא נתנו להתקרב אליהם אפילו מעט. ואמא שלנו פתאום מצאה את עצמה איכשהו ליד הקפטן של הספינה ודיברה איתו על משהו, תוך שהיא מצביעה עלינו: בלויים ומרופטים, מורעבים, צמודים זה לזה. ולפתע הוא נתן פקודה: ייקח לו איתו כל פצוע שני ילדים.

יחד איתנו היו גם ילדים מפולין הכבושה שהצטרפו בדרך: ליובה, חיים וצבי לבית ויינברג (כבר בישראל נפגשתי עם צבי ויינברג שהיה חבר כנסת, ואחיו חיים שירת כטייס קרבי ונלחם במלחמת ששת הימים).

במהלך המשט בים הכספי, הפצועים חלקו עמנו את האוכל שלהם. לקטיה לא היה חלב אם, וכשהיא הייתה מתרחקת לרגע היו אנשי הצבא שמים משהו מהמנות שלהם אל תוך הלינוליאום בו שכב וצעק מרעב וולודיה הקטן.

לבסוף עגנו לחוף. הייתה זו העיר קרסנווודסק. על המסילות עמדה רכבת שיועדה לצאת אל העורף. אנשים רבים עם שקים ורובים נדחפו, ניסו לעלות אל הקרונות. אנחנו עלינו על "קרונות חול" ונסענו תקופה ארוכה נוספת. ושוב הרעב, שוב מסתתרים מפני הפצצות. במהלך העצירות וגם בדרכים פשטנו ידינו לבקש אוכל.

גלגלי הרכבת נקשו, הקטר הרעים, ואנחנו המשכנו והמשכנו לנסוע. לפתע אנו רואים לפנינו – שדות לבנים ובלתי שגרתיים. מישהו אמר שזו כותנה. מרכז אסיה, אוזבקיסטן… שנה שלמה היינו פליטים, נחלצנו עד כמה שיכולנו מהשטח שנכבש על ידי הברברים הנאצים.

היינו 119 איש, שמתוכם נהרגו שישה, תשעה פצועים נותרו בבית החולים של קרַסנובודסק והילדים הבוגרים יותר (גילאי חמש-עשרה ושש-עשרה), נרשמו ליחידות של הצבא האדום בצפון הקווקז כבני ובנות הגדודים.

… והנה תחנת הרכבת של טשקנט. עובדי המשטרה הביאו אותנו למוקד פינוי של ילדים, שם האכילו אותנו, הקציבו לנו קצבת מזון לשתי יממות ושלחו אותנו למחוז פֶרגָנָה.

ניצלנו מהמגיפה הנאצית.