אשת חינוך, עיתונאית, מנהלת מועדון העיתונאים הצעירים בירושלים. עלתה ארצה ב-1995. חיה בירושלים

הזקנים והילדים היו הראשונים למות

מה שראיתי כשנולדתי לא היה אור אלא חושך, כי זה אירע במרתף. נולדתי בשנת 1942, בעיצומה של המלחמה, בעיר נאלְצ'יק, צפון קווקז, לשם התפנו הוריי מאודסה ממש בתחילת המלחמה. יום לפני הלידה הודיעה לאמא בעלת הדירה השכורה בה התגוררנו: "הגרמנים עומדים להיכנס לעיר. אם יתברר שאתם היהודים גרים אצלי, לא יבושם לנו. תלכו בטוב, פן יורע לכם". אבא ואמא העבירו את מיטלטלינו למרתף של בית ישן, הרוס למחצה, ממול. אחר כך העבירו לשם גם את סבא שלנו נתן, החלש והחולה, בעגלת הנכים שלו. בדיוק שם, למחרת היום, נולדתי. כששמעה את צלילי הבכי החזקים שלי, בעלת הבית רצה אלינו למרתף, ובלי הברכות המקובלות במקרים כאלה הודיעה: "את הילדה אתם מוסרים לי! איך אתם רוצים לקרוא לה? בלה? בסדר. תמסרו אותה כבר עכשיו. כאן מלוכלך, יש רטיבות, אין מים, אין חשמל. אתם ממילא אבודים, ואני אגדל אותה. רק ששמה לא יהיה בלה, ושם משפחתה יהיה שלי – ליסֶנקוּ".

המצב היה נואש. מה לעשות? להישאר במרתף פירושו להתמסר לחסדי הגרמנים. בריחה ונדודים עם תינוק בידיים ועם זקן שלא מסוגל ללכת לא ניבאו טובות. הוריי היו על סף ההחלטה להישאר, אבל אז פרצה למרתף אחותו הצעירה של אבא, מינה וולף. הופיעה כאל רכוב על מרכבה: ואכן, למעלה כבר המתינה לנו עגלה רתומה לסוס חלוש. "מהר, לעגלה – ולתחנת הרכבת! עכשיו עוזבות הרכבות האחרונות! להישאר פירושו למות!" – פקדה מינה כשהיא תולשת מידיה של אמא תינוקת ישנה שנת ישרים, קרי אותי, ורצה לעבר העגלה. ההורים, עם עגלת-הנכה שבה ישב סבא, זינקו אחרינו.

בתחנת הרכב לפני כל קרון היה קרב לחיים ולמוות על הזכות להזדחל פנימה. השתמשו שם בכול – אגרופים, מרפקים, ברכיים, קללות. אבי, כשנזכר ביום ההוא שנים רבות מאוחר יותר, הודה במרירות: "העמיסו את האנשים כאילו היו צאן, לקרונות מיוחדים, מיועדים לבהמות, אבל אפילו שם לא היה מקום למשפחתנו". מצאנו מזור במשטח פגוש בקרון משא שטוח עם ציוד תעשייתי, נסענו כשאנו אוחזים בחוזקה בחלקי-מבנה מתכתיים וכן זה בזה, אחרת בכל שנייה יכולנו למצוא את עצמנו מתחת לגלגלים. לאחר מכן, אחרי שניתקו את קרון המשא והציעו לנו "לפָנות" את הרכבת, טיפסנו למעלה והמשכנו את מסענו על גגו של קרון, שם היה הרבה יותר מרווח אבל עוד יותר מסוכן. עד מהרה נמצא לנו מקום גם בתוך הקרון פנימה, וכבר נראה היה לנו שהגענו אל המנוחה והנחלה, עד שהבנו לפתע שאת מקומנו בקרון מצאנו בעקבות "ברירה טבעית" – ברכבת החלה מגיפה של דיזנטריה.

הזקנים והילדים היו הראשונים למות. אני הייתי על הגבול שבין החיים והמוות אך שרדתי; סבא נפטר, זכרונו לברכה. באחת מתחנות הביניים הוציאו מתוך הרכבת את גופתו, יחד עם גופותיהם של הנפטרים האחרים, כדי לקבור בתוך סוללת האפר שלאורך מסילת הברזל.

הגענו לעיר אוֹרְסְק, שם פיזרו אותנו המפונים ביישוב שנקרא "קרֶקינג", בצריפים, בצריפים שהורכבו בחופזה. סיפרו שלפנינו הוחזקו שם אסירים. אלה נשלחו לחזית וכך התפנה מקום לפליטים. את המשפחה שלנו שיכנו בחדר קטן שהמתקן השימושי היחיד שהיה בו היה תנור. לא היו שירותים, לא מים ולא ריהוט. הקור בחוץ היה מגיע למינוס 40.

שמה של העיר אורסק מקורו בשם הנהר אור, מיובליו של נהר האוּראל. אבל תושבי המקום טענו ששמה של העיר אינו אלא ראשי-התיבות הרוסיים ל"אזור המרוחק להגליית אסירי-פרך-לשעבר"… מספר רב במיוחד של אנשים הגיעו לעיר יחד עם מפעלים צבאיים שפונו לעורף. לא פלא אפוא, שבעיית המזון הייתה חמורה למדי. זכורים לי תורים זוועתיים ללחם. היינו תופסים את המקום בתור עוד בערב כדי לעמוד שם כל הלילה ורק בבוקר, תוך מאבק, לקבל את קוביית הלחם המגיעה לנו. איש לא פיקח שם על הסדר. רבים ניסו להתברג לראש התור. על מנת למנוע זאת אנשים עמדו זה אחרי זה ויצרו שרשרת חיה. כל אחד אחז בחזקה במי שעמד לפניו, כך היה בטוח יותר. אבל לעיתים קרובות ברנשים צעירים בעלי מראה עברייני היו פולשים לתור בכוח, מנתקים את השרשרת ומכניסים משפחות שלמות של אנשים. מי שסבלו יותר מכולם היו הטטארים. הם בלטו, לבשו את הלבוש המסורתי וקל היה יותר להרחיק אותם מהמאסה הכללית. כדי להתמודד עם ההתפרעויות הללו הונהג תור "גברי", כאשר קבוצה קטנה יחסית של גברים נעמדה לצד התור העיקרי, וכל אחד מהם בתורו קיבל לחם כשהוא היה שישי אחרי כל חמש נשים.

ככל שהתבגרתי למדתי יותר על האנשים שחיו יחד אתנו בצריף. נדודים ששמם "אווָקוּאציה" גרמו לכולם אבדן שלא ניתן לתיקון. כל אחד הגיע אל מקום היעד הזה עם אובדן קשה – היו שביכו הורים מבוגרים שיצאו מהרכבת באלונקת לוויה. לאחד מהם היה אח בן 11 שאיחר לרכבת ולא נמצאו עקבותיו. אצל האחרת, הדוד נפגע מגלגלי הרכבת ונשאר נכה לכל ימיו. אם בל-תנוחם קוננה על מותם של ילדיה. והכול גם דואגים למי שיצאו לחזית. אחיה של אמא, יעקב פאן, נעדר…

שמונה שנים מילדותי גרתי בצריף הזה. בצריף נפטר אחי הצעיר יוּרה, ולצריף הזה הגיע יום אחד בן היישוב של אמא וסיפר שכל משפחתה הענקית של אמא, כשבעים נפש שחיו בעיירה גורודוק שבמחוז פרוסקוּרוב, נספתה בגטו יֶרְמולינצי שבאוקראינה. אני זוכרת, ראיתי איך אמא שלי רצה אחוזת טירוף מרוב יגון אל הרכבת, אולי כדי להשליך עצמה מתחת לגלגליה, אלא שתודה לאל אנשים שנמצאו בקרבתה עטו לעברה, תפסו אותה וכך הצילו את חייה.

אחרי המלחמה, ההורים יחד אתי ועם לריסה, אחותי הקטנה, נסעו לאודסה בתקווה למצוא קרובים ואולי גם לנסות ולחזור לביתה של אמא. אבל הדירה כבר הייתה תפוסה, השתכנה שם החצרנית. אמא דפקה בדלת. החצרנית פתחה, החווירה בראותה את אמא ותכף ניסתה לטרוק את הדלת. אבל רגלה של אמא כבר עמדה על המפתן, והנה לפניה חדרה, רהיטיה, פרוות הקרקול שלה שכה מועילה הייתה יכולה להיות בימי החורף הקשים באוראל…

"אז את חיה? שרדת או מה?", אמרה החצרנית בהבעה של חוסר אמון, פחד ואכזבה ודאית. "לזה ממש לא ציפיתי.. אבל אמרו שאת כולכם.. זה, זאת אומרת…", ואז לפתע עברה לצעקות: "לא! לא אכניס אתכם! לאן אלך עכשיו? אתם התחבאתם שם איפשהו ואנחנו חיינו כאן עם הגרמנים! לא אתן כלום!"

"הנה שם, על המדף", אמרה אמא בשקט, "יש אלבום עם תמונות. תביאי לנו אותו". החצרנית מיהרה להוריד את האלבום מהמדף ובנכונות משרתים העבירה אותו דרך פתח הדלת. אמא הסתובבה והלכה כשהיא לוקחת עמה את הדבר החשוב לה מכול – אלבום שמדפיו הביטו בה פניהם של אנשים יקרים, אנשים שעם מותם לא השלימה עד סוף ימיה