שלֵפָּאקוֹב יֶבגֵנִי
נולד בשנת 1938 ביֵנָאקִיֵבוֹ, מחוז דוֹנֵצק, אוקראינה. רופא, התגורר ועבד במוסקבה, משם עלה בשנת 1990. חי בראשון לציון. אב לארבעה ילדים, סב לנכד
סיוט שנמשך תשעה חודשים
מתחילת המלחמה ועד מרץ שנת 1942, נותרה יחידת המיפוי של רוסטוב בעיר. אבי, רוּבִים (ראובן) מַרקוֹבִיץ' שלֵפָּאקוֹב, שירת ביחידה החל מינואר 1941. משנעשה ברור שהגרמנים עלולים לכבוש את העיר, ירדה פקודה להתפנות אל העיר פיָאטִיגוֹרסק שבצפון הקווקז. הרכבת שעלינו להתפנות עליה יצאה מרוסטוב כבר תחת הפצצה. לדברי אבי, ב-1939 הוקם מערך מיפוי חדש במטה הכללי של הצבא האדום, והוחלט להקים יחידת מיפוי המסופחת למטה של כל אחד מהמחוזות הצבאיים. הסתבר שערב המלחמה (בשנים 1939-1940) למעצמה ה"גדולה והאדירה" לא היו מפות איכותיות של שטחה שלה. לא בקנה מידה כללי ולא במקומי. המפות שהיו לא היו מדויקות, והנתונים שהיו עליהן התיישנו מכבר. תחילת המאה העשרים, ובמיוחד שנות העשרים והשלושים, התאפיינו בתנופת פיתוח אדירה – נסללו כבישים רבים, נבנו מפעלים, גם גבולות מדיניים השתנו. במטות הגדודים והחטיבות לא היו מפות טופוגרפיות די הצורך, שלא לדבר על מטות פלוגה. גם מדעי הקרטוגרפיה והטופוגרפיה היו מוכרים בקושי למפקדים בדרג הזוטר והבינוני. אבא סיפר שמחסור זה בידע ובחומר השתקף לא אחת בפקודות ובמסמכים אחרים. בזיכרונותיו של אחד מיוצאי מלחמת המולדת מצוין כי בשנת 1942, בעת הנסיגה, השתמש המג"ד שלו במפה מספרו של מָאיָאקוֹבסקִי "מסע בקווקז". מפה אחרת לא הייתה.
אותן יחידות מיפוי שהוקמו בכל מחוז צבאי כללו בתוכן מספר שלוש עד חמש יחידות משנה, שנקראו כמדומני יחידות הוצאה לאור, בית דפוס וספרייה מקצועית (שכללה ספרות תיאורטית, ספרות טכנית, טבלאות קרטוגרפיה, טופוגרפיה, גיאודזיה, צילומי אוויר ועוד), היחידה של רוסטוב הורכבה בעיקר מקצינים צעירים. חיילים פשוטים לא שירתו ביחידות האלה.
בפיָאטִיגוֹרסק חולקו כל המפונים לדירות. אנחנו מצאנו את עצמנו אצל משפחה מאד מהוגנת, משפחת גַברִילוֹב. ביוני 1942 קרבו הגרמנים לפיאטיגוֹרסק. היחידה של אבא שלי שוב הייתה אמורה להתפנות ברכבת האחרונה, יחד עם משפחותיהם ושני בתי ספר צבאיים, אך ברגע האחרון הסתבר כי נתיב הרכבת מפיאטיגורסק נחסם כבר על ידי הגרמנים. כל קציני היחידה, יחד עם הצוערים של בתי הספר עזבו רגלית בפקודה, ומשפחותיהם נשארו בתחנת הרכבת. המפות המוכנות הוצאו על גבי שתי משאיות.
אנדרלמוסיה שררה בעיר. למעשה, כבר לא היה שם שלטון כלל. מתחנת הרכבת הגיעו כל הנשים והילדים לחצר שבה התמקמה היחידה של אבא. ברגע האחרון השאיר מפקד היחידה מאחור שני קצינים (אבא סיפר שהם התנדבו לבד) ופקד עליהם להשמיד שני קרונות, שעליהם הועמס ציוד ההדפסה וגם חלק מהמפות עצמן. למטרת ביצוע המשימה השאירו בידיהם שלושה ג'ריקנים עם בנזין ומסרו להם את נתיב הנסיגה המתוכנן של הכוחות על מנת שיוכלו לחבור אליו בהמשך.
לא ידוע לי מה עלה בגורלו של אחד מהם, אבל השני נכנס בערב אל חצר היחידה, נושא על ידו רצועה עליה כתוב "פוליצאי", והכריז למשפחות המפקדים (נשים וילדים) שהחליט להישאר ולשתף פעולה עם השלטון החדש, שהמלחמה תכף תסתיים ושאין להם ממה לחשוש. הנשים נאלמו דום. הפוליצאי הטרי – לשעבר קצין סובייטי – המשיך לדבר: "למעט קלרה שלֵפָּקוֹב ונינה קוֹשֵלֶב אשר צריכות להתייצב בבניין הוועד העירוני יחד עם הילדים שלהן". שום הסבר לא ניתן – לשם מה ולמה, אבל הכול היה ברור גם ככה. כולם התחילו להתפזר, ואילו אמא ודודה נינה (דודה נינה הייתה יהודייה אשר בעלה אוקראיני. הייתה להם בת בשם לידה שהייתה מבוגרת ממני בשלוש שנים), באו אל הדירה בה חיינו כדי להתייעץ עם בעלת הבית שלנו. אמא סיפרה הכל לבעלת הבית ולבעלה. הם אמרו שימשיכו לגור אצלם ולא "יוציאו את האף" החוצה, והם בינתיים יחשבו מה אפשר לעשות הלאה. כעבור עוד יום הודיעו בעיר שעל כל היהודים יש להתקבץ במקום מסוים ביום מסוים יחד עם כל חפציהם ומסמכיהם. יום לאחר מכן יצאה אמא בכל זאת מהבית העירה. בעיר היא פגשה אישה שהכירה, ושהזהירה אותה: "תתחבאו, הבוגד הפוליצאי ההוא כבר מחפש אתכם" וחזרה על דבריו לכאורה "אני חייב למצוא את הז'ידוביות האלה".
פעם נוספת (ופעמים רבות לאחר מכן) אני מרכין את ראשי בפני אומץ הלב, התושייה והשכל של אמי היקרה, והרי בשנת 1942 היא הייתה בת 28 בלבד. כשהיא סיפרה על כך לדודה נינה, ענתה זו שאין מה לעשות ושעלינו לבצע את מה שציוו לנו. מאוחר יותר, כשהועבר אבא לשרת בטשקנט, הגורל שב והפגיש אותנו עם הדודה נינה (בעלה כבר שירת שם), אז שמעתי ממילותיה שלה איך התפתחו האירועים באותה השנה. "אמרתי לאמא שלך שצריך לציית. קלרה שאלה אותי איפה הדרכון שלי. הוצאתי את הדרכון והושטתי לה, תוך שאני שואלת "למה?". קלרה, בלי לומר מילה, בלי להסס לרגע, קרעה את הדרכון לגזרים ואחר כך הוציאה את שלה וקרעה גם אותו. ואז אמרה שאם ישאלו על זה – הפקדנו את המסמכים בידי מפקד הרכבת, ואחר כך כבר לא הצלחנו למצוא אותו בכאוס ששרר בתחנה.
בעלת הבית סיפרה לאמא שלי שיש לה אחות המתגוררת בגפה (בנה היחיד משרת בצבא) בעיר גוֹריָאצֵ'ווֹדסק (תשעה קילומטרים מפיאטִיגוֹרסק) ושמוטב לנו לצאת אליה במהירות. ליד ביתה של בעלת הבית היו מחסנים שלתוכם היו הגרמנים מעבירים דבר מה, וחוזרים משם רק מאוחר בערב בידיים ריקות. אמא סיכמה עם נהג משאית קשיש שהוא יוביל אותנו על גוריאצ'וודסק. כך נסענו לשם, מצוידים במכתב מבעלת הבית לאחותה. גם אחותה של בעלת הבית התגלתה כאדם טוב והשאירה אותנו אצלה למשך כמה ימים. יש לציין שגם אמא וגם הדודה נינה, שהייתה מבוגרת ממנה בכמה שנים, כלל לא היו דומות ליהודיות. זה היה חשוב אז, ואותנו זה פשוט הושיע.
להשאר בגוריאצ'וודסק, סמוך לפיאטיגורסק, היה מסוכן, ואמא החליטה שצריך לנסוע לאנשהו רחוק. אני לא יודע איך ולמה הן החליטו לקבוע את יעדן בסטָאנִיצָה (יישוב קבע קוזאקי מרכזי) קרִילוֹבסקָאיָה של חבל קרַסנוֹנדָר. הסטאניצה קרילובסקאיה הייתה גדולה, עם אחוזות בית מוצקות ובתים מרווחים. הרבה מבעלי הבית היו מעוניינים לקלוט אצלם מפונים, מאחר ואם הבית היה עמוס, במיוחד עמוס ילדים, הגרמנים היו נכנסים לשם לעתים רחוקות יותר, וכאשר היה עליהם ללון איפשהו השתדלו לעשות זאת בבתים שהיו צפופים פחות.
אם כך, בהתחשב במצב, החליטו אמא ודודה נינה להתאכסן אצל אישה ארמנית, שלה היו חמישה ילדים קטנים ובית שהסריח ללא הרף מסירי לילה שהיו תמיד מלאים. בעלה היה בצבא, הבית היה עם משק גדול והאישה שמחה אפילו לקלוט אצלה שתי נשים צעירות שלהן שני ילדים בלבד, בונה על עזרתן בניהול הבית. חזותה של הארמנית ושל ילדיה שחורי השיער העלו באמא רעיון טוב. חזותי שלי הייתה לא רוסית באופן מובהק. במהלך שהותה שם, שמעה אמא פעמיים מגרמנים עוברים שהילד שלה בכלל לא דומה לה והיא נשאלה מאיפה יצאתי כזה שחרחר. התשובה הייתה מוכנה מראש: הילד דומה לבעלי הארמני, קרוב משפחתה של בעלת הבית. לבעלת הבית עצמה נאלצה אמא לספר את כל האמת, תוך סיכון גדול. מאוחר יותר הייתה אמא נזכרת תוך צחוק והכרת טובה בכך שתמיד היה אחד מהילדים יושב על סיר הלילה, וכשהגרמנים היו מציצים לתוך הבית היו מסבים אפם בגועל ופונים משם.
הסטאניצה הייתה ממוקמת בדרך מרוסטוב וקרסנודר אל צפון הקווקז. תנועת הכוחות עליה הייתה רצופה, וכמעט מדי לילה היו גרמנים מתאכסנים בבתי הסביבה. לעתים תדירות מאד, במיוחד בימי חורף, היו הגרמנים פותחים את דלת הבית שלנו, מעיפים מבט, אומרים "רוּסִישֶה שווָיין" ומסתלקים לחפש מקום פחות מסריח. מהתקופה הזו בחיי זכורות לי שתי אפיזודות שאספר פה, שתיהן כמובן בתוספת הבהרות ותוספות מצד אמא. ערב מאוחר. בחוץ מייללת רוח ונערם שלג. היה זה חודש דצמבר, אולי ינואר. אני סבלתי מחום גבוה ומנזלת, יתר הילדים היו במצב דומה. פתאום דופקים בדלת ומספר גרמנים מתפרצים ללינה. הם סחבו איתם חצי של פרה ומבקשים לבשל אותה עבורם. הנשים לא מסרבות, אבל מזהירות שכל הילדים חולים, ולחלקם כנראה יש פריחה, וכנראה שהמחלה מדבקת. אחד מהגרמנים פתאום מודיע שהוא רופא ויכול לאבחן את הילדים, ולתת לנו אי אלה תרופות. אמא סיפרה שהוא נראה לה חביב מאד, ממש הזכיר רופא יהודי. משום מה הוא פנה מיד אל אמא "איפה הילד שלך? הפשיטי אותו". הוא בחן אותי בדקדקנות, אחר כך את יתר הילדים – מחפש סימני פריחה. כל זה נצפה בדממה על ידי שלושת האמהות ויתר הגרמנים. אחר כך הוא נתן לכל הילדים כדורים כלשהם (משככי חום?), חפיסה קטנה של שוקולד ואמר שהמחלה מדבקת רק עבור ילדים ואפשר להישאר ללון. ואז חשבה אמא: איזה וסיפור שני. מרחוק כבר נשמעים קולות מטושטשים של תותחים. הגרמנים נמצאים בנסיגה. נכנסים אל הבית כדי להתחמם, לנוח ונוסעים. אחרים מחליפים אותם: לנים ונעלמים. וכך כבר כמה ימים רצופים. בלילה האחרון נשמעת דפיקה בדלת, ופנימה מועדת קבוצת חיילים שאמנם לובשת מדים גרמניים, אבל מדברת (וליתר דיוק, מקללת) ברוסית. עצבניים, רעבים, עייפים וכמובן שיכורים. הורידו את המעילים והתיישבו לאכול, לשתות, ביקשו לצלות עבורם משהו, לבשל. אז אחד מהם יוצא והולך לבית שממול – בית גדול, יפה, מרווח שבו לא היו ילדים קטנים ותמיד היו עוצרים קצינים. גם שם שתו. בעל הבית היה למרבה המזל אדם הגון מאד, אמא סיפרה שהיא שמעה על הקשרים שלו לפרטיזנים. אז אותו מנוול שיצא מהבית שלנו אומר לקצינים "שמה ממול יש בית מפוצץ ביהודים, לא יודע איך קרה שהגרמנים השאירו אותם בחיים. צריך לתקן את הטעות הזאתי". הקצין עונה "עזוב, אנחנו צריכים להתחפף מכאן בעצמנו". בעל הבית שמע את זה ותיקן: מדובר בארמנים, לא ביהודים. אבל החלאה ממשיך להתעקש – אולי לא כולם יהודיים, אבל קלָווָה עם הילד הזה שלה היא ז'ידובקה על בטוח (כשרשמו לנו תעודת מגורים אמא ציינה ששמה הוא קלווה), והוא מבין טוב בדברים האלה, עליו אי אפשר לעבוד.
בעל הבית הצליח בסופו של דבר לשכנע את "המבין" להתיישב לשולחן ולהמשיך לאכול ולשתות סָמוֹגוֹן . הוא רץ מיד לאמא, מסר לה את כל פרטי השיחה הביא עוד שתי בקבוקי סמוגון לחיילים, זרק לה את המעיל שלה וממש פקד עליה ועל נינה להתארגן מהר ולהתחבא עם הילדים בתוך יער קטן שהתחיל ממש מעבר לבתי היישוב. הוא הוסיף שכוחותינו כבר קרובים מאד ולבטח יהיו פה מחר או מחרתיים. את יתר הלילה עשינו ביער, עטופים בשמיכות וקופאים. אמא ניסתה בזמן הזה לגבש תכנית – איך אפשר לברר אם אלה שהיו אתמול כבר הלכו, ואם לא עומדים להגיע עוד מהסוג הזה או מסוכנים יותר. כאשר התבהר, התגבר כל התותחים ואז הפסיק, וטנקים הופיעו במרחק. רק כאשר אחד מהם, נושא כוכב גדול על הצריח, עבר קרוב ליער, אפשר היה לחזור בשקט. היה זו תחילת מרץ, וסיומו של סיוט שנמשך תשעה חודשים