נולד בשנת 1928 בליטא, בעיירה רוֹקִישקִיש. בזמן המלחמה שהה במחוז גוֹרקי ובאוזבקיסטן. לאחר המלחמה התגורר בריגה. בשנת 1977 עלה לישראל. משנת 1984 מתגורר באוסטרליה.

השלטון הסובייטי הדף את היהודים לידי הנאצים

לא, אין זה סיפורה של טרגדיה אישית. מנת גורלנו – שלי ושל משפחתי – הייתה טובה בהחלט. זהו סיפור גורלם של אלפים רבים של יהודים, פליטים מליטא ומלטבייה שבימיה הראשונים של המלחמה השלטון הסובייטי גירש אתם מהגבול והדף אותם חזרה לידי הנאצים, אל מוות בטוח.

ב-22 ביוני, בארבע לפנות בוקר, תקפה גרמניה של היטלר את ברית המועצות. בשעה שבע בבוקר, שעה בה כל המשפחה ישנה עדיין, הגיע חובב רדיו מבני המשפחה כדי להעיר אותנו ולהודיע על ממתקפה הגרמנית. בעשר בבוקר של אותו היום, ברדיו של קַאוּנַס, הודיעו על הקמתה של ממשלה ליטאית זמנית אשר הכריזה מיד כי השלטון הסובייטי במדינה הודח, ועל כל חייל גרמני שימצא הרוג יוצאו מאה יהודים להורג. היהודים הוצאו אל מחוץ לחוק. הדבר נבע מכך שממשלת ליטא החדשה הייתה פרו-פשיסטית והסכימה לחלוטין עם המדיניות של גרמניה ביחס ליהודים. קרוב משפחתנו הרב זֶלִיק רוּך, התגורר בפולין (הוא היה רבה של הישיבה בעירו), ומשפחתו שהתה זמן מה בשטח הפולני הכבוש. הוא סיפק לנו מידע די מלא בנוגע לאופייה של גרמניה הנאצית. קצין צבא גרמני שאהד יהודים סיפר גם הוא מה מצפה למי שיישאר תחת הכיבוש.

לא היו שום ידיעות מהחזית. הרדיו הגרמני דמם, והרדיו הסובייטי דמם גם הוא. באותו הבוקר, ה-22 ביוני, התקבצו אנשים צעירים, חברי המפלגה הקומוניסטית ותנועת הצעירים הקומוניסטית, אל בניין וועד המפלגה העירוני. רובם היו יהודים. הליטאים סירבו לשתף פעולה עם השלטון הסובייטי. שם חולק להם נשק והם נשלחו לפטרל את עיירתנו רוֹקִישקִיש ואת סביבותיה. סשה (אלכסנדר) רוך, אחי הבכור, הלך אל החנות ביום הראשון למלחמה ורכש תיקי גב, מאחר שתכננו להימלט מפני הצבא הנאצי המתקדם. בסופו של היום הראשון הגיעו אלינו בני משפחה שחיו 16 קילומטר דרומית לעירנו, בעיירה קַמַיַאי. הם הגיעו על גבי עגלות, עשו אצלנו את הלילה ויצאו בבוקר למחרת אל הגבול הלטבי. הם חצו את הגבול ושרדו.

ביום שני, יומה השני של המלחמה, פקדה הממשלה הפרו-פשיסטית החדשה של ליטא על כל היהודים למסור את מקלטי הרדיו שלהם. הבאתי בעצמי את המקלט שלנו "בלויפוּנקט" אל בניין המשטרה, בה עמדתי בתור – 15 יהודים ממכרינו, מסרתי אותו וקיבלתי על כך אישור כתוב. בעיירה רוֹקִישקִיש היו 7500 תושבים, וכ-400 מתוכם היו יהודים. לאחר ארוחת הצהריים באותו היום, נערכה אסיפה ליד ביתנו בה השתתפו כמה עשרות גברים יהודיים אשר דנו במה צריך ובמה נוכל לעשות. באסיפה הזו נכחתי ללא זכות הצבעה (הייתי אז בן 14). הצעירים יותר רצו לעזוב. המבוגרים לא העזו לעשות כן. היו כאלה שלא העזו לנטוש את כל רכושם ופחדו מחיי הפליטות. הרבה מיהודים שהיו פעילים סובייטיים היו חמושים ברובים. לֵייזֵר (אליעזר) גֵַפַנוֹבִיץ', מבני משפחתנו, אמר שיש לו שני ילדים קטנים ושהוא לא מתכוון ללכת לשום מקום. הקשישים התעקשו כי הגרמנים לא פגעו ביהודים כהוא זה ב-1918 ושאין מה לחשוש מהם גם עכשיו.

עבור משפחתי, כמו גם עבור רוב יתר המשפחות היהודיות של רוקישקיש, השאלה אם לעזוב או לא הייתה קשה ומייסרת עד מאד. הוריה של אמא, מרדכי (מנדל) ורחל גורביץ' היו זקנים-נכים ולא יכלו לעזוב איתנו. לא הייתה לנו עגלה עם סוס, כך שלא יכולנו לקחת אותם. סאשה, אחי הבכור, הודיע שאם משפחתנו תחליט להישאר הוא יעזוב לבד, כפי שכבר עשו כמה מחבריו. הבחירה הקשה מכולן עמדה בפני אמי, חנה רוך (לבית גורביץ'). היא לא רצתה להשאיר את הוריה והיה עליה להחליט אם להישאר עם סבי וסבתי ולשלוח את בעלה והילדים או לנטוש את הוריה.

כשחזרנו הביתה, אחי הבכור סאשה (בן ה-17) הודיע באופן נחרץ כי אם תחליט המשפחה להישאר הוא יעזוב לבד. כמה מחבריו – ליוֹבַה יעַקוֹבוֹבִיץ', אברהם רֵזנִיקוֹבִיץ' ומַארִיק אֶטִינגוֹף, ברחו על האופניים שלהם בלי להמתין להוריהם. אקדים את המאוחר ואומר שבזכות זה הם נותרו בחיים, ואילו הוריהם שנותרו ברוקישקיש נספו מידי הנאצים. ביום השני והשלישי לאחר תחילת המלחמה, היו עוצרים פליטים ליד ביתנו, רגליים ונוסעי עגלות. כולם נעו לכיוון צפון-מזרח, אל עבר דַאוּגַבפִילס (דווִינסק). היו כבר שמועות שלא נותנים לפליטים לעבור את הגבול מלטבייה לרוסיה, אבל בשלב הזה עוד לא היה איש ששב מהגבול לרוקישקיש. ביום שלישי בערב, ה-24 ביוני, החלה בהלה ברחובות משום שהמשטרה התפזרה ועובדי המפלגה פונו בכלי רכב ממונעים. יהודים שנסו מן העיר שבו מהגבול הרוסי וסיפרו שנקלעו לאש מצד הליטאים ומי מהפליטים נהרג.

אחרי שהצבא הסובייטי נכנס אל ליטא ב-15 במאי 1940, וב-21 ביולי של אותה השנה התקבלה ליטא אל ברית המועצות, אנחנו היהודים היינו מרוצים ובטוחים כי סטלין יצליח להגן עלינו מפני הנאצים. באשר לליטאים – הללו לא שיתפו פעולה ברובם עם השלטון הסובייטי, בניגוד ליהודים שעשו זאת באופן פעיל ביותר.

כאשר ערכו השלטונות הסובייטיים גירוש המוני של האזרחים הליטאים והלטביים אותם ראו כגורמים עוינים, נטלו הקומוניסטים היהודיים בני המקום חלק פעיל ביותר בפעולות אלה, מה שהביא עליהם את שנאתה של האוכלוסייה הליטאית והלטבית.

בליל ה-14 ביוני 1941, שבעה ימים לפני התקפת גרמניה על ברית המועצות, נערך גירוש של למעלה מחמש-עשרה אלף מאזרחיה של ליטא אשר הוכרו כגורמים עוינים, לסיביר (רובם היו ליטאים, אך היו ביניהם גם לא מעט יהודים, בסביבות עשרה אחוזים). בנוסף, כדי למנוע את חדירתם של "גורמים לא רצויים" אל ברית המועצות, הוצבו חטיבות של משמר הגבול יחד עם מחסומים על גבולה הישן של ברית המועצות מול המדינות הבלטיות. בראשית המלחמה, לאחר ה-22 ביוני, הושארה פקודה זאת בתוקף.

מוקדם בבוקר של יום רביעי, ה-25 ביוני, הגיעו קרובי משפחה שלנו אל העיירה וסיפרו כי שיירה של טנקים גרמניים נעה לעבר דאוגבפילס בכביש המקשר בין קאונאס לדאוגבפילס. אז יצאה סבתא מן החדר בו היא חיה עם סבא ואמרה שנשאיר אותם לבד בבית ונסתלק. רק אז אמרה אמא שהיא תבוא איתנו. אבא הגיע לסידור עם ליטאי שהכרנו היטב כי ישגיח על סבתא וסבא

 

ביוני 1941, יום ד', יומה הרביעי של המלחמה

ב-14:00 יצאנו מביתנו ברוקישקיש – אבא, אמא, סאשה ואני. איתנו היו עוד שניים – מיכאיל קוּר (עובד בחנות הצילום שלנו) ואשתו הינדה. סך הכל שישה אנשים על שתי זוגות אופניים (שלי ושל סאשה), ארבעה תיקי גב, שתי מזוודות מאסיביות, צרור מצרכי מזון ומיכל מים (שהיה באחריותי הקבועה). יצאנו, משאירים בבית את סבא וסבתא. החלטנו להגיע אל דאוגבפילס ברגל, ומאחר שבמלחמת העולם הראשונה הצבא הגרמני לא חצה את נהר הדווינה, היינו בטוחים שבדאוגבפילס (דווינסק), נוכל להמתין עד שתסתיים המלחמה. אם כך, יצאנו. בכיכר ובעיירה כולה (רוקישקיש – Rokiškis), שרר שקט מוחלט – היה ריק. אז עוד לא הרגו יהודים (להרוג בעיירה שלנו התחילו יומיים לאחר צאתנו. ביום שישי, ב-27 ביוני, נכנסה שיירת טנקים גרמניים אל רחוב הרפובליקה. יעקובסון שחלונות ביתו יוצאו אל הרחוב הזה, פתח את החלון, הציץ ונהרג מיד. מישהו ירה. ההלוויה התקיימה באותו היום ובזמן שקברו אותו הרגו הליטאים עוד שני יהודים. בעיירה שלנו נספו למעלה מ-3800 יהודים מידי הנאצים ועוזריהם הליטאיים. בסך הכל התגוררו בה כ-4000). הלכנו על המשעול עד למה שהיה פעם אחוזת הרוזן, פנינו שמאלה לכיוון תחנת הרכבת אוֹבֵלַיאי (6 ק"מ מזרחית לרוקישקיש). תחנת הרכבת בעיירה שלנו כבר לא הייתה פעילה. כל העובדים נמלטו והרכבות רק עברו דרכה.

לאחר כמה מאות מטרים הדביקה אותנו עגלה שנעה לכיוון הנחוץ לנו. סיכמנו על מחיר, העמסנו את המטען שלנו על העגלה והאצנו את קצב ההליכה. אני וסאשה דיוושנו קדימה על גבי האופניים. עשינו כמה קילומטרים והחלטנו לעצור ולחכות לכולם. התמקמנו בתוך תעלה, העפנו מבט סביבנו. ערב נהדר, שמש שוקעת, ריח נהדר עולה מן השדות, ציפורים מצייצות, פרחי יער – כל זה היה עבורנו כדמיון נוכח המציאות – מלחמה, מוות… לברוח – לאן? למה? כל כך יפה מסביב (ביום למחרת, במקום זה ממש, התרחש רצח של יהודים שנמלטו מרוקישקיש).

ההורים החליטו לשוב מעט על עקבותינו כדי לפגוש בעגלה. הסתובבנו, שבנו על עקבותינו, חברנו לעגלה והגענו בהצלחה אל תחנת הרכבת אובליאי. לקראת 17:00 הגענו לתחנה, ולמרבה שמחתנו עמדה על הפסים רכבת עם פליטים מהערים פַנֵווֵזִ'יס, קוּקִישקִיס. אבא הלך לאנשהו, דיבר עם מישהו והסדיר את עלייתנו לרכבת. בתחנה לא היו הרבה אנשים, הרוב עלו כבר לפני שהגענו. זרקנו את הציוד שלנו אל תוך קרון פתוח למחצה (כזה שנועד במקור לשינוע פחם ועצים), טיפסנו לתוכו באמצעות הבליטות שעל דופנותיו וכבר אחרי עשרים דקות יצאנו מזרחה אל דאוגבפילס. מאוחר יותר קלטתי עד כמה התמזל מזלנו – אם היינו מאחרים באיזה עשרים דקות, היינו זוכים לגורלם של יתר הפליטים, שנאלצו לשוב חזרה אל רוקישקיש. זו הייתה הרכבת האחרונה מזרחה.

בקיצורו של עניין – אנו נסענו לנו. אמא האכילה אותנו במשהו ופתאום אבא קפץ אלי והצמיד אותי בגופו אל רצפת הקרון. לא הבנתי במה העניין, ניסיתי לשחרר תחתיו לפחות את הראש, וראיתי שבבים ניתזים מדפנות הקרון. אז הבנתי שיורים עלינו – בדיוק חצינו את הגבול שבין ליטא ללטבייה. בקצה השני של הקרון שלנו אישה אחת נפצעה, אבל לא באופן קשה.

ברכבת שלנו היו עשרים קרונות. ארבע מתוכם היו קרונות של נוסעים, ו-15-16 הקדמיים היו קרונות פתוחים, מלאים באנשים שהיו ברובם פליטים יהודיים. בכל קרון כזה היו בערך שמונים איש. יכולנו לשבת על העקבים, או על המזוודות והחבילות שלנו. לא היה מקום לשכב. גם לא מקום למתוח את הרגליים. רוב הפליטים בקרון היו זקנים וילדים. הרכבת המשיכה לנסוע, נעשה חשוך. לקראת 23:30 נכנסה הרכבת אל תחנת דווינסק (דאוגבפילס). בתחנה היה חושך מוחלט, פרט לפרוז'קטורים שהופנו מעלה אל המרחב, שהיו סורקים את שמי הלילה. הרכבת שלנו הועברה על מסילה אחרת, עמדה מעט על המסילות ולקראת השעה 1:00 בליל ה-26.06.1941 החלה את נסיעתה מזרחה. הידד! ניצלנו!!!

שנים רבות לאחר מכן, כאשר עברתי על התקצירים המבצעיים של הפיקוד הגרמני, מצאתי דו"ח של הגנרל הגרמני מנשטיין למטה של היטלר: "היום ה-26.06, בשעה 8:00, לכד קורפוס הטנקים הרביעי את הגשרים מעל נהר הדווינה, וב-12:00 הייתה דווינסק בידינו". שוב התמזל מזלנו. הקדמנו את הגרמנים בשבע שעות שלמות. הגרמנים לא הפציצו את הגשרים עליהם נסענו פשוט משום שתכננו להשתמש בהם בקרוב.

ה-26 ביוני שנת 1941. יום ה', 6:00 בבוקר. יומה החמישי של המלחמה

הרכבת שלנו מגיעה לתחנת בִיסוֹגוֹבוֹ (שהייתה במרחק שמונה קילומטר מעברו המיוחל של הגבול, בשטחה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הביילורוסית), איזו שמחה חסרת גבול מילאה אותנו. מה? כזו קלות וכבר הגענו לרוסיה! איזה אושר!!! אבל אז… הרכבת הוקפה על ידי חיילים ממשמר גבול. מתוך הקרונות אחרונים בהרכב הרכבת שלנו, אלה שהיו בנויים כקרונות נוסעים, החלו לרדת קבוצות של אנשים עם מזוודות: ילדים ובעיקר נשים. היו אלה נשותיהם של מפקדי צבא, משפחותיהם של עובדי מפלגה, אנשי נ.ק.וו.ד. הם עברו את אזור המעבר.

ואנחנו, נוסעיהם של שש-עשרה הקרונות הפתוחים, למעלה מאלף פליטים יהודיים, התבוננו בטפטוף המאושר הזה של האנשים החופשיים. אני רציתי לצאת כדי ללכת לשירותים שבתחנה. לפני כל קרון עמד שומר צבאי עם רובה! בהתחלה חשבנו שגם לנו יתנו לצאת. אבל החייל אמר "אסור!". לא נתנו לנו לצאת אפילו כדי לעשות את צרכינו ונאלצנו לפתור את הבעיות האלה בגבולות הקרון. אחר כך הביאו לנו מים בדלי, העבירו את הרכבת למסילה אחרת, חיברו אליה עוד שתיים-שלושה קרונות מלאים באנשים והרכבת החלה לנוע… אבל

לכיוון המנוגד – מערבה!!! אל עבר הצבא הנאצי המתקדם

חזרה אל לטבייה. עייפים, רעבים, ישנים למחצה וחרדים. מה יהיה עלינו? לאן נוסעים? לתמיהה הגדולה שלנו – "מדוע אנו שבים על עקבותינו" – לא הייתה תשובה אז (אין לי הוכחות לכך, אבל נראה לי שהסיבה המקורית שבגינה הותר לנו להיכנס אל תוך קרונות פתוחים הייתה כדי שנמסך על אוכלוסיית משפחות עובדי המפלגה. בימים הראשונים של המלחמה המטוסים הגרמניים עוד לא הפציצו אמצעי תחבורה עם אוכלוסייה אזרחית. הסיבה שבגינה נשלחנו אחורה הייתה לדעתי פשוט משום שטרם בוטלה ההוראה מה-.14.06 למנוע מפליטי ליטא ולטבייה כניסה אל שטחי הרפובליקה הסובייטית הביילורוסית). נסענו כל הלילה עם עצירות ולקראת השעה חמש בבוקר עצרה הרכבת באמצע המסלול שבין קרַסלַב לדאוגבפילס (דווינסק). בסך הכול עברנו חמישים קילומטר בדרכנו חזרה אל הגרמנים.

27 ביוני 1941, יום ו', 5:00 בבוקר. יומה השישי של המלחמה

נהג הקטר נמלט על נפשו (או נהרג). עברה שמועה ברכבת שהיא לא עומדת לנוע הלאה. היינו בקרון השלישי לפני הסוף. רק מעט נותר לנו עד דאוגבפילס, אשר כבר נכבש על ידי הצבא הגרמני… כשעצרה הרכבת, ראינו שיירה של אופנוענים גרמניים, ואחד מהם קרב ממש אל הרכבת. נראה שהיו אלה כוחות החלוץ של הגרמנים.

בהלה החלה להתפשט ברכבת. כולם החלו מנתרים מן הקרונות, להשליך משם את המטען, את זוגות האופניים. הנשים הצליחו להיחלץ ממנה אך בקושי – הסוללה עליה נחו פסי הרכבת הייתה גבוהה. מה נעשה? אז ניגש אלינו איזה אדם, אמר שהוא מה-נ.ק.וו.ד. וצריך את האופניים שלי כדי להזעיק עזרה מהתחנה. לקח את האופניים שלי ונעלם איתם. מה נעשה, אם כן? העברנו את הציוד על זוג האופניים השני (זה של סאשה), הטלנו את התרמילים על כתפינו. והתחלנו לצעוד קדימה… מזרחה על שולי המסילה. לאורך פסי הרכבת!

על המסלול מקרסלב לדאוגבפילס נמתח טור אנשים ארוך, של כמה קילומטר. זקנים, נשים עם עגלות, מזוודות, חבילות. כל אלה תכננו הרי לנסוע ברכבת ולכן היו שם גם צעירים וגם זקנים. המשפחה שלנו הייתה יותר ניידת מרובן, אחרי הכל. אני בן הארבע עשרה הייתי הצעיר ביותר, והמבוגרת ביותר הייתה אמי, בת 43. כך שהמשכנו ללכת לשולי המסילה.

לאחר זמן קצר הבחנו בשני מטוסי קרב שטסו לקראתנו, מכיוון מזרח (לפני כן לא ראיתי מטוסים כאלה: דופנותיהם עטורות צלבים). כל אותו המון האנושי זינק אל תוך התעלות, וגם אנחנו. כעבור רגע הם חלפו מעלינו מבלי שיירו. האנשים קמו, התנערו והמשיכו לצעוד, אבל מזוודות וחבילות רבות, כמו גם מאות אנשים, פשוט נשארו לצד המסילות. עקפנו אנשים רבים לאורך הצעדה, אבל פשוט כאב לראות את הזקנים שישבו נטולי הבעה על פסי הרכבת ולא היו מסוגלים להמשיך לנוע. הרבה גם סטו מכיוון הפסים והלכו דרומה, לכיוון העיר קרֵסלַבה. הגרמנים נכנסו אל קרסלבה ב-27 ליוני.

מי שלא הלך איתנו נשאר בקרסלבה. כולם נורו. בידי מי – הליטאים? או הגרמנים? המשכנו את דרכנו. סאשה החזיק בהגה של האופניים, אבא דחף אותו מאחור. ואני, סוחב המים, נשאתי את המיכל שלי. עם הזמן למדתי לצעוד ביעילות על הפסים, מדלג על שלב כל פעם. עם הלילה הגענו אל הרציף סקוֹיסטָה. שעה-שעתיים נחנו בתוך ערימת חציר ובבוקר שבנו לצעוד מזרחה.

28 ליוני 1941, יום שבת. יומה השביעי של המלחמה

מזג האוויר היה סגרירי, גשם החל מטפטף. באותו היום כבשו הגרמנים את מינסק, שהייתה 150 ק"מ דרומית-מזרחית לנו. נענו לכיוון מזרח. לקראת עשר בבוקר הגענו אל התחנה אינדרה שבלטביה. משם ועד הגבול הסובייטי נותרו 7 קילומטר. המון הפליטים תפח והתרבה. הלכנו לעבר בית הכנסת המקומי שכבר היה עמוס ודחוס ושם נפלנו לישון. לאחר שעה (בערך בצהרי היום) נמסרה הודעה: על כל הפליטים יש להתייצב בתחנה. שוב עלתה התקווה – אולי ניסע מזרחה. הפליטים המשיכו לזרום אל תוך העיר, ההמון מנה כבר לא מאות – אלפים. רצנו יחד עם כולם אל התחנה.

הגענו אל התחנה. היינו שם המון עצום, מוקף בגדר, וסביבנו – חיילים נושאי רובים. שוב מצאנו את עצמנו עצורים. על איזו במה מאולתרת עמד קצין ונאם: "אל דאגה! צבאותינו האמיצים עיכבו את הגרמנים בדווינה, בדאוגבפילס. הם הודפים את ההתקפות, תוקפים חזרה ומניסים את הגרמנים מהארץ. לפיכך יכולים כל הפליטים מלטבייה לשוב בלי חרדה אל בתיהם. הפליטים מליטא ישוכנו באופן זמני בכפריה ומשקיה של לטבייה, וימתינו שם בשלווה מספר ימים, עד שישוחררו ערי ליטא מהכובשים הגרמניים. אל לכם לפקפק בידיעות הללו. מנהיגינו הדגול יוסיף סטלין הבטיח: לנו יהא הניצחון!!!"

חולקנו – היהודים הליטאיים לכיוון אחד, הלטביים לכיוון אחר. לאחר זמן מה הגיעה רכבת, הפעם עם קרונות המיועדים לנוסעים והתחילו להעמיס עליה אותנו, את פליטי ליטא. כעבור זמן מה החלה הרכבת לנסוע. ושוב מובילים אותנו מערבה, בדרך ההפוכה, באותה הדרך שממנה הגענו מזרחה, ברגל, בלילה. לקראת הצבא הנאצי המתקדם! זה היה פשוט מעליב! ובעוון מה זה? במה פשענו? למה זורקים אותנו בכוח חזרה? לאחר נסיעה קצרה הייתה הפסקה של 2-3 דקות, וקבוצות אנשים יצאו את הרכבת והתפזרו בין משקים סמוכים. עשינו הערכת מצב והתקדמנו קדימה, סמוך אל הדלתות (עליהן ניצב חייל אחד) כדי לרדת מוקדם ככל שאפשר, קרוב כמה שאפשר אל הגבול הרוסי. בתחנה הבאה ירדנו (מחזיקים עדיין בזוג אופניים בודד) והלכנו למשק סמוך – שני קילומטר משמאל למסילה. הגענו. בעלי הבית ממש לא שמחו לאורחים הבלתי קרואים. את המטען והאופניים השארנו באסם ולנו הוקצב חדר ריק בו קרסנו מיד לישון.

29 ליוני שנת 1941, יום א'. יומה השמיני של המלחמה

משק חסר-שם, 20 ק"מ מערבית לגבול הסובייטי. התעוררנו מוקדם בבוקר, קנינו תפוחי אדמה מבעלי הבית, בישלנו. חלב, לחם – חגיגה של ממש. ידיעות לא היו. אין רדיו, אין עיתונים. איפה עוברת עכשיו החזית? איפה עומדים הגרמנים? חוסר ידיעה מוחלט, עייפות. הצלחנו לשכנע את בעלי הבית להסיק את האמבט, התרחצנו ופנינו לנוח בחוסר ידיעה. נרדמנו. בלילה הגיעו אנשים כלשהם לדבר עם בעלי הבית. דאגנו.

30 ביוני, יום ב'. יומה התשיעי של המלחמה

קמנו מוקדם, בארבע בבוקר. הוחלט שאבא וסאשה יצאו לסייר ולאסוף מידע, לברר חדשות מהכפר הסמוך. הם יצאו מהבית וחזרו בריצה כעבור חצי שעה. ירו עליהם מן השיחים (הלטבים!). למרבה המזל הם לא נפצעו. (המורה שלי, יעקוב חריט, נמלט מקאונאס ביום שני ה-23 ביוני, הליטאים ירו בו כאשר חצה גשר בתוך המון פליטים. הוא נפצע בעצם השכמה והפך לנכה).

ארזנו מהר את הציוד על האופניים (אחת ממזוודות החפצים שלנו אבדה). העמסנו על כתפנו את התרמילים, וחזרנו לצעוד על אותה המסילה, שוב לכיוון מזרח – קדימה, אל החופש, אל הגבול הרוסי! לקראת אחת בלילה הגענו בפעם השנייה אל העיר אינדרה. הפעם לא הלכנו לתחנה אלא עקפנו אותה ברחוב מקביל. ברחובות נתקלנו בגזל וביזה. אנשים סחבו שקי חפצים מהבתים, סחבו גם ריהוט. שום סממני שלטון לא נראו ברחוב. לא חיילים, לא משמר גבול, לא נ.ק.וו.ד. – כלום. גם פליטים כבר לא היו שם. רק הקבוצה שלנו והבוזזים. לא תחושה נעימה במיוחד.

הלכנו ברגל את 7 הקילומטר שהפרידו בין אינדרה לגבול, אך לא ניגשנו אל נקודת הביקורת. הדרך הובילה למבוי סתום, הלאה היו שלטי "עצור – גבול לפניך" ו"שטח ממוקש – מוקשים". מה אפשר לעשות עכשיו? המצב היה עגום! נשכבנו לצד הדרך בלי להוריד את התרמילים. את הרגליים זקרנו למעלה, הן היו זקוקות למנוחה אחרי מה שעברו היום – בכל זאת, עשינו עשרים וחמשה קילומטר. שכבנו לנו שם במין חצי תנומה. לפתע שמענו מאחורינו רקיעות רגליים, קרקוש, צעקות – קולות של המון רב. המחשבה ראשונה שלנו הייתה – הגרמנים הגיעו! זינקנו מהדרך אל השיחים, הסתתרנו, מחכים. כלום זה הסוף? האומנם לא הצלחנו להימלט???

הלב התכווץ מרחמים עצמיים. אמא הייתה אחוזת בהלה! כל האחרים היו מפוחדים כמוה, אך הסתירו זאת.

ואז הוקל לנו. התברר שזו איזו יחידה סובייטית נסוגה, שיצאה מתוך כיתור. חיילים מיוסרים, מורעבים, מרופטים! ניסינו להתקרב אליהם קצת – לא הייתה שום תגובה! שאלנו: אפשר ללכת אתכם? "בואו!" הייתה התשובה. הם עברו את הגבול באיזה שביל נסתר שעמד ללא שמירה, ואנחנו הלכנו אחריהם. תודה לאל! שמחה כזאת מזמן לא חשתי. סוף סוף, בניסיון השלישי ואחרי תלאות רבות, הושגה המטרה. תחושה כזו בערך מרגישים מטפסי הרים העולים על האוורסט או חוקרים המגיעים אל הקוטב הדרומי. זה היה ניצחון. נראה לי שמעולם עוד לא הגענו לכזו מהירות של הליכה. מעבר לגבול, בצד הסובייטי, נפרדו דרכנו מהחיילים. חילקנו ביניהם את כל הסיגריות שהיו ברשותנו כמו גם שתי עטי כתיבה נובעים. תמיד אהיה אסיר תודה לאותם בחורים רוסים אלמוניים, צעירים ואומללים, חיילים שהושלכו ללהט המלחמה והצילו את חיינו בחוסר-פנייה.

אבל מחשבות לחוד, וצריך היה להמשיך לצעוד, כך שצעדנו. עברנו עוד שמונה קילומטר והגענו אל העיר ביסוגובו, עיר שבתחנה שלה כבר היינו ב-26 ביוני. לקראת השעה עשר בערב שירכנו רגלינו לאיזה מועדון או בית ספר וקרסנו לישון. אני עדיין מתפלא איך הצליחה אמא, שהייתה חלשה, מלאה למדי, לא רגילה לקשיי מסע, לשרוד את כל זה. היא הייתה "יידישע מאמע" אמיתית. כל מה שצלחה לא עבור הצלתה צלחה, אלא למען בעלה וילדיה. תמיד התפעלתי מהנחישות שלה.

1 ביולי 1941. יום ג'. היום העשירי למלחמה

אכלנו משהו, והתארגנו לנוע הלאה, אבל לאן? דיוויזיות שריון גרמניות מתקרבות אל סמוֹלֵנסק במרכז ובאותו היום לכדו הגרמנים גם את רִיגָה. הפליטים התלכדו בקבוצות. היו שיעצו לפנות לפּולוֹצק, היו שכיוונו צפונה לסֶבֶּז' ואיזה עילוי ניווטי הכווין אותנו צפון-מזרחה, אל העיר וֶלִיקִיֶיה לוּקִי, הכיוון הנכון היחיד.

יש לציין שכאן, בשטח הזה, שבנו להיות בני אדם של ממש. בניגוד ללטבייה, איש לא יכול היה להרוג אותנו כאן רק משום שהיינו יהודים. כאן היינו פליטים כמו כולם. כעת עמד לפנינו מסע רגלי בן שבועיים ימים ומאתיים וחמישים קילומטר עד תחנת הרכבת פּוּסטוֹש על מסילת הברזל שבין מוסקבה לריגה. הזיכרונות שהשתמרו אצלי לגבי המסע, קטועים בלבד: סצינות בודדות שנחרטו בזיכרון. אותו מסע, מסע על פני בלארוס ומחוז קַלִינִין, היה אמנם קשה ומפרך מאד, אך לא הייתה בו סכנת מוות, לא הייתה הציפייה לחטוף כדור מכל ליטאי או לטבי מזדמן.

אבא הקפיד תמיד לנוע בדרכי העפר הכפריות, ובצדק – הן היו מסוכנות פחות. פעם, כשעברנו את העיירה לִיסנָה, נקלענו למחסום. חיילי ה-נ.ק.וו.ד. עיכבו את כולם ובדקו את מסמכיהם. היו סוכנים מחבלים רבים שהושתלו על ידי הגרמנים ונשלחו לברית המועצות. בתוך החורשה שלפני המחסום הצטבר המון גדול של פליטים.

לגמרי במקרה ראו אבא וסאשה את יעקוב חריט, קרוב משפחה רחוק שלנו שהיה מורה בקומיאי. הוא מצא את עצמו ללא מסמכים והיה פצוע בכתף מכדור של פרטיזן ליטאי, פציעה שקיבל בעת מנוסתו מקאונאס. צירפנו אותו לחבורה שלנו ועזרנו לו לעבור את הבידוק )הפליטים היהודיים נבדקו ביסודיות פחותה).

פליטים קומוניסטים ממוצא ליטאי או לטבי שנתפסו ללא מסמכים הובלו אל מעבר לגבעה ונורו מיד – דין מלחמה. יעקוב כבר לא נפרד מאיתנו, הוא היה עמנו בעת הפינוי הראשון, במחוז גורקי, וגם בשני – באוזבקיסטן. מאחר והיה נכה שוחרר מחובת הגיוס. בקולחוז שימש מורה בבית ספר. לאחר שהסתיימה המלחמה חזרנו אנחנו אל ריגה, והוא שב לווילנה.

עכשיו, כשכבר שבעים שנה עברו מאז אותם אירועים טראגיים, רק מחשבה אחת ממשיכה לענות אותי. כיצד זה ייתכן שלאחר שאנו היהודים חיינו חמש מאות שנה בעיירה הזו, בהרמוניה ויחסי שכנות טובה עם שכנינו הליטאים, אותם הליטאים עצמם השתתפו במעשי הטבח שנערכו ביהודים, ונטלו חלק בגזל בתיהם ורכושם.