פרידמן (כץ) קלרה
קלרה איסקובנה פרידמן לבית כץ נולדה בז'יטומיר בשנת 1934. בזמן הפינוי שהתה בטשקנט, ושם חיה עם משפחתה עד שנת 1990, שנת עלייתה ארצה. חיה כעת עם בעלה ולדימיר יוסיפוביץ' פרידמן בהוסטל בהרצליה.
שני פינויים
* * *
סבא שלנו, מוטל שאמעס כץ, היה יהודי ידוע בז'יטומיר, ובעל בית גדול ברחוב זַמקובָאיָה שבמרכז העיר. המשפחה הייתה גדולה: סבא וסבתא ברענדל וילדיהם בוריס, ליובה, איציק, יאשה, סשה והבנות סוניה ובסיה, ששתיהן כבר היו נשואות.
המלחמה התחילה. כבר בימים הראשונים גויסו לחזית כל הבנים, למעט סשה הצעיר, שהיה בן שש-עשרה.
ארבעת הבנים נהרגו שם, וביניהם גם אבא שלי, איציק. הוא גויס ממש ברחוב, ולכן לא עבר במשרדי הצבא. לאמא שלי לא היה שום מסמך שאישר את היותו לוחם בחזית. בגלל העדר המסמך, משפחתי שלי לא קיבלה את הקצבה הכספית שהוענקה למשפחות חיילים. כידוע, שנות המלחמה והשנים שאחריה היו שנות רעב, ואמא נותרה לבדה עם שלוש בנות, האחת קטנה מאחותה – הבכורה ליזה ילידת 1932, אני קלרה ילידת 1934, וברוניה הקטנה מכולן – ילידת 1941. וכולנו ביקשנו לאכול. אמי האומללה נאלצה לשמוע יומם וליל, שנים ארוכות את הבכי הזה "רוצה לחם, תני לי לחם"… רק אחרי המלחמה קיבלה אמא מענה לגבי השאילתות שלה, והיא נתבשרה כי בעלה, החייל יצחק-אברום מורדקוביץ' כץ, יליד 1906, נהרג בשנת 1944.
לא התקיים פינוי מאורגן מז'יטומיר, שאותה לא תכננו הרוסים והאוקראינים לעזוב. לאחר שהגיעו לאוזנינו השמועות על מעשי הזוועה של הגרמנים כלפי היהודים, החלה כל האוכלוסייה היהודית בעיר לפעול, כל איש כפי יכולתו. סבא הושיב על העגלה את סבתא, את סשה ואת שתי הבנות סוניה ובסיה עם ארבע הנכדות הקטנות. בת אחת לדודה סוניה, ושלוש בנות לאמי בסיה. גם בעלה של סוניה, וועוול, היה איתנו. הסוסה סחבה בקושי, על אף שחפצים לא לקחנו עמנו – אמרו הרי שבעוד שבועיים נוכל לחזור. נדמה לי שכל זה ארע בראשית יולי 1941, וז'יטומיר נכבשה על ידי הגרמנים ב-12 ביולי.
הילדים נסעו על העגלה והמבוגרים הלכו לצדה. במהלך אחת ההפצצות ניתז רסיס ופגע ברגלה של אמא, והיא הצטרפה אלינו בעגלה. הפציעה ברגל הטרידה את אמא גם זמן רב לאחר מכן. הגענו עד לבֶלאָיָה-צֶרקוב, ושם החליטה משפחתה של דודה סוניה (אחות אמי) לשוב לז'יטומיר. הוריו העיוורים של וועוול בעלה נותרו שם, והלה חשש מאד לגורלם. כך הם שבו למוות בטוח.
לעומתם אנחנו, בני המשפחה הנותרים, תעינו בדרכים בהנהגתו של סבא. מבלי שהבחנו בכך, הפכה העגלה שלנו את כיוונה וזמן מה התקדמנו לעבר החזית, לכיוון הגרמנים. נעצרנו בידי אנשי הצבא האדום, שמפקדם צעק עלינו: "כל היהודים הם בוגדים, לא סתם אתם עורקים לגרמנים". הם החרימו את הסוסה והכריחו אותנו להיכנס אל החפירות, שם קיבלנו מזון ממנות הקרב. לאחר מכן הסיעו אותנו החיילים אל תחנת הרכבת שממנה יצאו רכבות משא. על הרכבות האלה הגענו תוך מספר ימים אל צפון הקווקז.
עצרנו בכפר פוקוינוייֶה, שבמחוז אורדז'וניקידזֶה (סמוך לוולָדיקווקז) ושם התגוררנו במשך קרוב לחצי שנה באסם בו נותרו שאריות חיטה. סבא היה טוחן את הזרעים על אבן ומבשל לנו מהם דייסה טעימה ומזינה. שם, בכפר פוקוינוייה, גויס לחזית סשה בן השש-עשרה, צעיר הבנים של סבא וסבתא. אקדים ואומר שהוא הגיע עם הצבא עד גרמניה וחזר אל אמו בטשקנט בשנת 1947 – כולו מלא עיטורים ומדליות, אבל נכה בשל פציעה ברגל. היחיד מחמשת בניהם שנותר בחיים.
כאשר התחילו הנאצים להתקדם אל צפון הקווקז, עזבה משפחתי את פוקוינוייה. סבא קיבל הצעה להעביר למָחַצ'קָלָה עדר בקר. נסענו על גבי עגלה גדולה. אני זוכרת עד עכשיו כיצד האיץ סבא בבהמות בקריאות "צוב-צובה". את העדר הוא הפקיד במחצ'קלה, אבל אותנו איש לא לקח. המשכנו בתנועה לאורך החוף הכספי אל באקו, אך איני זוכרת מה היו אמצעי התחבורה.
בבאקו נותרנו בלא מגורים, בלא מזון, אפילו בלי מים. מאה גרם מים הוקצו לאדם ביום. חיינו ממש על החול, על שפת הים. אל המעגן של באקו נקבצו המונים כה רבים, עד שלא היה ולו מטר מרובע אחד פנוי מאדם או מחפצים. איש לא התרחץ, כולם רחשו כינים. צרה זו הייתה נפוצה כל כך שאמא גילחה לא רק את ראשינו, כי אם גם קיצצה את הגבות והריסים, שבהם הטילו הכינים את ביציהן.
במהלך הלילות עגנו במעגן אניות, שהיו מלאות במגויסים טריים מהרפובליקות של אסיה המרכזית. את הדרך חזרה אל קרַסנובודְסק עשו ספינות אלה עם פליטים בבטנן, בצפיפות נוראית. אנשים רבים השליכו עצמם למים כדי למהר לשחות עד לסולם הספינה ולהעפיל לסיפון. בתוך הדחק הזה, אנשים פשוט נדחפו ונפלו מן האנייה. אנחנו – סבא, סבתא, אמא ושלושת בנותיה, הצלחנו לעלות לסיפון באיזה נס, והאנייה הפליגה…
אני זוכרת היטב את קולות הנתז סביבנו במהלך ההפלגה – היו אלה גוויותיהם של אנשים שהושלכו מן הספינה, אותם אנשים שמתו מצמא ורעב במהלך ההפלגה. כאשר הגיעה הספינה לקרסנובודסק הייתה כבר ריקה למחצה. מקרסנובודסק הגענו לטשקנט ברכבות משא, ושם יצאנו אל הדחק האנושי הנורא שלרגלי תחנת הרכבת. במשך כמעט שנה, השנה הראשונה שלנו בטשקנט, התגוררנו ברחוב, במשמעות המילולית ביותר. לאחר מכן, בהוראה "מגבוה", נמסרו בנייני המועדונים העירוניים ובתי הקולנוע לרשות הפליטים. קיבלנו רשות ללון במבנה ענק של מועדון. על הרצפה הושלך קש, לא יותר מזה. לא היו שם לא מים ולא בתי שימוש. נאלצנו להשתמש ב-'אריקים' – בתעלות השקיה, שמן המים שלהם גם שתינו, ובהם גם שטפנו את עצמנו.
אז הגיעו ימות הקור. היינו שלוש ילדות צעירות, שחסר להן ביגוד. אמא גנבה סמרטוטי רצפה מהעבודה ועטפה את רגלינו בהם. לאחר מכן עברה אמא לעבוד כמנקה בבית החרושת הראשון לנעליים. הממונה עליה שם היה אדם בשם פרוחורוב, קדוש של ממש, שעשה הרבה חסד עם משפחתנו בשנות המלחמה ואחריהן. הוא הרשה לאמא לאסוף את שאריות האוכל של הפועלים מהצלחות. בית החרושת ייצר עבור החזית נעליים ומגפיים מעור "קירזה" מלאכותי. כך שהפועלים קיבלו הקצבה נדיבה של נזיד. לעתים היו מכניסים אותנו לחדר האוכל, שלוש ילדות מזות רעב, שם ליקקנו מהשולחנות את הנזיד שנשפך וגם את הצלחות. אמא עבדה שתים עשרה שעות ביממה. אני זוכרת שלמרות שהגיעה מאוחר, אנחנו לא ישנו. חיכינו לה, מציקות ובוכות "תני לי לחם".
בשנת 1944 עברה משפחתנו (אמי ושלושת הבנות) אל שיכון צריפים ייעודי שבו שוכנו שמונה משפחות בכל צריף. אמנם גם שם נאלצנו לישון על הרצפה, אבל מבחינתי הייתה זו שמחה גדולה. התחלתי ללכת לבית הספר, ואת שיעורי הבית עשיתי בשכיבה על הרצפה. אחרי בית הספר, משתיים עד חמש, ישבתי דרך קבע בשוק לקבץ נדבות. אחותי הגדולה סירבה בתוקף להיות קבצנית, היא הייתה ילדה גאה מאד. אני מאד רציתי לעזור לאמא ולאחותי הצעירה, אשר חלתה בשיתוק ילדים עוד בדרכנו לטשקנט. מדי פעם נכמרו עלי רחמיהם של עוברים ושבים והם הושיטו לי איזה תפוח אדמה או חתיכת לחם. המתנות האלה היו עבורנו, הילדות, ממש כמן מן השמים. אנחנו התרגלנו לחיי השיכון, בעוד שסבא וסבתא גרו במקום אחר.
בשנת 1945 החליט סבא לשוב אל ז'יטומיר. "אני לא רוצה למות בנכר", היה שב ואומר. אמא שלי לא רצתה לנסוע. היא הרגישה ששם כבר לא מחכה לנו שום דבר טוב. היא התווכחה עם סבא, אך לא יכלה לצאת נגד רצונו. הוא איים על אמא שיקח אותנו, הילדות: "ככלות הכל, הן נושאות את שם המשפחה שלי – כץ". כך יצא ששוב עלינו על קרונות משא, הפעם כבר מערבה. הגענו אל ז'יטומיר, לביתו הגדול של סבא וגילינו שבמקום בו עמד הבית נותר רק מכתש של פצצה.
איזו צרה! היכן נחיה עכשיו? הלכנו אל רחוב שורס, שם עמדה הדירה של דודה סוניה לפני המלחמה. נקשנו על הדלת, נכנסנו. ראינו את הריהוט שנותר לעמוד שם, ריהוט שעשה סבא במו ידיו. כל החפצים נותרו במקומם – כלי המטבח שלנו, השטיחים… "זו הדירה של הבת שלי," אמר סבא. אבל האוקראינים, שהשתלטו על הדירה הזאת עוד ב-1941, גירשו אותנו ואיימו שיתנו לנו את מה שיתר היהודים קיבלו. "אם לא תסתלק מכאן," צעקו על סבא, "תמצא את עצמך איפה שהבת שלך עכשיו. נחסל! רוצה ביקור בבוגוניה?" כך נקרא היער הבוגוני, ה"באבי יאר" של ז'יטומיר שבו נורו יהודים בזמן המלחמה. ידוע שלפני הנסיגה מז'יטומיר שרפו הגרמנים את הגופות שבקבר האחים, תוך נסיון להשמיד את העדות לרצח. רק לפני עשר שנים הציבו שם אנדרטה לזכר היהודים שנטבחו, שהוקמה בכספי תורמים נדיבים.
אבל אז, בשנת 1945, היו האוקראינים אומרים לי, לילדה שקיבצה נדבות בשוק: "איך זה שאת עדיין לא בבוגוניה?" רבים מהם היו משת"פים ופוליצאים בזמן המלחמה, ואיש מהם לא ניזוק מכך אחריה. היה לנו גם עם מה להשוות: האוקראינים התייחסו אלינו, לפליטים היהודיים, גרוע בהרבה משעשו זאת האוזבקים בטשקנט.
היינו משפחה של שש נפשות – סבא, סבתא, אמא ושלוש הבנות, ולא ידענו היכן נחיה. תחילה התארחנו אצל משפחה אחת, בדירה בת שני חדרים, אבל גם להם היו ילדים רבים. עזבנו אל רחוב ולדימירסקאיה, אל בית עשוי עץ שעמד על יד כנסיה קתולית. השתכנו מתחת למדרגות, ושם, מתוך יאוש, החליטה אמא למסור אותנו לבית יתומים. וכי מה אפשר היה לעשות? הילדות התנפחו מרעב. אך לא היה זה יעודנו – בבית היתומים סירבו לקחת את ברונצ'קה, אחותי הקטנה, בגלל שיתוק הילדים שאחז בה. כך שכולנו שבנו "הביתה", אל הכוך שמתחת למדרגות. אני וליזה אפילו התחלנו ללכת לבית הספר. בית ספר מספר 7 ברחוב וילסקאיה. ספרי לימוד ומחברות לא היו לנו אז. אחרי בית הספר הייתי הולכת לקבץ נדבות בשוק סנוי.
בשלושים למרץ, לאחר התקף קשה של אסטמה, נפטר סבא. הוא מת, ולנו לא היה עם מה לקבור אותו. הובלנו אותו לבית הקברות על גבי עגלה. סבא היה בן שבעים ואחת במותו. לפני שנפטר, גידף את עצמו על שגרר אותנו מטשקנט.
מה לעשות עכשיו? אמא קיבלה אז החלטה – לעזוב את ז'יטומיר. במשך מספר חודשים היא התכתבה עם פרוחורוב, המנהל בבית החרושת לנעליים שעזר לה כאשר עבדה כמנקה. הוא אפילו שלח לנו מעט כסף לרכישת אוכל. פרוחורוב כתב לאמא, והבטיח שייקח אותה לעבוד אם נחזור לטשקנט. חמישתנו – סבתא, אמא, ושלוש הילדות, עלינו על רכבת משא ושוב, כמו בשנת 1941, יצאנו מזרחה. עד מהרה נאלצנו לעצור וירדנו מן הקרון בתחנת רְטישֵבו שבמחוז סרטוב. העצירה נבעה ממצבה של אחותי הצעירה ברונצ'קה, שדמתה כבר לצל. ברטישבו אשפזנו אותה בבית חולים, ובזמן הזה גרנו בתחנת הרכבת ואת האוכל אספנו מן הזבל. אמא הייתה עוטפת חתיכת לחם בתוך סמרטוט, וברוניה הייתה מוצצת אותה יום שלם. מוצצת ובוכה – "אחם, אחם…". לאחר שבועיים המשכנו את המסע מזרחה. סך הכל נמשכה הדרך חודשיים לערך.
אבל גם לאחר שחזרנו לטשקנט נותרו החיים קשים מאד. אפשר לומר שחווינו פינוי שני. אמא הלכה לעבוד בבית החרושת של פרוחורוב. המשכורת הספיקה בקושי למזון – ומה באשר למגורים? המועדונים העירוניים חזרו כבר לשמש על פי תכליתם, שם כבר אי אפשר היה להשתכן. אלא שנמצאה נשמה טובה להציל אותנו – דודה בייקה, קרובת משפחה, גם היא מז'יטומיר במקור. היא ובנה התגוררה בשיכון של רשות המים. גודלו של החדרון שלהם היה שישה מטרים, ובו שתי מיטות. כאשר דודה בייקה ובנה היו נכנסים למיטה לישון, היינו גם אנחנו נכנסות לחדר, פורשות סמרטוטים ליד הדלת, על רצפת החמר, וישנות עליהן. טוב שתוך זמן קצר עברה סבתא לגור עם מאניה, בת הדודה של אבא, וארבעתנו נותרנו אצל דודה בייקה.
אני וליזה חזרנו אל בית הספר. איתי בכיתה הייתה ילדה בשם נליה, ואני עזרתי לה בהכנת שיעורי הבית. אלכסנדר פיודורוביץ' ליטבינֶנקו, אביה של נליה, היה המנהל של רשות המים בעיר והבטיח למשפחה שלנו חדרון משלנו בשיכון. כאשר השתחרר חדרון קטן – ארבעה או חמישה מטרים – הוא מסר אותו לרשותנו. חדרון זעיר ממש, אבל גם כאן הושיעה דודה בייקה הטובה. היא ובנה עברו לגור באותו החדרון, ולנו השאירה את דירת ששת המטרים. בדירה זו גדלנו, למדנו, סיימנו את בית הספר, וממנה שלותשנו, בבוא העת, יצאנו להקים משפחה. אבל כל זה היה מאוחר יותר…
אל בית הספר, שהיה די רחוק, נסעתי בקו מס' 2 של הרכבת הקלה. היה זה חורף וביגוד חם לא היה לנו, אפילו לא גרביונים. אז אירע נס. במהלך נסיעה ניגשה אלי כרטיסנית, הסתכלה על רגליי החשופות שהשחירו מקור, הרימה את שולי החצאית הקיצית שלי, וראתה שאפילו תחתונים אין לי. באותו היום הגעתי לבית של דודה נינה, הכרטיסנית, שהתעקשה להביא אותי עד לביתה, רחצה אותי והלבישה אותי בחותלות, על מנת לחמם את ברכיי, להגן עליהן מן הקור. היא האכילה אותי וכשאמרתי שיש לי עוד שתי אחיות מורעבות, מסרה איתי אוכל גם עבורן. הכרות מופלאה זו הפכה לרעות של ממש – נעשיתי כבת לנינה מָמֵדוֹבָה. חודשים ארוכים לאחר מכן הייתי עומדת במקום שהוסכם על יד בית הספר וממתינה לקו מס' 2. כשהוא היה מגיע, דודה נינה הייתה מוסרת לי חבילה ובה כריך גדול. אני לא הייתי נוגסת מהכריך אפילו נגיסה קטנה. הייתי מביאה אותו הביתה ומתחלקת בו עם האחיות. דודה נינה הייתה אישה רוסיה, שהייתה נשואה בעבר לגבר אוזבקי. הם היו חשוכי ילדים, ועל אף שבעלה אהב אותה הוא בחר לעזבה ולהינשא לאוזבקית שנתנה לו ילדים. דודה נינה נשארה לבדה. כשאני הצלחתי "לקום על הרגליים" השבתי לה מעט מחום הלב שהפגינה כלפי הילדה עם הברכיים השחורות מקור שהייתי. דאגתי לדודה נינה, עזרתי לה כאשר חלתה. הרבה אנשים טובים פגשנו אז.
במרץ 1948 ביטלה ברית המועצות את שיטת כרטיסי המזון, ופתאום אפשר היה לקנות לחם לשובע. היינו קונות כיכר שלמה של לחם, מרטיבות אותה ומוצצות במקום ללעוס. הבטן הייתה מתנפחת מזה, ותחושת הרעב לא נעלמת, אבל המעדן העיקרי היה בשר צבים. בחורים ממכרינו היו לוכדים צבים בהרי צ'ימגן, מביאים אותם לטשקנט, מבשלים בסירים גדולים ונותנים לנו מהמרק הבשרי ומפיסות הבשר. זה היה טעים יותר אפילו מעוף! גם האוזבקים היו מכניסים אותנו לפעמים לחצרות שלהם, כאשר עצי התות שם הבשילו, ותותים שנשרו כיסו את החצר. היינו מרימים אותם ואוכלים בהנאה, בעוד שעבור בעלי הבית היה זה מבצע ניקיון.
כך שוטטנו בסביבה בחיפוש אחר מזון. פרט לכך, ליקטנו בהר האשפה הענק שניצב מאחורי בית החרושת לנעליים. ההר היה עשוי אשפה שנשארה בתהליך ייצור הנעליים, ובכללה גם נעליים ומגפיים פגומות. שם ליקטנו מסמרים קטנים ומכרנו לסנדלרים מקומיים על פי משקל. חיפשנו על ראש ההר עם מגנט – אני אספתי לפעמים מאה גרם של מסמרים ביום אחד! אמא אספה מההר נעלי קירזה עבורנו. הן היו ענקיות במידתן, וכדי שנוכל ללבוש אותן לבית הספר נאלצה אמא לרפדן בסמרטוטים. אני הייתי בוכה, סירבתי ללבוש אותן.
כאשר מלאו לי 14 שנים, אלכסנדר פיודורוביץ' ליטבינֶנקו קיבל אותי לעבודה ברשות המים. הייתי צריכה לבצע בדיקת מים מדי חצי שעה. עבדתי לבדי, בלילה, אבל התחלתי להביא לאמא משכורת, גם אם קטנה. אמא התחילה לשקול לקנות לכל אחת מאיתנו שמלה. הייתה לנו רק אחת כזו, שחלקנו שלושתנו. באותו הזמן כבר למדתי בבית הספר הטכני לתעשייה. לפעמים הייתי מגיעה, מתיישבת על הספסל האחרון ונרדמת שם. האחרים ריחמו עלי ולא הפריעו לישון – כולם ידעו שאני עובדת בלילה.
לאחר בית הספר הטכני סיימתי את מכון טשקנט לניהול. ב1957 הכרתי את בעלי לעתיד, ולדימיר יוסיפוביץ' פרידמן, ומאז אנחנו יחד. נולדו לנו שני בנים וחמישה נכדים. גם משפחתו של בעלי היא מן המפונים אל טשקנט, גם הם ידעו צער. אמו גיטיה עבדה בבית החרושת למצנחים, האכילה בקושי את שלושת ילדיה (ילידי 1926, 1928 ו-1940), קיבלה הודעה על מות בעלה… פעם, במרץ 1944 הלכה לשכונת קַשגַרקָה לכבס לבנים בנהר, נפלה אל מתחת לקרח וטבעה. כיצד שרדו בלעדיה שלושת הבנים, זה כבר סיפור נפרד. אומר רק שהצעיר, מישה, שכב שלוש שנים בבית החולים, נפוח מרעב, עם בטן גדולה.
אחותי הגדולה ליזה, שהייתה מנצחת קבועה של תחרויות בית הספר, סיימה אותו עם מדליית זהב והתקבלה למכון הפדגוגי. היא נישאה לבחור מהשיכון שלנו – בעלה, רומן בוריסוביץ' ספוז'ניקוב שהיה לגיאופיזיקאי, דוקטור למדעים שהתמחה באיתור מרבצים. גם אחותי הצעירה ברונצ'קה סיממה את בית הספר ונישאה לבחור טוב בשם מישה. כל חייה סבלה מהשלכות שיתוק הילדים שבו נדבקה – אחת מרגליה הייתה קצרה מהאחרת.
לאחר שנים רבות, כאשר הפכתי לאשת מקצוע, יושבת הראש של הוועד המקצועי במפעל טקסטיל, אירע המקרה הבא: אני עבדתי אז בקומה השנייה של אותו בניין, שפעם שימש כמועדון של בית החרושת לנעליים שבו שוכנו פליטים, שביניהם אני ומשפחתי. פעם הגענו לשוחח על תקופת המלחמה, ואני סיפרתי לפאינה, שהייתה מנהלת החשבונות הראשית בבית החרושת על כך שבמהלך המלחמה גרתי ממש בקומה התחתונה של הבניין, ישנתי על הרצפה עם יתר הפליטים. "את למדת אז בבית ספר?" שאלה אותי פאינה זגידולובנה. "כן, בבית הספר מס' 73" עניתי. "גם אני למדתי בבית הספר מספר 73. איך קראו למורה שלך?" שאלה פאינה. עניתי לה – "אנה איבנובנה". "גם לשלי קראו אנה איבנובה…" אומרת פאינה, "אז יוצא שלמדנו באותה כיתה? את זוכרת אולי ילדה אחת, איך קראו לה, שתמיד הייתה רעבה, רזה רזה כזאת. בטח כבר נפטרה…" אני שתקתי קצת ואמרתי אז "את יודעת, פאייצ'קה, היא חיה, חיה. אני היא הילדה הזאת – קלרה כץ". פאינה נכנסה להיסטריה כשהיא שמעה שהילדה הזו היא אני. היא התייפחה כשגילתה שאני חיה.
נרשם על ידי אינה ברמן ויבגניה סוקולוב