רק בזכות אמא'לה ניצלתי

ב-1940-סיים אבא את לימודיו במכון הגיאולוגי להנדסה בסטָלינוֹ (כיום דונֵצק) והופנה לעבוד בעיר שַכטי שבמחוז רוסטוב. הוא התחתן עם אמא והם עזבו לשם. אני נולדתי בשנת 1941, וחודש וחצי לאחר מכן התחילה המלחמה. אבא לא התאים לצבא, ולכן נשלח לעסוק בפיצוץ מכרות כדי למנוע את נפילתם לידי הגרמנים, משום שכוחות הפשיסטים הלכו והתקרבו אל רוסטוב. אבא העמיס על קרון הסחורה את אשתו חולת השחפת ואותי, בתו התינוקת. רק מזוודה אחת הייתה לאמא – חצייה מלאה בחיתולים, חצייה – בספרים. ממילא לא היה להם דבר, ואבא מיהר מאד להרחיק אותנו מן החזית.

תלאות רבות עלו בגורל אמי, יהא זכרה ברוך. הרכבת זחלה באיטיות, נותנת קדימות לרכבות שנעו בכיוון השני, מערבה. קור, רעב והפצצות, גשם ולכלוך הקיפו אותנו. אמא סיפרה לי לימים, שכאשר היו הפצצות נופלות סביבנו הייתה אמא רצה אל המכתשים שנוצרו מהן, קופצת אל המים שהספיקו להתנקז לשם, ומחזיקה אותי כשידה מתחת לראשי, כדי שלא אטבע במים, בעודה צועקת מאימה. אפילו את קולה שלה היא לא שמעה אז מעצמת השאון סביב. אחר כך היו זוחלים כולם החוצה מן המכתשים וחוזרים אל הקרונות.

אמא הייתה רוחצת את החיתולים שלי בשלוליות, אך כיצד יכלה לייבש אותם? היא הייתה מתפשטת עד לחגורה, מתעטפת בחיתולים הסחוטים, מחממת אותם עבורי. פחית שימורים שימשה לה ככוס. ראשי התכסה בגלד, ובכל פעם שהייתי מזיזה את גבותיי היה העור מתפקע ומוגלה הייתה יוצאת משם יחד עם נוזל של כיבים. תרופות לא היו. איש לא הסכים לקחת אותי לידיו – כולם פחדו להידבק, לכולם הרי היו גם ילדים משלהם… כך שאמא, ילדה עירונית חולה, נאלצה לעשות את הכל בזמן שהיא מחזיקה אותי על ידיה. היא סיפרה שהמסע ברכבת נמשך חודשים מספר.

הגענו אל כפר בחבל קוּזבָּאס אותו כינו צֶ'רנוגורקָה , ועד עכשיו איני יודעת אם זה שמו הנכון. הקציבו לנו בקתת אדמה עם צוהר שנסתם בסמרטוט. אלה שהייתה להם אפשרות כזאת, הכניסו לשם זכוכית או חתיכת נציץ. אבל פתרונות כאלה היו רחוקים מאיתנו – לנו אפילו מפתח לא היה.

הרעב הביא את אמי הממושמעת והביישנית לטפס בלילה אל תוך גן-ירק של איזו אחוזה סגורה, לנסות ולחלץ משם מעט תפוחי אדמה. תפסו אותה, הכו אותה ומסרו אותה לידי המשטרה. היא סיפרה לי: "כמה שאני בכיתי וביקשתי שישחררו אותי – יש לי תינוקת קטנה לבד בבית". אבל החזיקו אותה שם עד הבוקר. בבוקר הגיע מישהו בכיר יותר, ראה איך היא נראית – רעבה, רזה, שקופה כמעט – ריחם עליה וציווה לשחררה. היא חזרה אליי בריצה, ואני, נוקשה מקור, צרודה מבכי, הסתבכתי כל כך בתוך חיתוליי שכמעט ונחנקתי למוות. רק בזכות אימא'לה ניצלתי.

לידנו הוצבה יחידה של מגויסים טריים, כפריים קזחים שלא שלטו בשפה הרוסית, ועיניהם מוכות גרענת. היו נותנים להם טיפול מינימאלי – ושולחים הישר לחזית. מפקד הכוח היה מורה ששלט ברוסית. פעם נכנסה אמא לבקתה שלנו ומצאה אותו יושב שם, מבעיר את האח. לפעמים היה מביא אוכל. ויושב, שותק. הנשים בכפר, כפי שסיפרה אמא, היו מגדפים אותה: "את זונה, הבעל בחזית, ואת…" והיא מה? היא הייתה הרי יחידה בודדה! הייתה נכנסת לבקתה, מתיישבת בפינה, מאכילה אותי ובוכה. ואותו מורה – אמא אמרה שלה הוא נראה כזקן ממש, בן ארבעים וחמש בזמן שהיא הייתה בת עשרים ושלוש – היה אומר לה "אל תבכי. הן מטומטמות, אלה". ממש כך.

אני הייתי בת 15-16 כשבטלוויזיה שידרו הופעה של סולן קזחי ששר. אמא עמדה, נשענת על משקוף הדלת ובעיניה עמדו דמעות – זכרון חי על ה"זקן" הקזחי שתמך בה באותה תקופה נוראה…

מאוחר יותר מצא אותנו אבא. הוא נשלח לקוּזבָּאס כמהנדס מכרות ומכונאי, אל המכרות שנפתחו שם. עברנו אל לֵנינְסק-קוּזנֶצקי, בה נעשה קל יותר. יחד עם זאת, אני זוכרת היטב את הטלאים שבמכנסיו של אבא, ואת המעיל שלי שנתפר על ידי אמא משאריות מעילה שלה – בלי כפתורים, אך עם לולאות ענק.

אני זוכרת את הילדים הרעבים מבית הילדים – זה כבר קרה עיר אַנזֵ'רו-סוּדזֶ'נסק, שם הוצב אבא מאוחר יותר. הם היו הולכים אל הערבה כדי לאסוף אצטרובלים. על כתפם, סליל חבל אותו היו מטילים אל הענפים מעלה כדי להפיל מהם את האצטרובלים. הילדים הרעבים היו צובאים עלי, בת הארבע, מתחננים לעוגיות שאפתה אמא, ודוחפים אצטרובלים תמורתם. אגוזים אהבתי.

לאחר מכן, בשנת 1946, נלקח אבא, עובד חרוץ עם מוניטין ללא פגם, למוסקבה, למשרד הפחם, למשרת מנהל מדור. על אף שהוא היה מיכאיל (משה, במקור) סמוּאילוביץ' רבינוביץ' ובן 29 שנים. אבל ראש אגף או לא, הטלאים נשארו לנצנץ לו על התחת, סלחו לי על הביטוי. במקום כסף הוא היה מביא מהעבודה איגרות חוב ממשלתיות. איגרות חוב להאכיל איתן את אשתו החולה ואת ילדתו. וכמה שבכתה אמי החרוצה, שמחלתה הפכה אותה לשקופה כמעט – קרצפה, כיבסה, תפרה. ולגבי בישול? מה כבר יכלה להכין? קציצות מן הלחם?

והנה, בשנת 1952, באים עמיתיו הרוסיים של אבא ואומרים לו: מישה, הקרונות כבר עומדים על המסילות. תכף יתחילו להעביר את כל היהודים לסיביר. צאו אתם תחילה – אבל לא לסטָלינו – העיר שלך גדולה מדי. סעו אל הספר. כך יצא שהגענו אל מָקֵייֶבקָה (כעת במחוז דונצק, אוקראינה) אבא סירב לעלות לארץ – אמר שפינוי נוסף הוא כבר לא ישרוד. הוא נפטר בפברואר 1993, וזמן קצר אחר מותו עליתי ארצה – עם אמא והמשפחה. האמבולנס לא הגיע אל אבא בזמן – לא היה דלק.

כל מה שכתוב למעלה סיפרה לי אמא פעמים רבות. היא נפטרה בישראל בשנת 1995, שנתיים אחרי העלייה שלנו. ואני אסירת תודה עד בלי די למדינה הזו, על אותן שנתיים שהוענקו לאמא במתנה.