לינה טורפוסמן

נולדה במוסקבה בשנת 1937. בתקופת הפינוי הייתה במחוז צ'קַאלוֹב, יחד עם אמא. בשנת 1988 עלתה ארצה עם משפחתה. חיה בירושלים. אם לשתי בנות וסבתא לשלוש נכדים.

אפיזודות

ביוני של 1941 מלאו לי ארבע שנים, ואני זוכרת די הרבה מארבע השנים הבאות של חיי, השנים שעברו בכפר שבאזור צ'קָאלוֹב (כיום אוֹרֶנבוּרג) אליו פינו אותנו ממוסקבה, ובצ'קאלוב עצמו.

אבי, מאיר יִסָאקוֹביץ' שֶנקֵרוֹב (1901-1973), ספג הלם קרב קשה במהלך מלחמת האזרחים אליה התגייס כמתנדב, וכתוצאה ממנו - נפסל עבור שירות צבאי עתידי. ב-1941 הוא גויס לגדוד עובדים שעסק בהנחת מסילות רכבת. שתי השנים הראשונות של הפינוי, הקשות ביותר, עברו עלי ועל אמי, חיה שנקרובה (לבית נָרוֹדִיצקִי, 1906-1994), ללא תמיכת אבי.

מלחמה, סתיו מוקדם של שנת ארבעים ואחת. בערב אפל אני עומדת יחד עם אמא ברחבה של תחנת הרכבת באחת מערי אוראל. לפתע מצאתי את עצמי על פסי הרכבת, מתחת לקרון. חושך לצדי האחד, בצד השני – ריצוד של רגליים ענקיות באור קלוש. מגוייסים חדשים בדרכם לחזית עלו על הקרון, וגנבים שפעלו בתחנה זרקו אותי למטה, אל המסילה. קרבתי כמה שאפשר אל הרגליים העוברות מעלי, אך לא טיפסתי – הרגשתי שהמגפיים הענקיות האלה יכולות לרמוס אותי בין רגע. רק עמדתי שם וצעקתי ללא הרף "אמא! אמא!", מדהים, אך גם מבעד להמולת התחנה וקולות המתגייסים שמעה אמא את הצפצוף שלי, נדחסה מבעד לגברים המקללים וחילצה אותי מתחת לקרון. הגנבים ניצלו את הזמן הזה כדי לסחוב את כל המטען שלנו ונותרנו חסרי כל.

בחורף הקשה של שנת 1942 מצאנו את עצמנו במחוז צ'קאלוב. סִימוֹנוֹב, יושב ראש הקולחוז שאיבד את ידו עוד בימי מלחמת האזרחים, רצה להיטיב עמנו, חסרי הכל, ושיכן אותנו בבית העשיר ביותר בכפר, בית עם רצפות צבועות. גרוע מכך אי אפשר היה לדמיין. מַסלוֹבָה, בעלת הבית, שהייתה 'קוּלאקית' - כלומר, מן האיכרים העמידים - אשר גורשה ממולדתה, נטרה שנאת מוות לשלטונות הסובייטיים וליהודים כאחד.

על יום עבודה בקור החורפי הייתה אמא מקבלת שלוש מאות גרם קמח, מהם בישלה את האוכל היחיד שלנו – זָטִירוּכָה, דייסה מגרעיני חיטה. בעלת הבית לא הרשתה לשים את הקדירה עם התבשיל על התנור שלה: "לכי ליער והביאי לי עצים להסקה", צעקה מסלובה, שהצריף שלה היה עמוס עד הגג בעצים, "מה אני, שֶמֶש כדי לחמם את כל המפוּנים?" חום! זה מה שמסלובה לא יכלה לגזול מאיתנו, והדבר העלה את חמתה.

המפלט היחיד שלי הייתה מיטתי, שעמדה ליד החלון. כשהזאבים ייללו בלילה והיה נדמה לי שהם עומדים לטפס ולהיכנס מבעד לחלון, הייתי מתחפרת בתוך אמא מרוב אימה. וכשבעלי הבית שלנו היו הולכים "לאכולה", הייתי צוללת אל מתחת השמיכה כדי לא לחזות בשפע של השולחן שלהם ולא להרגיש את ריחם המשכר של בורשט ושל תפוחי אדמה עם שומן חזיר צלוי. פעם אחת, כשנשארתי לבדי עם מסלובה, התחבאתי שוב מתחת לשמיכה מהעיניים הרעות שלה. היא כנראה שכחה ממני ואני עקבתי אחריה מבעד לחריץ. מסלובה כרעה על הברכיים מול איקונין, התפללה תוך להט ודמעות, ואז פלטה, בקול נמוך, משתוקק "היטלר יקירי, תגיע כבר אלינו!". בלילה, כששכבתי לצד אמא, סיפרתי לה בלחש על מה שראיתי ושאלתי לבסוף את השאלה שהציקה לי חצי יום. "למה דודה מסלובה מזמינה הביתה את היטלר הרע?"

מסלובה השתוללה יותר ויותר, ואמא נאלצה להתלונן בפני יושב ראש הקולחוז. סימונוב פרץ אל הבית כאל מחנה אויב. בהצגתו מיומנות מרשימה של יד אחת, הוא ארז מספר חבילות והשליך אותן מבעד לדלת. "את, כלבתא, עופי מכאן ל..., והם יישארו לגור פה". מסלובה קרסה על ברכיה. "אוי, אלוהים שלי, אוי, סימונוב, בעיניים שלי, לא אעשה ככה יותר. מה אני? ש'חיו כאן". סימונוב קילל מכל מהלב את בעלת הבית לשם הרתעה והלך. היה זה עבורי שיעור ראשון על כך שלאויבים אסור להאמין. את שלושת הקילומטר שהפרידו בין המשקים, עשתה אמא ארבע פעמים ביום. מדי יום, בזמן הפסקת הצהריים היא הייתה רצה מן המשק ווֹלנִי שבו עבדה, אל המשק לוֹסבקָה שבו התגוררנו, כדי לבדוק מה מצבי ולהאכיל אותי בכמה כפות של זטירוכה. כשבועיים אחרי התערבותו של סימונוב היא עשתה את הדרך הזו כהרגלה, ובמהלכה נתקלה במסלובה. מסלובה ישבה על מזחלת, שהוטלה עליה גם מיטת הקש העלובה שהוקצתה לנו. "לכי מפה ליושב-ראש, תגורי מאצלו", הסתערה מסלובה על אמא. "איפה לינה?". "הנה היא שמה!", החוותה מסלובה עם השוט מבעד לכתפה. אבל אני לא הייתי בשום מקום – לא במזחלת ולא לידה. אמא סרקה את הסביבה תוך שהיא מתמלאת חרדה. ואכן, במרחק נכבד מן המזחלת, ראתה שתי בליטות קטנות ושחורות מגיחות מן השלג – היו אלה רגליי. השלג היה ישן, רב שכבתי, ולכן, כשנרדמתי, ונפלתי לתוכו, לא נבלעתי לחלוטין בתוכו ורגליי נשארו בולטות החוצה.

עמדתי על שביל המזחלות המוצק ואמא ניערה שלג מהמעילון שלי. היא אמרה משהו אבל אני לא שמעתי – השמיעה שבה אלי אחרי הראייה. "אהרוג אותך", צעקה אמא, "אהרוג אותך, חלאה!". האמא הרזונת שלי צעקה על מסלובה, וזו – עבת בשר, סמוקת פנים, לובשת מעיל צמר ענק, התנוססה במזחלת בדממה, בלי לנוע. משולחת רסן לרוב, עכשיו היא הייתה כנועה. אחר כך תפסה סובבה אמא את הסוס במושכות, ופקדה על בעלת הבית "נוסעים הביתה!" והיא צייתה בשתיקה.

לא הייתה זו החרטה שהשתיקה את מסלובה. כששבנו, היא לא נתנה לי ולו פירור לחם. עקב הרעב, האוויר הקר, והחשוב ביותר – עקב השינה בתוך השלג, הייתי נטולת כוחות לחלוטין, שכבתי מעולפת למחצה בעיניים עצומות ופה פתוח.

אמא רצה אל השכנה, סיפרה לה את אשר עוללה בי 'המַסלִיחָה', וביקשה עבורי מעט לחם. הזקנה פנתה אל האיקונה, הצטלבה והחלה מקוננת, מבקשת מן האל להטות חסד לשתי בניה שנלחמים כעת אי שם רחוק. שהוא, האל, יעזור לבניה כשם שעכשיו היא עוזרת לרעבים. בידיים רועדות היא מיהרה למלא בצנימים שקיק פשתן שלם – מיהרה משום שחששה כי בתה הקמצנית תתפוס אותה בשעת מעשה. את הצנים הראשון שמה אמא במים וריסקה אותו למעין דייסה שהאכילה לי בכפית, את השני היא רק טבלה בתוך המים ואני כבר לעסתי. את השלישי כבר כרסמתי לבד, כבר תוך ישיבה וכמעט בחיוך. אותם צנימי שיפון נדיבים הצילו אותי אז. לא נורא, נעשה למסלובה דווקא ונמשיך לחיות. הזאבים לא הופיעו מיד. תחילה חשבה אמא את הסיפורים עליהם להמצאה.

בתוך המאבק על חיינו, ובמיוחד על חיי, נטלה אמא על עצמה סיכונים נוראיים. על כל תשעה דליים של גרעינים שהייתה דשה עבור הקולחוז, הייתה מקבלת אחד לעצמה כשכר. אמא הייתה מרוויחה את השכר הזה בעת שעמדה שקועה עד החגורה בשלג. מסלובה לא אפשרה כמובן לקלות את הגרעינים על תנור, ולפיכך נאלצנו לאכול אותם גולמיים. אבל אז אמא קלטה – אפשר הרי למכור את הגרעינים בשוק. היא הייתה נוסעת העירה עם עגלה שהובילה תבואה למעלית התבואה העירונית, והייתה מגיעה לשם ממש עם פתיחת השוק. אמא הייתה מוכרת במהירות ובזול את הסחורה שלה, תחת הקללות והגידופים של המוכרות הקבועות, תוך שהיא מצטדקת ומתנצלת בפניהם, ואז הייתה קונה כיכר לחם, מעט חמאה וסוכר, ופונה בצעד מהיר לדרך חזרה כדי להספיק לחזור טרם שיחשיך. הייתה צועדת שלושים קילומטר לבדה, בערבה של אורנבורג בחורף, אותה ערבה שבה פרצו לפעמים סופות שלגים מעוורות – 'בוּראנים' - הקוטלות גם גברים חסונים.

הכפריים הסתכלו על אמא כעל משוגעת. "אל תלכי!" דיברו נשות הכפר על ליבה "או שהסופה תיקח אותך, או שהזאבים יטרפו". אבל היא לא הקשיבה לאיש. הייתה עובדת בחמת זעם, כאחוזת דיבוק, ממהרת להרוויח את דלי הגרעינים המיוחל ולהפוך אותו ללחם וחמאה עבורי. היא אמנם לא נקלעה לסופת שלגים, אבל נאלצה להHמלט מזאב על פני אדמת בור מושלגת. למרבה המזל, קרה הדבר סמוך לכפר. אמא רצה ורצה, אך לבסוף תמו כוחותיה והיא נפלה והתגלגלה במדרון שתחתיו התחיל אחת ממשקי הקולחוז. לשמע צעקתה זינק סייס זקן מהבית, קלשון בידו: "נו, בחורה, התמזל מזלך. הנה הוא פנה ליער".

אמא נאלצה להפסיק את מסעותיה לעיר, והתזונה שלי הידרדרה באופן חד. ואז התחילה אמא (חמש פעמים אולי) לקחת בהיחבא לחם ממסלובה. היא חתכה עבורי פרוסה דקיקה והושיטה לי אותה בתחושת ניצחון משונה: "קחי, תאכלי". וכמו חיה קטנה שמתחבאת עם השלל במאורתה, כך גם אני התחבאתי מתחת לשמיכה עם הלחם, מבלי שנאמר לי. הלחם היה טעים ומתוק נורא, אך מתוקה ממנו הייתה נקמה – אנחנו גונבים לחם ממסלובה על כך שהיא כמעט הרגה אותי. הנה לה על הכל. הדבר התגלה, נראה שמסליחה הייתה עושה סימונים על הכיכר. "לחם! גונבים ממני לחם!" ייללה לפתע ממושכות, כיללת זאבה. הבטתי באמא – פניה היו שלוות ואני ניסיתי לחקות אותה. היחסים עם מסלובה התחדדו כסכין.

"עזבי את מסליחה הזו ותעברי אליי", הזמינה את אמא פולינה מהמשק הסמוך ווֹלני. בין כותלי ביתה הדל של פולינה, שרצפתו רצפת אדמה, חזרתי לחיים. חיינו שם כלהק אחד. וַאליָה בת ה-11 וקוֹליָה בן ה-7 עסקו בציד – היו מציבים מלכודות לסנאיי-אדמה. "עכברושים" הזדעזעה אמא. "לא עכברושים, סנאים" תיקנה אותה פוליה בחומרה. "לא רוצה – אל תאכלי, אבל אל תקלקלי את הילדה", ומושיטה לי חתיכת בשר צלוי. בערבים הייתה פוליה לובשת את המעיל "העירוני" של אמא, והולכת לרקוד בקולחוז. גברים לא נותרו בכפר – רק זקנים ונכים, רק נגן הרמוניקה חיגר אחד נשאר להרקיד את כל הבנות. פוליה הכריחה את אמא "לקחת" מהתבואה של הקולחוז. "לי אסור, אם יתפסו אותי – יושיבו בכלא. ואת – 'פונה הרי, לך לא יהיה על זה כלום. אז ככה – אני דואגת לחלב, את לדגן. אחרת לא נשרוד". היא תפרה בד אל צדו הפנימי של המעיל "העירוני" כדי ליצור מעין כיסים. פוליה אבטחה את אמא בשעה שזו הייתה ממלאת את הכיסים האלה בחיטה, ממש מתה מפחד. לפנות ערב היו שבעה אנשים מתיישבים סביב קדירת הדייסה החלבית – שתי נשים וחמישה ילדים. כל הדלתות והחלונות היו ננעלים, ונפש חיה מלבדנו לא ידעה על אותה דייסה טעימה להפליא, הדייסה הפלילית שלנו.

בתחילת הקיץ נעשה קל יותר – עברנו אל העיר, ומכרה אקראית, אישה רוסייה שניהלה את חדר האוכל במפעל לבנים, שלפה את אמא משורות עובדי המפעל ולקחה אותה לעבוד אצלה. האושר שלנו נמשך חודש. חודש שלם היה לנו די והותר דייסה, ולפעמים גם מעט בשר. חדר האוכל היה קולט מחלקות של קירגיזים וקזחים זקנים שגויסו אל חזית העמל. הללו, כחושים ושורצים כינים, עטורי זקני שיבה דלילים, לא ידעו רוסית. הם היו צועקים לאמי "אמא, אמא!" ומושיטים אליה את קערות הברזל שלהם. הם ידעו שהיא המחלקת היחידה שתמשיך למזוג מהמרק כל עוד נשאר ממנו בסיר.

"מ'ת עושה?" הקיפו את אמא המגישות האחרות, מזעיפות מבט "מה פתאום שאת נותנת למלוכסנים יותר מהנורמה?". היו אלה דודות חסונות שסחבו מרק הביתה בדליים ובמיכלים, כדי לפטם את החזירים הפרטיים שבבתיהן. הן הגישו אולטימאטום – או שהיא מגבילה את ה"מלוכסנים" לקערת מרק לכל אחד, או שהקדירה עם הסיר הרותח תשפך "בטעות" על ה"פונה".

אמא נאלצה לשוב למפעל. מלאכת העמסת לבֵנים אל קרונות בלילה הקפיאה את ידיה. האצבעות הצהיבו עד מהירה, הרופאים החליטו שמדובר בגנגרנה ותכננו כבר לבצע קטיעה. היא גברה גם על זה, גם על מלאריה מפרכת עם חום לא אפשרי וגם על רעות אחרות.

משמלאו לי שש שנים, החליטה אמא לגשת לחינוך הלאומי שלי. ישבנו בתוך מפעל הלבנים, ליד חלון שמעברו שקעה השמש. "לפני שנים רבות, בפלשתינה, ליהודים הייתה ארץ משלהם", אמרה לי אמא בקול מתנגן, כאילו מספרת סיפור אגדה, ואני האמנתי לכל מילה. "היו לנו פרדסים ושדות, ובתים ודגים בים. אבל אז תקפו אותנו הרומאים. נלחמנו באומץ, אבל הם היו הרבה יותר. הם ניצחו אותנו, שבו אותנו ומכרו אותנו לעבדות. מאז כבר אלפיים שנה שאנחנו מפוזרים בכל העולם ואין לנו ארץ משלנו. אבל אנחנו לא יותר גרועים מאף אחד אחר". מאז ההכרות הראשונה הזו עם ההיסטוריה היהודית כפי שנמסרה לי מפי אמא, תמיד ידעתי כי אנחנו, ולפיכך גם אני, לא נופלים מאף אחד. והתנהגתי בהתאם.

אז התחילה אמא לשיר לי שירים ביידיש, להסביר לי משמעות של פתגמים, להפגיש אותי עם תולדות המשפחה ועם ההיסטוריה היהודית. היא סיפרה לי בקווים כלליים על משפט בייליס, ועל זכרונות הילדות שלה שנתקשרו באותו המקרה. "כלום יודעת את, רוחל", אמרה הכובסת מארוסיה ביידיש לאמה של אמא, בשנת 1913 "כלום יודעת את מה מתחולל בקייב?! די גאנצע שטעט זידט אוי אזוי (כל העיר רותחת ממש ככה) – והיא סובבה באיום את אגרופיה הקפוצים, "ואם יתגלה שאתם שותים את הדם שלנו, אוי רוחל, מה יהיה, מה יהיה לכם!". "שעם זיך מארוסקע" ("תתביישי לך, מרוסקה"), קטעה אותה סבתא, את הרי באה לבית יהודי, רואה איך אני מבשלת. מה את מקשקשת על דם?"

על הפוגרומים, ההגנה העצמית ועל רצח פטליורה שמעתי מאמא בילדותי. מאז אני גם מכירה את השיר שהיו מפזמים פעם האוקראינים בז'יטומיר "ז'ידים, ז'ידים, ז'ידונים, איפה הקומונה? אין לכם מה לעשות פה, עוד יבוא פטליורה".

היה זה כבר הקיץ השלישי למלחמה ואני, בת השש, צעדתי מגן הילדים הביתה. אני ואמא חיינו בפאתי צ'קאלוב בבית מרווח שהיה שייך למפעל הלבנים, שרק כרבע ממנו היה מיושב. הדרך הביתה הייתה שוממת למדי, עוברים ושבים היו נדירים והלכתי בדריכות. אם הייתי נתקלת באישה עם ילד – אפשר היה להירגע. כשהיה חולף גבר – הייתי מתכווצת כולי. עיקר השיחות שלנו בגן הילדים עסקו בגניבת ורצח ילדים – עבור בשר לקציצות ולביבות.

ביום האמור, עברתי בהצלחה את כל הדרך וכבר התקרבתי לכביש שמעברו השני עמד בניין הלבנים שלנו. אבל לא הלכתי לשם – הלכתי לאמא, שעבדה אז במשק ירקות שהיה מסופח למפעל ותמך בו, אך נמצא מעבר לשטחו. לפתע שמעתי רעש משונה מתקרב אלי והתחבאתי בתוך העשב הגבוה של תעלה צדדית. הרעש התקרב, התגבר, פרסות סוסים רקעו, אנשים צעקו. על הדרך הופיעו 2-3 עגלות, שעליהן רכבו צוענים. גם עליהם סיפרו דברים רעים, ואני, ממחבואי בתוך העשב, שמחתי על התרחקותם. זהו, הם נסעו. לא היה לי די שכל כדי לחכות עוד קצת, לא לצאת עד שייעלמו לחלוטין מן הראייה. כשהם הגיעו למרחק של 100-150 מטר ממני, זינקתי מן הצמחייה והתחלתי לרוץ. איזו מהומה הקימו אז ילדי הצוענים! הייתי שחרחורת, ממש כמוהם. הם נתלו מן העגלה, מצביעים עלי למישהו, והתחילו לצרוח בפראות. מן העגלה קפצה צוענייה והתחילה לרוץ אלי. אני – נמלטתי ממנה בכל המרץ. פרצתי לחצר המפעל – הוא היה ריק לגמרי, אף נפש חיה. חציתי את החצר וקדימה! אל אמא, אל המשק הסמוך, הוא כבר קרוב כל כך, מתחת להר.

הצוענייה הדביקה אותי, שמעתי את ההתנשפות שלה. הגעתי למה שהיה נראה לי אז כצוק, וראיתי תחתיו המון כתמים לבנים – מטפחות על ראשי הנשים העובדות, צעקתי "אמא!" במלוא הגרון, וקפצתי למטה. מהר, מהר יותר.. למטה, אל אמא, אל הדודות סמוקות הפנים... כלן הרימו את ראשיהן המורכנים ופניהן האדימו בשמש תחת לובן המטפחות. "מ'ת רוצה?" צעקו הנשים, והבנתי שהן שואלות את הצוענייה. אחרי שתפסתי ממנה מרחק הגון, הסתובבתי. "הילדה שלי!" ענתה להן הצוענייה, מצביעה עלי. איך היא משקרת זאת! הנה אמא שלי, הדודות יודעות בת של מי אני. כולן המו, הבטיחו לטפס למעלה תיכף ומיד ולהחטיף לה. "הסתלקי מפה פן יהיה מאוחר מדי!". הן קיללו, והיא עמדה זקופה על ראש המדרון, משעינה יד אחת וצפתה בהן בשתיקה ובבוז. צעירה, כהת שיער, פניה לא דומות לצוענייה כלל – רק מלבושה צועני. כמה שהיא בזה לאותן נוברות אדמה ולאיומיהן. לא הקשה עליה לסגת בהליכה שלווה בעוד הנשים טורחות לטפס במעלה הגבעה. מה שאכן היא עשתה, המכשפה. התרחקה משפת הצוק ביהירות, מול העיניים של כולם, בלי למהר.

החל משנת 1948 חיה משפחתנו בעיר רֵאוּטוֹבו שבמחוז מוסקבה, שם סיימתי את בית הספר. לאחר מכן סיימתי את מכון התרבות הממלכתי במוסקבה ועבדתי בספריות המוסקבאיות.

אני, אמי, בנותיי ובעלי עלינו ארצה בינואר 1988