בוריס שניידר

12

בוריס שניידר סיים את מכון התקשורת של אודסה. אחרי המלחמה עבד כמהנדס במולדביה במשך 50 שנה. כיום גר באשדוד.

רפסודת המוות במורד הנהר

אוקטובר שנת 1942. העבירו אותנו ברפסודה דרך הים הכספי – מבאקו לטורקמניה, לאזור העיר קרָסנובודְסק. משם נשלחנו לקָרָקַלפָּקיָה. יצאנו לדרך ההמשך במורד נהר האָמוּדַרְיָה על גבי רפסודה הנעה 'בתנועה עצמית' (קרי, כזו שנועדה להשטה על פני הנהר יחד עם זרם המים). על הרפסודה היינו כ-350 נפש – נשים וילדים. הייתי אז בן 12.

נתנו לנו לחם לשלושה ימים. זו הייתה ההקצבה. וכאן התחילה הטרגדיה האנושית. ההשטה במורד הנהר ברפסודה ללא מנוע נמשכה שלוש שבועות. היו אלה שלושה שבועות של מיתות מדי יום ביומו.

מתו מרעב ומקור. את אחי בן שמונה החודשים, סיומה, הצילה הסבתא ריבה. מרוב רעב ישנתי בעילפון על סיפון הברזל של הרפסודה מזריחה עד שקיעה. סבתא הייתה מחממת בנשיפתה ובחום שלה את סמיון הקטן.

לילה אחד, כמה ימים לפני סיום ההשטה, צרפו לרפסודה שלנו רפסודה נוספת – עם תבואת דגנים. על כך ספרה לי בבוקר סבתא ריבה. החלטתי להגיע בשארית כוחות אל הרפסודה עם הדגן. אבל רגלי, שהיו חלשות מאוד מרעב ומקור, לא נשאו אותי, והנה אני זוחל על המרפקים וסוחב את כל משקל גופי על ידיי. הגעתי בזחילה עד לדופן הרפסודה שלנו, ואני רואה שהמרחק עד לדופן של הרפסודה השנייה כשלושים סנטימטר. נעצתי את ידי ברפסודה השנייה ואיכשהו הצלחתי להעביר את גופי לאותה רפסודה. נפלתי על הדגנים. דבר ראשון, התחלתי ללעוס בלהיטות גרגירי דגן. לאחר מכן קשרתי עם חוטים את פתחי המכנסיים ושפכתי לתוכם גרגרים. שבתי לרפסודה שלנו וחזרתי למקום שבו שכבו אמי, אחותה חסיה, אחיותיי רוזה, אניה ולידה, האח סמיון והסבתא ריבה. אמא פרסה על הסיפון את מטפחתה, פרמה את החוטים שבמכנסיי ורוקנה את החיטה על המטפחת. כולם התחילו ללעוס את גרגרי החיטה. סבתא לעסה מעט חיטה, הוציאה פיסה של בד, הכניסה לתוכה דייסה של חיטה לעוסה, ובאופן כזה הכינה "מוצץ" לאח הקטן. סיומה לעס ומצץ את ה"מוצץ" הזה ביום ובלילה. כך היא הצילה למעשה את חייו.

כל גדותיו של נהר האמודריה, מצָ'רג'ואוּ ועד אוּגרֶנץ' זרועים בקבריהם של נשים וילדים אלמונים. ביום הילדים היו מתים, בלילה היו עוגנים לחוף וקוברים את המתים.

על הרפסודה הכרתי ילד בגילי. סאשה קראו לו. היות ובלילות היה קר מאוד ונאלצנו לישון על סיפון הברזל של הרפסודה, היינה נצמדים זה לזה בניסיון להתחמם איכשהו... בוקר אחד, אחרי שהשמש זרחה, פתחתי את עיניי וראיתי שסאשה איננו לצידי. חובל הרפסודה ניגש אליי ואמר: "החבר שלך איננו עוד. הוא מת בלילה. עגנּו, והצוות קבר אותו וגם כמה נשים שמתו בלילה...

אכן, הייתה זו "רפסודת מוות" אמיתית. מתוך שלוש מאוד וחמישים איש שיצאו להשטה ברפסודה בנהר האמודרייה, בתום ההשטה ירדו לחוף פחות ממאה וחמישים נשים וילדים.

אותי שכחו ברפסודה. כשהתעוררתי ראיתי שאין סביבי אף אחד. לא אנשים, לא מלחים ולא החובל. התחלתי לזחול אל קרש הכבש, אבל לא יכולתי לרדת, כי המדרון היה תלול מדי. כעבור זמן מה ראיתי שעל סיפון הרפסודה עולים שני טורקמנים. הם ניגשים אליי, מצליבים את ידיהם לכדי "מושב" ומראים לי בסימנים שאעלה. וכך הורידו אותי לחוף, ושם כבר פגשה אותי אמא. בעת שהייתי מעולף היא מצאה תושבים מקומיים והביאה אותם לרפסודה. הטורקמנים הושיבו אותי על עגלת ארוֹבּה עם שני גלגלים גדולים, וכך עזבנו את המעגן.

נרשם ע"י אנה קיפניס פרוסם לראשונה בספר "ילדות בוגרת של מלחמה" אשדוד, 2013