סמיון טלייסניק

נולד בוויניצה, בשנת 1929. רופא ומומחה לנוירוכירורגיה, דוקטור למדעים, עבד והתגורר בדונצק. עלה ארצה בשנת 1994. חי בגני-אביב (לוד). במהלך הפינוי התגורר בקזחסטן

השמחה שבתוספת הלחם

...אני זוכר את היום הזה במדויק. חבורת ילדי החצר, עסוקה כתמיד במשחקי מלחמה, שמעה את הידיעה על כך שמטוסים גרמניים הפציצו את קייב, ושמלחמה אמיתית התחילה. הם עצרו לרגע משחקם, מהדקים עדיין את מקלותיהם-סוסיהם בין הרגליים. אבל רגע לאחר מכן, חזרו אל המשחק בקריאות עליזות של "הידד! מלחמה!". יהודיה שמנה ומבוגרת, שכנה מקומת המרתף ברחוב קוטובסקי שבמרכז ויניצה, גערה בהם שהם מתנהגים כמו "משוגעים", שהם לא מבינים מה הם עושים ומה הם אומרים... אבא העלה אותי ואת אמא על משאית לחם שהוסבה בחופזה, יחד עם משפחותיהם של עמיתים אחרים מהמשרד בו שירת, ושלח הרחק מהמלחמה, אל עבר דנפרופטרובסק ודונבאס – שם התגוררו כמה מקרובי המשפחה שלנו. דרכיה של אוקראינה, אותם צלחה המשאית שלנו, היו כבר אחוזות תוהו. בכפרים ובעיירות שעל הדרך שלטה הביזה. גברים ונשים, שיכורים ופיכחים, עטו על חנויות, על מכולות ועל מרכזי אספקה והצטיידו בכל מה שאפשר היה לסחוב ולספח אל הקניין המשפחתי הצנוע שלהם. אחדים מהם לא הסתירו את שמחתם וציפייתם לרגל בוא הגרמנים. הנהג שלנו ברח עם הרכב כשהגענו לצ'רקאסי, ואנו נאלצנו לעשות את הדרך משם אל דנייפרופטרובסק בתוך רכבת מטען שבבטנה הותקפנו על ידי פרעושים אין ספור. גם הרכבת ננטשה על ידי הצוות שלה, שיום אחד כמו התפוגג. את זה גילינו לפנות ערב, מתחת לגשר הרכבת שמעל הדנייפר, אשר הופגז תדירות במהלך הלילה. אך התמזל מזלנו, וכשהפציע הבוקר הצלחנו להגיע העירה.

הגענו בקושי אל מריאופול, מקדימים במעט את כוחותינו הנסוגים. משהגענו, גילינו שקרובי המשפחה שלנו, כמו גם רבים אחרים בעיר, לא ממהרים להתפנות משום מה. המשכנו בדרכנו והגענו בזמן אל סטלינו, כעת דונצק, שגם בה היו לנו קרובי משפחה. הם תכננו לנוס אל מעבר להרי אורל, יחד עם המפעל בו עבדו.

בהיעדר סיבה רשמית להתפנות אל מעבר לאורל, אני ואמא המשכנו הלאה מתחנת הרכבת יָסינובָאטָאיָה, בקרונות משא, על גבי קרונות פתוחים של רכבות מזדמנות, כמעט נעדרות לוח זמנים. לבסוף הגענו אל מערב קזחסטן, אל העיר אוּרָלסק בה העברנו את כל תקופת הפינוי. בעת המנוסה לא ידענו דבר אודות אבא, ורק כשהתיישבנו הצלחנו ליצור עמו קשר דרך המשרד הצבאי של אורל. הידיעה על היותו בחיים שימחה אותנו, אבל הדרך הקשה והחיים הדלים שבאו בעקבותיה, רוקנו אותנו מכול זכר של שמחה. בזמן המלחמה, הקצבת הלחם לנזקקים על-פי כרטיסי לחם עמדה על ארבע מאות גרם. זה היה מעט מאד, מאחר והלחם היה מקור התזונה העיקרי שלנו. חובותיי כללו רכישה יום-יומית של לחם בחנות מסוימת, ולשם כך היה עלי לצלוח את התור שבה. הלחם נמכר על פי הקצבה חד-יומית בלבד, מסוג אחד, במחיר אחיד ועל-פי משקל מדויק. מובן שהמאזניים לא היו אלקטרוניים, כך שמשקלה של חתיכת לחם השתנה בהתאם למהירות בה הונחה על כף המאזניים, לכוח בו הונחה, למצבם של המאזניים ולמהירות שבה שורתו הקונים. נו, וכמובן שגם בהתאם למצב רוחה ולהגינותה של המוכרת. אלה היו מאזניים רגילים – שתי כפות מתכתיות וסט של משקולות שונות לצרכי השוואה. לא הייתה שום אפשרות לביקורת נוספת מצד הקונה, כפי שנהוג בתקופתנו הטכנולוגית. האמצעי לפצות על חיתוך לא מדויק, הייתה ה"תוספת", אותה חתיכה נוספת של לחם אשר סימלה את השתדלות המוכר להפגין דייקנות ורצינות בעת חיתוך הלחם. הרי לא תמיד יצליח לחתוך במדויק חתיכה שלמה במשקל הנדרש. על פי הבעת פניו של המוכר למדתי לראות האם הוא מחפף לטובתי, או שמא מבצע את תפקידו נאמנה. תמיד ייחלתי לאפשרות השנייה – אז גם ה"תוספת" הייתה נחשקת יותר.

חוץ מזה, הייתה הסכמה שבשתיקה כי מהתוספת אפשר ליהנות גם בדרך הביתה! כמה טעים זה היה! איזה עונג חוויתי כאשר נגסתי בלחם ולעסתי אותו, רטוב מרוק ואפילו לא איכותי במיוחד! לא הייתה זו רק רשות שנתקבלה מאמא, עיקרה הגיעה דווקא מן ה"אני" הפנימי שלי. אני עצמי הייתי מחליט מהו גודל התוספת שמותר לי לאכול בדרך במלואה, ומאילו חתיכות מותר לי לבצוע רק חלק – חצי או רבע. הרגעים האלה היו שמחה עבורי ושיפרו את מצב הרוח.

שאי תהילה, תוספת לחם! את ששקעת כבר מזמן אל תחומן של מסורות בעל-פה וזכרונות קשים אודות ימות הרעב והמצוקה של המלחמה! מאותה העת ממש אינני משאיר חתיכות לחם, מעולם בכל חיי הארוכים שלאחר המלחמה לא קרה שהשלכתי ולו פיסת כרום אחת – הן הרי מזכירות לי את אותה תופסת הלחם הטעימה והמיוחלת, ממנה תמיד היה מעט כל כך...