יוסיף מינץ

 Iosif Minz

נולד בעיר נֵווֶל (כיום מחוז פסקוֹב) ב-1932. מהנדס אלקטרוניקה, עבד והתגורר באִיבַנוֹבוֹ, משם עלה ב-1994. חי בחיפה. אב לבן ובת, סב לחמישה נכדים

קול שריקתן של פצצות מצלצל באוזניי עד היום

המלחמה החלה. פליטים מבלארוס עברו ברגל דרך נוול. אני זוכר שאמא הייתה מוציאה להם חלב ולחם. אבא גויס אל גדודי העבודה. הוא חפר ביצורים בסמוך לעיר, ואני הייתי מביא לו אוכל מהבית.

החלטנו לעזוב. בשמונה ביולי נסעו אבא והדוד חיים-גרשון אל הנפח לפרזל את הסוס, ואז התחילה ההפצצה. קול שריקתן של הפצצות מצלצל באוזניי עד היום. זו שריקה מיוחדת, מייללת, איומה. פצצה אחת נפלה בחצר שלנו, והמסדרון שנמתח לאורך כל הבית זע ממקומו. כולם התחילו לקפוץ מהחלון. אמא עמדה ליד התנור ונחבלה כשנפלו עליה לבנים. הדוד חיים-גרשון שב אחרי ההפצצה, ואבא לא שב. דודי סיפר שכאשר התחילו הגרמנים להפציץ הם נמלטו לכיוונים שונים, אבא והוא. ואז הוא חזר אל הסוס ואבא לא חזר. מאז אני בלי אב. הוא מאד אהב אותי והיה גאה בי, ואני מאד אהבתי אותו.

באותו יום ממש ארזו שלוש המשפחות שלנו – משפחת הדוד, משפחתנו וזו של הדודה ציפה – אי אלה דברים, העמיסו אותם על גב סוסה ויצאו צפונה. הגיעו אל הכפר הראשון ועצרו: במשך שלושה ימים חזרה אמא העירה עם אחי בוֹריַה (בוריס) כדי לחפש את אבא, אבל איש לא ראה אותו שם. נסענו ימים ולילות. מטוסים ריססו את הדרך בלי הרף, כולם היו מתפזרים לצדדים, ומישהו היה תופס גם את אחותי הקטנה דורה, ולפעמים אף קרה שהיא נשארה על העגלה. קליע שנורה ממטוס ניקב את בגדו של אחי הבכור בוריה ושרט את עורו.

בלילה אחד הטילו הגרמנים פצצת תאורה. אני עמדתי ליד קרחת יער. כה מואר היה, עד שעלתה בי התחושה כאילו אני עומד עירום, לפני כולם. בעיר וֵלִיקִיֶיה לוּקִי, כשהגענו אל הכיכר ועצרנו ליד בניין בן שלוש קומות, צללו לפתע שני מטוסים גרמניים והתחילו לירות עלינו אש מקלעים. משום שהייתי טיפש לא פחדתי והסתכלתי הישר על הטייס, שעף כאילו עלינו ממש. הבחנתי היטב במשקפיים שלו ובקסדתו. ממש לפני שנכנס לתוך הבניין זינק המטוס למעלה, והקליעים שלו לא פגעו בנו.

בעזרת ה' הצלחנו להגיע אל העיר קָלִינִין. כל הדרך ציפינו שאבא ישיג אותנו. קלינין הייתה תקוותנו האחרונה להיפגש אתו – כאן, במכון להוראה, אחותי הגדולה מירה למדה את השפה הגרמנית. מירה לא הייתה בבית, היא עמלה על הכנת שוחות במקום כל שהוא בסביבות העיר סֵבֶּז'. הגרמנים נהגו להשליך להן עלונים: "גברות ועלמות, מספיק לחפור גומות, כי כך או כך טנקינו יעברו פה עוד". השארנו מכתב אצל בעלת הבית בו התגוררה מירה ובו כתבנו כי אנחנו עוזבים אל העיר קַליָאזִין. מאוחר יותר הצטרפה אלינו מירה, אך אבא לא הופיע.

הגיע ראש השנה. סבי קנה תרנגולת כדי לקיים את טקס הכפרות, למחילה על החטאים, אבל בקליאזין לא היה שוחט והוא לקח אותי אל העיר הסמוכה קאשין שעל הוולגה, לראות שוחט. נסענו ברכבת. הופתעתי מאד מהעיר הרוסית הזו – כמעט בכל פינה עמדה כנסייה, קטנה, רכונה לקרקע. אחר כך ראיתי כאלה גם בפסקוב. התקופה בה שהינו בקליאזין לא הייתה ארוכה. קו החזית התקרב ואנחנו יצאנו מזרחה. הסתיו כבר הגיע, עלינו על אסדה ושטנו במורד הוולגה. רוח קרה נשבה, חודרת. היה צפוף כמו אצל סרדינים בחבית. בנה בן השנה של דודה ריבה נפטר על גבי האסדה ונקבר בסמוך לאחד הרציפים. הגענו עד קִינֶשמָה, בה שהינו שלושה ימים. את האוכל שלנו קיבלנו באיזה מפעל. נראה לי שאני רציתי לאכול יותר מכולם. הדרך למפעל הייתה ארוכה, ובוריה אחי היה מהתל בי ואומר: "רחוק מדי, לא נגיע". אני מבחינתי הייתי מוכן ללכת לכל מקום כדי לאכול.

אחר כך הכניסו אותנו לרכבת, אל תוך קרון מטען שבמרכזו עמדה "בוּרז'וּיקה" – סוג של תנור נייד, ונסענו מזרחה. הדרך הייתה ארוכה, הרכבת הייתה עוצרת לפעמים לכמה ימים, לא ידענו מתי תזוז ונאלצנו לרוץ למנהל התחנה כדי לברר. לרכבות הצבאיות ניתנה זכות קדימה. בכל תחנה היה צריך למצוא אוכל כלשהו, מים חמים, פחם לתנור, שירותים. היינו מתחממים על יד התנור, וברגע שמתרחקים אפילו קצת, מיד נעשה קר. סבא חלה בדרך. באַרזָמָס הורידו אותו מהרכבת, ודוד מירון נשאר איתו. כך נפטר סבא, ואנחנו עוד נסענו ונסענו. אישה צעירה מתה בקרון. אני זוכר איך קרובי משפחתה התקשו להוריד מהיד שלה טבעת, ואיך ניסו להורידה.

רק בדצמבר הגענו לטשקנט. ישבנו בכיכר של התחנה, המטען שלנו במרכז, ואנחנו סביבו. כל הכיכר עמוסה בפליטים. לאן עכשיו? בוריה התבדח: צריך לנסוע לאפריקה, שם לא חייבים בגדים. אמא קנתה שתי פחיות של לפתן מישמש. הוא היה מתוק וטעים, אבל גרם לי לשלשול. התור לשירותים היה ענקי. הייתי רק יוצא משם, וישר נעמד בסוף התור. הסביבה שרצה גנבים. גנב חטף לנו את מכונת התפירה, אבל רק המכסה שלה נשאר אצלו בידיים. אמא ראתה את זה וישר אצה אחריו. הגנב זרק את המכסה ואמא קשרה אותו אל המכונה במגבת. בפעם הבאה כבר גנבו את המכסה יחד עם המכונה.

בכיכר פגשנו את דודה גִיסיָה, אשתו של חיים-גרשון, שליוותה את בנה רוּבקָה (ראובן) בדרכו לצבא. היא סיפרה שהם עצרו בכפר גרוֹדִיקוֹבוֹ של מחוז גַ'אמבוּל, אז קיבלנו הכוונה לשם. נסענו ברכבת עד לתחנת אריס, שם החלפנו נסיעה והגענו לג'אמבול. בתחנת הרכבת של אריס ישבה אישה מבוגרת, וכל הקמטים שעל מצחה היו מלאי כינים. לא נעים לכתוב על זה, אבל כזו הייתה המציאות, ואני כותב על הדברים כפי שנקלטו בעיני ילד בן שמונה.

שיכנו את חמישתנו אצל משפחה רוסית אחת. ה"רוסים" במקרה הזה היו קולאקים (איכרים אמידים ובעלי אדמות) לשעבר אשר הוגלו מאדמותיהם בשנות העשרים. היו להם שני חדרים ולנו הקציבו פינה ליד התנור מצד דלת הכניסה. אנחנו ישנו על חציר שפוזר על הרצפה, ודוֹרַה על התנור, שלא הוסק מעולם. שמה של בעלת הבית היה לוּקֶריָה, ולה ארבעה ילדים: שלושה בנים וילדה צעירה. הם היו עניים מרודים, שהתחילו לגנוב מאיתנו מיד אחרי שהגענו. לבנים היו המון חברים וכולם רצו לראות אותנו: לא די שאלה עירוניים, אלא גם יהודים.

חורף של שנת 41 היה נורא. ראשית כל, הקור. טמפרטורות כאלה לא היו בקזחסטן מעולם. שנית, הרעב. הפליטים קיבלו קילו וחצי קמח לחודש, ואילו למקומיים לא הוקצה כלום. היחס אלינו היה מאד עוין: גם הבאנו עליהם את הכפור, לכאורה, וגם אוכלים את הלחם שלהם. עיקר התזונה שלנו הורכבה מדייסת תירס בלי סוכר ובלי שמן. דורה לא הצליחה לאכול אותה. הילדה בילתה ככה את כל החורף, שכבה על התנור ולא ירדה ממנו.

אמא נסעה לג'אמבוּל לעבוד. בג'אמבול התפתח אצלה שלשול של רעב, והיא אושפזה בבית חולים. מצבה היה אנוש. אז הסתבר שבג'אמבול שהתה אז גם בת דודתה של אמא מרוסטוב. היא הגיעה לבית החולים יחד עם בעלה והביאה לאמא מרק עוף, וכך הצילו אותה.

כאשר האביב הגיע, הורדנו את דורה מהתנור – היא הייתה רזה כמו שלד, הייתה צריכה ללמוד מחדש ללכת. איך היא שרדה, רק אלוהים יודע. אמא הייתה אומרת שזה על חשבון כל מה שהצטבר אצלה עוד מנֶבֶל – גידלו אותה על שמנת וקצפת, והייתה עגולה כמו סופגנייה. הבנים של בעלת הבית היו מגרשים אותנו לרחוב מדי פעם – "להתאוורר". היה עוד קריר, אנחנו היינו קופאים בחוץ ואני שמרתי על דורה כמה שיכולתי.

בוריה גויס לצבא, שירת בטורקמניסטן, בקורס. האוכל שם בושל על בסיס שמן כותנה, הוא לא הצליח לאכל אותו ולא הלך לחדר האוכל. הקיבה של בוריה לא הייתה בריאה והוא שוחרר, אבל אחרי זמן מה גויס מחדש. הוועדה הרפואית פסלה אותו, אבל לשכת הגיוס אמרה: ילך! השנה הייתה שנת 1942. המכתבים ממנו היו נדירים. בוריה לא אהב לכתוב ואנחנו דאגנו מאד. במכתב האחרון שהגיע ממנו הוא כתב שנפצע מעל עין שמאל ובכתף. רק כעבור שלוש שנים כמעט, הודיעו לנו כי הוא נחשב נעדר מאז אפריל שנת 1945. אחרי המלחמה ביקרתי בפּוֹדוֹלסק, בארכיון משרד ההגנה, ושם אמרו לי שאין להם ידיעות באשר לאוכלוסיות החיילים והנגדים.

בגרוֹדִיקוֹבוֹ באותה העת היינו נתונים במאבק של הישרדות. המבוגרים עבדו בשדה, דורה ואני היינו לבדנו כל היום. אני בישלתי משהו על חצובת הבישול שעמדה בחצר. לא היה במה להסיקה ונהגתי לאסוף קוּרַאי – סוג של עשב מקומי, בעל גבעולים יבשים ועבים. הקוּרָאי לא היה ניצת, אני הייתי נושף עד דמעות. גם גפרורים לא היו ונאלצתי להשתמש בצור וחלמיש, אף כי הדרך הקלה והנפוצה יותר הייתה ללכת לבקש אש משכנים שאצלם כבר דלק משהו. מירה ואמא היו מביאות תבשיל סלק מהשדות, איכשהו שומרות עבורנו חלק מהמנות שקיבלו בעבודה...

את החורף השני עשינו אצל קזחים, תפסנו חלק מהחדר סמוך לדלת הכניסה. התנאים היו איומים, אך אי אפשר לומר שקיבלנו יחס רע מבעלי הבית. אני ודורה הצטננו, ראשינו התכסו בפצעים שבהן השתכנו יפה מאוד גם הכינים . דורה אפילו אושפזה בבית החולים של ג'אמבול. היא שכבה שם זמן רב, ואני מאד התגעגעתי אליה.

שנת 1944. התחלנו להתארגן לחזרה. הדוד גרשון שב לנֵווֶל עם בני ביתו. אנחנו כבר לא יכולנו לחזור לשם – ביתנו נשרף. דודה רִיבָה ואַניָה חיו בסרטוב, ואליהם נסענו. שוב עשינו את הדרך בקרון בקר, אבל הפעם היה זה די מהר. כשהייתי צריך לעשות צרכים, הייתי יוצא למדרגה של הקרון, תופס את המעקה ביחד אחת ו... אני לא יודע איך האחרים הסתדרו. הרכבת נסעה לסרטוב במלוא הקיטור. לבסוף חצינו את הגשר שמעל נהר הוולגה ועצרנו ברציף מטענים . לאמא היה די כסף כדי לקנות ככר לחם אפוי למחצה. אז עלה החום של מירה והתגלה אצלה טיפוס. היא נלקחה לבית חולים וחזרה אחרי חודש, עם ראש מגולח לגמרי, רזה כמו המוות. איכשהו מצאנו את קרובי המשפחה שלנו, הלכנו אליהם, כשאני סחבתי עלי את המטען. הרגשתי שהידיים עומדות ליפול.

אלה הם בני משפחתי שנספו: אבא ובוריה. הדוד מוּליָה, אחיה של אמא מלנינגרד – הוא היה חייל בזמן המלחמה, ופצצה פגעה בבקתת האדמה שבה שהה. דודה עֵטקָא ובעלה לא הספיקו להימלט מוִויטֵבסק וניספו בגטו. גם ארבעת בניה של דודה עטקא נספו. לֵייבּ, בנו של חיים-גרשון, נהרג. כך גם ליוֹניָה מִינץ - בנו של אחי אבא, דוויִד. ליוניה סיים לפני המלחמה את המכון לספנות בלנינגרד והגיע לנפוש אלינו בנוול – הוא היה גבוה, יפה, לבוש מעיל שחור ארוך, גאוות המשפחה. גם אחיו גרִישָה נספה. נספה גם חיים בילינסון – היחידה שלו עברה בקרבת נוול והוא קיבל אישור לבקר את המשפחה. הגרמנים כבשו את נוול והוא נורה יחד עם יתר היהודים ביישוב גוֹלוּבָאיָה דָאצָ'ה