אלה רבינוביץ

Ella Rabinovich today

נולדה ב-1938 בווֹזנֵסֶנסק שבמחוז אודסה. מהנדסת במקצועה. התגוררה ועבדה בווֹרוֹשִילוֹבגרָאד (כיום לוּהָנסק), משם עלתה ב-1976. חיה בתל אביב, אם לבן וסבתא

במנוסתנו

, כבר מההתחלה היו מגיעות אלינו השמועות על המתרחש בחזית, אף כי את מצב העניינים לאשורו איש לא ידע. והנה, נדמה לי שבסוף יולי 1941, הלך אבא לעבודה מעט מוקדם מהרגיל. דרכו עברה ליד משרדי ועד המפלגה וה-נ.ק.וו.ד, שם ראה את החלונות פתוחים לרווחה, הבניינים ריקים והרחוב מלא באפר מסמכים שרופים. משאיות שטיבן לא ברור עזבו את המקום. אבא הבין מיד את המשמעות, הוא שב הביתה וכבר ב-12 בצהריים שכרו הוריי עגלה, העמיסו מזוודה, הושיבו אותי ואת סבתא על העגלה ויצאו את העיר. אני הייתי בת שלוש. בארבע אחר הצהריים נכנסו הגרמנים לווִיטֵבסק. שעתיים אחר כך כבר הביא ממלא המקום של אבא את הגרמנים לדירתנו – כך סופר לאבא אחרי שנגמרה המלחמה.

במנוסתנו, אבא רצה לעבור דרך הוריו שחיו בקצה השני של העיר, אבל כבר אי אפשר היה להגיע אליהם. כל חייו עינה אבא את עצמו על כך שלא הצליח להציל אותם, אף כי האמת הייתה שהגרמנים סגרו את כל הדרכים והיה מאוחר מדי לעשות זאת. אמא סיפרה שכאשר ירדנו בשביל הצר אל נהר הדנייֶסטְר כבר נסעו טנקים גרמניים בכביש הראשי, קילומטרים ספורים מאתנו. אבא נבהל. היה ידוע לו מה עושים ביהודים. את הבשורה הזאת שמע מאנשים שנמלטו מהגרמנים כך שאבא ידע שאסור ליהודים ליפול בידיהם. הוא גם קרע את כל המסמכים שלנו, ובכללם הדיפלומה כדי שלא נזוהה - אחרי המלחמה נאלץ להבחן מחדש כדי לקבל אותה.

הסוס והעגלה הוחרמו מידינו על ידי כוחות הצבא האדום הנסוגים. על פי סיפוריה של אמא, יחידה אחרת שנסוגה, נטשה את סוסיה. אמא, כבת למשפחת סוחרים אמידה, הייתה רוכבת בילדותה על סוסים על כן התיישבה על אחד מהם. רתמנו אליו עגלה נטושה שמצאנו וכך עברנו מרחק מסוים עד שהעגלה התפרקה. אחר כך נגררנו ברגל ולכן איחרנו להגיע אל המעבורת שחצתה את הדנייסטר. כוחות הצבא האדום כבר השלימו את הנסיגה ואיש לא רצה להעביר אותנו. זה היה רגע נורא. חשבנו שזהו, שבא סופנו. אבל אז הגיעה יחידה צבאית נוספת אל הנהר והמפקד דרש להשתמש במעבורת. המפעילים השיבו שהדבר בלתי אפשרי כיוון שהגרמנים קרובים ועשויים להשתלט עליה כדי לחצות בעצמם את הנהר. המפקד השיב כי יורה לפתוח באש אם המעבורת לא תושט אליו מיד. האיום עשה את שלו. כך, יחד עם היחידה הצבאית, חצינו לחופו השני של הדנייסטר.

לאחר מכן עלינו על רכבת כלשהי ונסענו יממות רבות על קרון משא שטוח. היו אלה ימים חמים של קיץ. אמא סיפרה שפעם אחת הם התעוררו, ובחוץ היה יפה כל כך – חולות, שמש ושקט - ואז היא שאלה את עצמה, מה הטעם להמשיך ולנסוע? הרכבת עצרה בתחנה הקטנה ושכוחת האל של לֶפּסָה בקזחסטן, כ-80 קילומטר מאַלמָה-אָטָה. קפצנו מהקרון השטוח. התמקמנו בלפסה והוקצתה לנו בקתת אדמה מרוחקת.

אבא הלך לחזית, ואמא, אחות על פי הכשרתה, החלה לעבוד במרפאה מקומית שהוסבה לבית חולים. לרופאה הראשית קראו מִינַה זִינוֹביֶיבנָה, רופאת ילדים. היא מעולם לא החזיקה בידיה אזמל מנתחים, ואילו כאן היה עליה לבצע את הניתוחים. היו הרבה חולים מדבקים. אני זוכרת שאמא הייתה חוזרת ממשמרת, מורידה את כל הבגדים במבואה הקטנה שבכניסה וסבתא הייתה מחממת את הבגדים תחת האש ומאדה אותם.

הרצפה בבקתת האדמה שלנו הייתה עשויה מחמר, וסבתא הייתה מורחת עליה חמר רטוב. בחדר היה חלון קטן בגובה שלי. ומדוע אני זוכרת זאת? כיוון שפעם אחת אמא הייתה בתורנות, ואני כרגיל הייתי סבתא בבית. היה ליל ירח בהיר. הצצתי בחלון ובחוץ עמד זאב. אני זוכרת את הגוון הכסוף להפליא של אוזניו לאור הלבנה. במקרים די תכופים היו הזאבים מתנפלים על אנשים שבאו מתחנת הרכבת. את יללות הזאבים אני זוכרת עד היום.

כך חיינו שלוש שנים. אבא שוחרר מהצבא כיוון שהתפתח אצלו דימום פנימי חזק בריאות. עורק הריאה התפוצץ. הוא נזרק בין בתי חולים ואז שלחו אותו הביתה למות. כבר מלאו לי חמש שנים ולכן אני זוכרת את היום בו שב. סבתא ואני עבדנו בגן הירק. לפתע הסתובבה סבתא וראתה כי אל הבית ניגש אדם בעודו מתנדנד. היא אמרה לי: זה אבא שלך, ואני זינקתי אליו. הוא היה רזה מאוד ולא הצליח להרים אותי. גבר בן 37 ששקל רק 43 קילוגרם. איש לא חשב שישרוד וגם לא היה עם מה לרפא אותו. בוועדה הרפואית באלמה-אטה, הכיר אבא אדם שיהיה לחברו. היה זה רופא בשם יֶבגֵנִי ולָדִימִירוֹבִיץ' קרֵמֶנסקִי, אודסאי ממשפחת אצולה שנמלט למחוזות האלה מאימת ה-נ.ק.וו.ד. האי בשפך של הקָרָצֵ'גָאן היה נידח ופראי כל כך שעל המלחמה דוד ז'ניה גילה רק שנה לאחר שזו פרצה, כאשר החלה תנועת ספינות בת כמה שבועות במפרץ. אפילו רדיו לא היה שם. הוא ראה את המסמכים של אבא, ציין שגם הוא מאודסה, ולמרבה ההפתעה הגיע אל לפסה, אלינו, לחגוג את השנה החדשה.

אבא שכב באותו הזמן ללא הכרה, חום גופו טיפס ליותר מארבעים מעלות. אני זוכרת את המצע שערכנו לו על בסיס של מוטות, את אמא הבוכיה על כסא לידו, מולה ד"ר מינה זונובייבנה חסרת הישע, ואת סבתא שהייתה מגרדת את הקרח שהצטבר על סף הבית ונותנת לאבא לבלועה דם היה קולח מפיו כמו מזרקה. אני התכווצתי בפינה באימה. משראה דוד ז'ניה את כל זה, פנה תחילה לאמא ושאל: "את אשתו?" אמא השיבה "כן" וז'ניה שאל אם יש בסביבה עוד רופא ואם אפשר להזעיק אותו. מינה זינובייבנה אמרה "זו אני!".

"מה יש לך לעצירת דימום"? שאל ז'ניה.

זינובייבנה ענתה: "אין כלום, רק נסיוב לסוסים".

"צריך להזריק לו!" פסק הדוד.

זינובייבנה נבהלה: "את הנסיוב הזה מזריקים לסוסים ואנחנו הרי לא רוצחים!". עד 1937 דוד ז'ניה שירת כרופא ספינה כך שהיה בעל ניסיון רב. על התנגדויותיה של זינובייבנה ענה תשובת חותכת: "אם ימות מהנסיוב, ימות מיד, בלי ייסורים. אם לא נזריק לו את הנסיוב, הוא יתייסר עד הזריחה וימות בכל מקרה".

הם הזריקו לו את הנסיוב. אני זוכרת איך התנפחו לאבא כריות בידיים – עד כדי כך הייתה התגובה חזקה. הוא קפץ בעוצמה כזו שארבעתם יחד בקושי הצליחו להחזיק אותו. אחר כך כולם ישבו וחיכו. אבא שכב ללא הכרה, ליד מיטתו עמדה גיגית דם. אבל לקראת השחר הוא נרדם, והדם לא זרם יותר.

הייתי אז בת חמש וחצי שנים. אוכל לא היה מספיק, ופתאום התקלקל גם התנור. לא היה במה להכין אוכל ובמשך יום שלם לא אכלנו. הגיעה אמא והזעיקה איזה דוד לתקן את התנור. כאשר תוקן, סבתא אפתה חביתיות מקליפות תפוחי אדמה ושיבולת שועל על גבי רצועות ברזל. דבר טעים יותר לא אכלתי בחיים! אני זוכרת שסבתא בישלה פעם מרק מסרפד, ואני כעסתי עליה בגלל משהו והשלכתי חול לתוך הסיר. היא אפילו לא צעקה עלי. היא התיישבה על הסף ופרצה בבכי מר. אני הרגשתי את עצמי חזירה לגמרי. אני זוכרת את השמים הנמוכים שבמרכז אסיה. צמחיה לא הייתה כמעט בכלל: דיונות, חול ושיחים עלובים שנקראו סַקסָאוּל. כיוון שצעצועים לא היו לי, ציירתי שטיחים בחול. לפעמים היו שואלים אותי הקטנה, "מתי תסתיים המלחמה"? אני חזרתי ואמרתי בעיקשות "במאי". כך אכן היה, אם כי במאי אחרי כמה שנים. סבתא הייתה אומרת לי "ילדים קטנים יודעים את האמת" והייתה מבטיחה לי "אחרי המלחמה נחזור לאודסה ואקנה לך שמלת משי". "סבתא, מה זו שמלת משי?" הייתי שואלת אותה.

אחרי המלחמה קיבלתי שמלת משי – מהחבילות האמריקאיות – אבל סבתא כבר לא הייתה בין החיים. אני זוכרת בבהירות כיצד גססה משחפת המעיים. היא שכבה בחדר היחיד של בקתת האדמה שלנו ולפתע איבדה את ההכרה. אמא זינקה אליה וצעקה. סבתא פתחה את עיניה ואמרה: "הפרעת לי למות, ואסור לעשות את זה". שבועיים או שלושה מאוחר יותר סבתא נפטרה. אמא הייתה בהריון באותם ימים. היא נשאה בבטנה את אחותי הקטנה והייתה חלשה מאוד. צריך היה ללכת לשאוב מים מן הבאר שהייתה מרוחקת כמאה מטרים מהבית. עד הבאר עוד הייתה מגיעה איכשהו. אבל את הדרך חזרה עם דלי מים כבר בקושי הצליחה לעשות. אני זוכרת את רגליה הנפוחות להחריד מהמאמץ.

אבא התחיל להתאושש לקראת האביב, בתקופה הראשונה לא הצליח אפילו ללכת בחדר. אוכל לא היה. אמא אמנם עבדה לבד, אבל אבא שלי היה אדם מוכשר באופן ייחודי. הוא התחיל לייצר לוחות שנה. הוא היה מצייר אותם על דיקטים, כותב תאריכים בדיו שחור וחגים בדיו אדום, מאייר ומוסיף עיטורים. לוחות השנה היו נמכרים, וכך אבא היה מתפרנס. עוד אני זוכרת שספרים לא היו לנו ואבא היה מקריא לי בעל פה את "פוֹלטָבָה" של פושקין ואת השירים של לרמונטוב. במיוחד זכור לי "מלבין מפרש בודד בערפיליו של ים כחול". הייתי שואלת: "אבא, מה זה ים? באיזה צבע הוא? איך זה יכול להיות – הרבה מים?". אבא צייר מפרש והסביר לי איך הרוח נושבת לתוכו. אז לגבי רוח הכל היה מובן, אבל לא הצלחתי לתאר לעצמי ים, או איך נראים ה"הרבה מים" האלה. אצלנו במדבר היו המים שקולים לזהב. ושני הדברים האלה, שמלת משי וים – היו החלום שלי בגיל חמש-שש.

ואז, בשנת 1944, החלו להגיע למחוזותינו גרמנים שפונו מחבל הוולגה. וצ'צ'נים. המקום הפך למסוכן כיוון שהצ'צ'נים היו מסתובבים חמושים בסכינים ובהמון רוע. הגורל התעלל בהם קשות והיה להם על מה לכעוס. חלקם יושבו באי של הדוד ז'ניה. במרפאה הקטנה שלו שם נפטרה נערה צ'צ'נית בת ארבע-עשרה כתוצאה מזיהום נוראי. היא נאנסה באופן אכזרי אחרי שנדבקה בכל זיהום גועלי שניתן לדמיין. השלטונות התייחסו אל הצ'צ'נים בדרך קשוחה וחמורה. הם, כמו שמופיע אצל לרמונטוב, היו "משחיז הצ'צ'ן רע-הלב את פגיונו". כל הממסד היה עבורה אויב בדם. הם שנאו את כל מי שעבד עבור השלטונות ולא הסתירו את שנאתם זו. אבא בשל כך היה יוצא לאסוף את אמא מהעבודה אחרי משמרות לילה.

עם הזמן הסתדרו העניינים. אבא נלקח לעבוד במחלקת הכספים. הוא היה מומחה ברמה גבוהה ביותר בתחומו, עם השכלה מיוחדת. אבא התחיל לשלוח מכתבים ושאילתות לכל מי שהכיר כדי לברר מה עלה בגורל המשפחה. אז הגיע מכתב מדודה ורה שבישרה כי כל קרובינו שנותרו באוקראינה נספו בגטו...