סמואיל מינקין

נולד במְסטיסלָב שבמחוז מוהילֶב, בלורוסיה, בשנת 1931. מהנדס מכונות, עבד והתגורר בבריאנסק, משם עלה בשנת 1990, מתגורר בקריית אתא (חיפה). במהלך הפינוי התגורר בקזחסטן (בודנובקה, ג'מבול).

כיצד שבנו

בסוף 1943 הופיעה בעיתונים הידיעה כי העיר מסטיסלב והתחנה חוֹדוֹסי שוחררו. הגרמנים נהדפו ונרדפו מערבה. המפונים התחילו לשוב לאזורים המשוחררים, בעיקר לאוקראינה. אנחנו היינו רצים ללוות את היוצאים לדרך וקינאנו בהם קנאה גדולה. התקווה לשוב עד מהרה הביתה הפציעה גם בנו. אמא כתבה מכתב אל מסטיסלב, אל העירייה, וממנה הודיעו לנו כי הגרמנים שרפו את ביתנו עם נסיגתם. אבל למרות שלא היה ממש לאן לחזור, הגעגועים משכו אותנו למולדת בכוח שלא יאומן. קיבלנו מכתב מדודה סורקה, בו כתבה שהבית שלה במונַסטירשינה שלם, שהיא ובנותיה מתכוונות לשוב למולדת ושאם יש ברצוננו להצטרף אליהן – הרי שהן תשמחנה מאד. החלטנו שאם ירצה ה' והכל יהיה בסדר, הרי שבאביב נשוב למחוזות שלנו – אל המולדת.

המגפיים שתפר עבורי אבא כאן בבּוּדיונובקה נקרעו ולא היה לי מה לנעול לבית הספר. לקחתי קרש, חתכתי ממנו שתי סוליות, מסמרתי אליו רצועות ושמתי על המגפיים הקרועים. קשה היה ללכת בהם – סוליות הקרש לא התכופפו, נאלצתי ללכת ברגליים ישרות, וגם הרצועות נטו כל הזמן להיקרע. אמא התרוששה וקנתה עבורי ערדליים ממוכר צ'צ'ני. הצ'צ'ני אמר שבמקום הרפידה מוטב להכניס קש – ההליכה תהיה אז רכה ונעימה יותר. כך שכל יום, לפני שלבשתי את הערדליים, הייתי מחליף את ה"רפידה" שבתוכם. עד מהרו נשחקו העקבים, ובזמן ההליכה היה הקש קופץ החוצה. בחורף הזה הייתה מצוקת הרעב כבדה עוד יותר, ואמא קצבה בקפדנות את המוצרים, כך שאלה יספיקו עד שיחזור הירק. פה ושם דובר על כך שאנשים מתנפחים ומתים מרעב.

לי כבר לא הייתה שום סבלנות לחכות שניסע, והצקתי על כך לאמא. בעלי הבית שלנו, פולינה ואלכסיי שמשייב יעצו לנו שלא לנסוע בחורף, באומרם שמוטב להמתין עד שישוב האביב – שהרי באביב אפשר לישון בכל מקום. שמענו שרכבות נוסעים אוספות עכשיו את המפונים מתחנות הרכבת ומסיעות אותם לאזורים המשוחררים. לפולינה הייתה קרובת משפחתה שהתגוררה בעיר גַ'מבּוּל . היא כתבה לה מכתב בקשה שתניח לנו לשהות אצלה כמה ימים. הנסיעה תוכננה לחודש מרץ.

גַ'מבּוּל

לקרובת המשפחה של פולינה בג'מבול קראו ז'ניה. בעלה נלחם בחזית והיא גרה עם בנה בן השלוש. ז'ניה חקרה אותנו לגבי משפחת שמשייב ולגבי בודיונובקה. היא עצמה הייתה בת הכפר, אבל עברה לג'מבול לפני שנים. היא אמרה שננוח, וביום למחרת – ניגש לתחנת הרכבת.

בתחנת הרכבת התברר כי אי אפשר להיכנס פנימה לפני שעוברים במתקן טיפול סניטרי. המוני אנשים ישבו בתחנה וסביבה, גם הם מנסים להגיע מערבה. אנשים עמדו שבועות שלמים בתור לרכישת כרטיסים, בעוד שהרכבות חלפו על פניהם, רובן מובילות מערבה חיילים או ציוד צבאי.

מזג האוויר היה רע: היה קר וירד גשם. ז'ניה יעצה לאמא לפנות לוועד-הפועל האזורי – כמשפחה של לוחם חזית היינו זכאים לתלושי לחם, שלוש מאות גרם לחם לכל אדם. מדי בוקר, בשעה שש, הלכתי לחנות המזון ונעמדתי בתור ללחם. כשהיה מגיע תורי, הייתה המוכרת חותכת במספריים את משבצת התאריך בכל אחד מהתלושים, מניחה על כף אחת של המאזניים משקולת של קילו, ועל השנייה – משקולת של מאה גרם, חותכת שליש כיכר לחם ומודדת שיש בה תשע מאות גרם של לחם בדיוק. כשלא היה בה מספיק, הייתה מוסיפה חתיכה, וכשהיה יותר מדי – גורעת. לפעמים הייתה מוסרת את כל המנה שלנו חתיכות חתיכות. ויכוחים עמה היו חסרי תוחלת, היא הייתה מרימה מיד קול צעקה – "אז מה אתה רוצה שאני אעשה עם השאריות?!".

בלכתי אל החנות ובשובי ממנה תמיד חלפתי ליד בית פינתי גדול עם מפתן נאה, עליו ישב ילד מלא ואדום-לחיים שתמיד לעס דבר מה. פעם אחת קרא אליי "הי, אתה, יהודי, למה אתה מסתובב פה ברחוב שלנו?! שאני לא אראה אותך כאן יותר! אתה תמשיך להסתובב, אני עוד אראה לך!".

תמיד הגבתי באופן קיצוני כלפי התקפות אנטישמיות, אבל הפעם הופתעתי כל כך שלא אמרתי כלום וחלפתי על פניו. למען האמת פשוט לא התחשק לי להסתבך איתו עכשיו. ביום למחרת, כאשר חזרתי מהחנות, ראה אותי שוב הבחורצ'יק, ירד מהמפתן ושאל "מה זה, אתה לא הבנת מה אמרתי לך?", "תן לעבור" אמרתי. הוא תפס את שולי המעיל הישן שלי, שכבר היה קטן עלי במידות רבות, והתחיל לטלטל. הבאתי לו אחת בעין. הוא שוב משך במעיל ופתח קרע בצד. התחלנו להתגושש, הוא שבר לי את האף, אבל אני הרגשתי שהוא כבר מנסה להפטר ממני, כי הוא התחיל לנסות לקרוע ממנו את הידיים שלי ולצעוק "עזוב אותי!"

אחזתי בו אחיזת מוות, מתעלם מהמכות שלו. הייתי מוכן לקרוע אותו לגזרים אם היה עומד לי הכוח לכך. מתוך הבית זינקה אמא שלו, הפרידה בינינו, דחפה אותי, שלחה את בנה פנימה והתחילה לאיים עלי ולקלל נמרצות.

באותו היום נתנה לי המוכרת את המנה שלנו בחתיכות נפרדות, ותוך כדי הקטטה נשמטו כולן מן המעיל. אספתי אותן והמשכתי הביתה. כאשר שמעה אמא את הסיפור, התחילה לנזוף בי מכל עבר, אמרה שאני לא יכול ללכת ברחוב בשקט, שמשום מה רק אלי כולם נטפלים – ילדים, כלבים... אבל בעודה מתקנת את המעיל אמרה לי "טוב, המעיל הזה כבר קטן עליך, לחורף הבא נצטרך להשיג חדש" והוסיפה "נכון, צריך לדעת להגן על הכבוד שלך".

את הלחם אכלנו, על אף שהחול חרק בין השיניים, אבל את המעיל נאלצתי ללבוש גם בחורף שלאחר מכן. המשכתי ללכת אל החנות באותה הדרך, אבל אותו הילד הפסיק כבר לצאת אל המפתן.

פעם ביממה עברו רכבות האקספרס דרך תחנת ג'מבול: אלמה-אטה – מוסקבה ופרוּנזֶה – מוסקבה. הן היו עוצרות, אבל אף אחד לא עלה ולא ירד. האנשים הרציניים נסעו בקרונות שינה, ואני קינאתי שלנו אין אפשרות להסתדר בכזו רמה.

גרנו אצל אצל ז'ניה יותר משבוע ולא הצלחנו לעלות לרכבת. ז'ניה ייעצה לנו ללכת למפקד התחנה ולדרוש שיימצא פתרון לאשתו של לוחם חזית על ילדיה. כל יום הייתה ניגשת אמא למפקד התחנה. בסופו של דבר היא נמאסה עליו כל כך שהוא הציע לה פתרון - להשיג לה כרטיסים לרכבת מאלמה-אטה לטשקנט, עם עצירה בתחנת אריס. הוא אמר שבאריס נמצא צומת הרכבות הגדול יותר באסיה המרכזית, ושם מארגנים את הרכבי הקרונות.

תחנת אָריס

כשהגיעה הרכבת לתחנת אריס, היה כבר חשוך. לא נתנו לנו לגשת לבניין התחנה. האישה שעמדה בכניסה כיוונה אותנו תחילה למתקן הטיפול הסניטארי, והראתה בידה איך לגשת לבית המרחץ. הסתבכנו בדרך, הרחובות היו שוממים מאדם, שוטטנו במשך כשעה ובקושי מצאנו את דרכנו חזרה לתחנה. רחמיה של התורנית נכמרו עלינו והיא הרשתה לנו להיכנס בלי להציג אישור מהמתקן. כפי שהתברר לאחר מכן, הוא היה קרוב ממש.

אמא קיבלה כרטיסים ללחם ולמצרכים. התור ללחם התחיל מהערב, ולאורך כל הלילה צריך היה לגשת לשם ולסמן נוכחות. מספר אנשים היו מבלים את הלילה ליד החנות ובבוקר, כאשר היו מביאים פנימה את הלחם, היה נוצר תור עצום, אנשים התחילו לחפש מי עמד איפה והייתה קמה צעקה – "עמד! לא עמד!". לפעמים היה העניין מידרדר גם לדחיפות ולקטטה. הלחם לא היה מספיק לכל התור, ואלה שלא קיבלו נאלצו להידחק מוקדם יותר כדי להצליח ביום הבא.

את כרטיסי המצרכים פדו במה שהביאו לחנות. צריך היה לתפוס כל דבר שרק הגיע: גריסים, אפונה, שימורי דגים, דג מלוח, סבון... היו נותנים לידיים קילו אחד, צנצנת אחת או חתיכה אחת. כל פעם שהתחילו לחלק משהו אנשים היו רצים לחנות עם ילדיהם הקטנים, מותירים רק מישהו לשמור על החפצים. חלק הארי של הכרטיסים לא נפדה, ובכל זאת אנשים היו מרוצים כשהצליחו לקבל משהו, לפחות.

מפונים רבים חיכו שתורכב הרכבת שתביא אותם מערבה אבל בינתיים חיו בעיר. החיים אצלנו בתחנה היו מעניינים בפני עצמם. במהלך הימים היה חם ואנחנו התרוצצנו בלי הלבשה עליונה. בלילות היה קר, והשלוליות היו מתכסות בשכבה של קרח. היינו ישנים בערימה על רצפת המלט של תחנת הרכבת, כולם נדחקו זה אל זה, ואם מישהו היה פותח את הדלת – היה סופג גידופים מכולם. היה קשה במיוחד לישון ליד הדלת או במעברים.

במהלך היום היינו עוקרים אל הגן שמול התחנה, יושבים שם משפחות משפחות ומכינים אוכל. משפחה אחת בה היו שני נערים מתבגרים, בני ארבע עשרה או חמש עשרה, הייתה יוצאת כל יום אל הערבה. הם היו מביאים משם צבים, כל אחד בגודל של צלחת קטנה, עושים מדורה וזורקים אותם לאש אחד אחרי השני. הצבים ניסו להיחלץ מן המדורה אבל הנערים היו דוחפים אותם לחזרה שוב ושוב באמצעות מקלות, עד שהאומללים הפסיקו לזוז. כאשר כעשרה צבים היו נצלים כך, ריסקו הנערים את שריונותיהם באבנים, ואמם חתכה וגירדה בסכין את הבשר אל תוך דלי מגולוון. את הדלי היו ממלאים במים ומבשלים מרק צבים. כשהמרק היה מוכן, היו בני המשפחה – שש נפשות סך הכל – מתיישבים סביב הדלי המלא במרק בשרי צהוב ועשיר, שמעגלי שומן צפים בו והוא מדיף ריח נעים ומתחילים ללגום ממנו, צדים חתיכות בשר בכפותיהם.

גבר מבוגר ומשכיל למראה, עם משקפי מצבט ומעיל קצר ודק עמד ארוכות והביט בהם אוכלים. לבסוף העז, ניגש אליהם וביקש למכור לו מרק בעשר רובל. אם המשפחה מזגה לו כמעט מלוא קדירה צבאית. הגבר זלל מיד את תכולת הקדירה, אמר שזה טעים מאד, וכדי לכסות על הרעב שלו ועל מוכנותו לאכול כל דבר שהוא, התחיל לספר שבמסעדות האופנתיות ביותר של פריז ולונדון מרק צבים הוא מעדן מיוחד במינו ועולה הון תועפות ממש.

פעמיים ביום הייתי מבעיר מדורה ואמא בישלה לנו מרק. היה בידינו סיר פולני יצוק ברזל מגולוון בצורת ביצה, ידית אחיזה ותכולה של כשלושה ליטר. הבאנו אותו עמנו לבודנובקה והשתמשנו בו שם לעיתים קרובות. כאשר עזבנו, אמא לא רצתה להפרד ממנו ולקחה אותו עמנו. הוא הוכיח את עצמו יעיל מאד במהלך הדרך. קשרתי אותו בחוט ברזל ותליתי מעל המדורה. הסיר הזה עבר איתנו את כל הפינוי, הגיע אל מסטיסלב ואמא השתמשה בו גם שנים רבות לאחר מכן. הוא היה עבורנו מזכרת מהמלחמה שעברנו.

כספה של אמא התאדה במהירות. השוק באריס היה יקר להחריד. כיכר של לחם עלתה בו מאה רובל, קילו תפוחי אדמה – עשרה רובל. פעם אחת, הביא כרטיס המצרכים לידינו שני קילו של צנימים מלחם שחור. אמא מייד החביאה אותם לשימוש מאוחר – אמרה שלא נוכל לבשל מרק ברכבת. אבל כשראתה שאנחנו מסתובבים רעבים, הכניסה ידה לשק והוציאה צנים אחד לכל אחד מאיתנו – הם היו קשים כמו עצמות. גרנו עשרה ימים בתחנת הרכבת של אריס, עד שלפתע צצו שמועות כי אורגנה רכבת בטשקנט ושזו אמורה להגיע כבר ביום למחרת.

שבוע שלם היטלטלנו ברכבת. מצרכיה של אמא עמדו להיגמר והיא פחדה שבקרוב נאלץ לרעוב. הלילות היו קשים מכל, נאלצנו לישון מכורבלים ככדור, כל פעם שאדם היה מותח את רגליו, מישהו כבר היה נתקל בהן או דורך עליהן. כל הלילה צריך היה להסתובב, להסתדר, לקום ושוב להישכב, בעוד שהעייפות והרצון לישון היו חזקים מאד.

תחנת פּוֹצ'ינוֹק

בניין תחנת הרכבת של פוצ'ינוק הושמד, ואותנו הכווינו אל מרכז פליטים שנמצא בבית יהודי גדול, לא רחוק מפסי הרכבת. בעלי הבית הזה נורו על ידי הגרמנים. השארנו שם את הציוד שלנו, עברנו במתקן הטיפול הסניטארי והלכנו לחפש לנו איזושהי תחבורה. בסניף הדואר אמרו שרכב ממונסטירשינה מגיע מדי בוקר כדי לאסוף חבילות ומסמכים.

מששבנו למרכז הפליטים התארגנו לנו בפינה, על הרצפה. אנשים חדשים היו מגיעים, אנשים אחרים עוזבים. על פי רוב היה מדובר ביהודים שנותרו בחיים ושבו מן הפינוי. באותו הבית נשמעו כל הזמן סיפורים על הטרגדיה שעברה על העם היהודי, שמענו על מעשי הטבח שבוצעו על ידי הגרמנים והפוליצאיים, שותפיהם המקומיים. שמענו על מקרה בו אישה רוסייה הצילה את בעלה היהודי ואת ילדיהם, וגם על מקרה הפוך – אישה שהסגירה את בעלה ואז, כשגם ילדיה הושמדו, יצאה מדעתה. אנשים סיפרו את כאבם, שחררו מנשמתם כדי למצוא בעצמם את הכוח להמשיך ולחיות. חלקם הביעו שמחה על כך שנותרו בחיים, היו בטוחים בנצחונם ואמרו שעכשיו הם יודעים כיצד יש עליהם לחיות הלאה. אחרים נסתתמו בשל הדברים המזעזעים שחוו והיו אדישים לכל המתרחש. העיתונים והרדיו שתקו בכל אשר לטרגדיה היהודית. אנשים השתדלו לדבר בשקט והביטו סביבם, מחשש שמישהו, ישמור ה', עשוי לצותת לשיחה ולהלשין עליהם