איה גולדברג

נולדה בריגה ב-22 בדצמבר 1937

כל הזמן רציתי לאכול

כשגרמניה פלשה לרוסיה הסובייטית מלאו לי שלוש שנים וחצי. המלחמה תפסה אותנו בדַאוּגַבְפּילְס (היא דבינסק) . סבי, אבא של אמא, היה שוחט. שם משפחתו היה גינזבורג – בנו של זלמן-איצי גינזבורג, שהיה מבין מכובדי העיר.

סבא סבר שהגרמנים אנשים מתורבתים ואין שום צורך לברוח. אבל ברגע האחרון, וזה היה 26 ביוני 1941, כשבעיר דאוגבפילס כבר פרצה מהומה והגרמנים כבר עמדו להיכנס לעיר, הוחלט לצאת לכמה שבועות. כולם רצו לתחנת הרכבת שממנה עמדה לצאת רכבת המשא האחרונה.

הרכבת יצאה, אבל לא עבר זמן רב והגרמנים התחילו להפציץ אותה. אמרו לכולם לצאת מהקרונות. אחר כך חיילי הצבא האדום התחילו להחזיר את האנשים לרכבת. אמא, סבתא, אני ודודתי בת העשרים ושתים מצאנו את עצמנו באותו קרון. אבא, סבא, שעיה אחיו של אבא וכל שאר בני המשפחה היו בקרונות האחרים. כך חשבה אמא, אבל אחר כך התברר שהם שבו לעיר.

הרכבת שלנו הגיעה למחוז קוייבישב, אזור בֶנֶזֶצ'וּג, מועצה כפרית צ'אפאייבסקי, קולחוז "אוקטובר האדום". איש לא רצה להכניס אליו את המפונים. שיכנו אותנו בצריף. כבר ביום הראשון אמא יצאה לעבודה, וכאשר שבה מצאה במקום התקהלות של ממש – כולם הגיעו להביט ב"ז'ידים". כך מספרת אמא.

והנה מה שאני עצמי זוכרת. כל הזמן רציתי לאכול, הייתי יושבת בפתח המפרדה עם קערה והיו מוזגים לי לשם מעט חלב, לפעמים היו נותנים חתיכת גבינה כחושה. אבל היו גם אנשים אחרים שהיו מזיזים את צווארון השמלה שלי ואומרים: "אין צלב. לכי תתפגרי, חלאת הז'ידים!" . פעם אחת הם החליטו להטביל אותי לנצרות. הכומר היה שמן מאוד, והילדים אמרו לי שיש לו סכין ושהוא ישחט אותי. ברחתי ממנו בבהלה.

בלילות הלכנו למקומות שבהם גדלו עשבים בטעם שהזכיר בצל, או שהיינו מחפשים בשדה שיבולים – עשינו את זה בסתר כי זה היה כבר אסור. כמה פעמים תפסו אותי במלאכתי בשדה של הקולחוז וצעקו עליי מאוד.

זכור לי כמה קר היה לנו, איך התכסינו בערימות קש. זכור לי איך, כבר בסוף המלחמה, מישהו שחזר מהחזית הביא לי חתיכה של סוכר. ואני לא הבנתי איך זה שהשלג הזה לא נמס ולמה והא כל-כך מתוק.

אני זוכרת את היום שבו נגמרה המלחמה – אז אספו אותנו, את כל הילדים, ונתנו לנו מרק מתרכיז של אפונה.

שבנו לדאוגבפילס ביולי 1945 ונודע לנו שכל בני משפחתנו נהרגו בגטו. העיר הייתה בהריסות, ובני משפחה רחוקים שלנו איפשרו לנו לבוא להתגורר אצלם. בחדרון מעבר אחד גרו אחד-עשר איש והשירותים היו בחצר. אני זוכרת איך פחדתי ללכת לשם.

לאחר המלחמה שבו הרעב, הקור והמחסור בבגדים. אמא מצאה שק ועשתה לי ממנו שמלה, תיק ללכת לבית ספר וסוג של נעלי-לֶכֶש.

פסיכולוגים טוענים שכל חייו של אדם תלויים בסוג הילדות שהייתה לו. ואיזו מין ילדות הייתה לי?