שרה אַמלִינסקִי (פֶרגַמֶנשִיקוֹב)

נולדה בשנת 1931 והתגוררה עם הוריה בעיר דניֶיפּרוֹפֶּטרוֹבסק שבאוקראינה.

אמא גוננה עליי בגופהּ

אבי, נָאוּם (נחום) אָרוֹנוֹבִיץ' פֶרגָמֶנשִיקוֹב, יצא לחזית בימיה הראשונים של המלחמה, בלי לחכות אפילו לצו מלשכת הגיוס. בזכרון הילדות שלי (הייתי אז בת עשר) הוא תמיד נשאר האדם הכי חזק, הכי חכם, הכי טוב לב והכי יפה.

לפני שעזב ביקש מאיתנו לשמור על קשר קבוע עם המפעל שלו (הוא עבד במפעל מטלורגיה ואמא, בבית חרושת לטקסטיל). אם יהיה צורך – שם יעזרו לנו להתפנות. אך הדברים התגלגלו בצורה אחרת. כמה ימים לאחר תחילת המלחמה הגיעו אלינו בני משפחה קרובים מאד מקייב. הם הגיעו כדי להתפנות יחד איתנו, מאחר שהנאצים הפציצו את קייב מהיום הראשון למלחמה. אלה מבין קרובי המשפחה שלא הספיקו לעזוב את קייב ונשארו שם, נספו כולם כאחד בבאבי יאר, בסוף ספטמבר של 1941. הם היו 11 איש. אך על האימה אשר עלתה בגורלם גילינו בשלב מאוחר הרבה יותר.

ביולי 1941 כבר הפציצו המטוסים הגרמניים את העיר יומם ולילה. הסירנות צפרו מספר פעמים מדי יום, הרדיו המקומי בישר על "התרעה אווירית", אך רעם המטוסים הגרמניים ושריקת הפצצות הנופלות גברו והחרישו את ההודעות הללו. היינו רצים ונמלטים מפני הפצצות אל המקלט שנמצא בניין הסמוך (פעם היה שם בית דפוס מחתרתי ישן). לא תמיד הספקנו להגיע לשם, והיינו משתטחים על האדמה. אבל האדמה בערה גם היא... באחת מההפצצות הליליות, כאשר לא הספקנו להגיע אל המקלט ונשארנו בבית, אירע אסון במרתף בו החזיקו עצים ופחם... בבוקר ראינו מחזה מחריד – הבית שתחתיו היה המקלט ספג פגיעה ישירה של פצצה – הוא קרס וקבר תחת הריסותיו את כל האנשים שהסתתרו שם. היו אלה שכנים בני החצר שלנו, איתם נפגשנו בערב שלפני כן והתייעצנו מה אפשר לעשות במצב החמור הזה. כולם נספו.

כשהצבא הגרמני עמד כבר בדרכי הגישה לעיר, הבנו שאין על מי לסמוך ושצריך לברוח. היינו אני ואמא, יחד עם אחותה אסתר ושני ילדיה, ועם אותם קרובי משפחה שנמלטו קודם לכם מקייב, מאימת הנאצים. כעת ניסינו כולנו להיחלץ מדנייפרופטרובסק... היה זה בערך באמצע אוגוסט, שנת 1941. לילה שלם ישבנו על יד תחנת הרכבת בציפייה שאחת מהרכבות תגיע. היא הגיעה סוף סוף, ואנחנו ראינו בה את ישועתנו.

קשה היה לעלות על הרכבת, נאלצנו ממש להסתער על הקרונות אשר היו תקוותנו האחרונה. אלא שבמהלך הנסיעה של רכבת הפליטים, סמוך לתחנה קרַסנוֹפָלוֹבקָה, הפציצו המטוסים הגרמניים את השיירה שלנו, והרבה מאד אנשים נהרגו. אמי אידה נפצעה אנושות ונספתה. היא הייתה בת 32. ואני ניצלתי בנס, נס שהיה גופה של אמא שכיסה עלי... רק דודה אסתר עם שני ילדיה נותרה בחיים. כל יתר קרובי המשפחה מקייב נהרגו... המחזה היה מחריד: קרונות בוערים, צעקות, בכי, אנקות של פצועים, הרבה מאד דם, מתים ומוות סביבנו... הרבה מאד שנים חלפו, אבל את זה אי אפשר לשכוח...

על פי סיפוריה של דודה אסתר, היא זו שמצאה אותי וחילצה אותי מערימת האנשים הגוססים הזו. בגיל עשר עוד לא יכולתי להפנים ולקבל את מותה של אמא, וכל הזמן הצקתי לדודה אסתר עם השאלות שלי.

כך התייתמתי בגיל עשר. אחר כך נאספנו – אני, דודה אסתר וילדיה ועוד כמה אנשים מהרכבת שנותרנו בין החיים – על ידי כפריים בני המקום. הם החביאו אותנו במרתף ושהינו שם כמה ימים. היו אלה איכרים פשוטים, שהתייחסו אלינו בנועם, שטפו אותנו מדם ומלכלוך, האכילו במה שהיה להם, נתנו לנו בגדים. הם סיכנו את עצמם מאד, מאחר וגם בכפר היו אנשים מאנשים שונים, והגרמנים היו מוציאים להורג את מי שהואשם על ידי שכניו במתן מקלט ליהודים.

כשהגיעו הגרמנים לכפר הם פתחו במצודים רחבי היקף, ואנחנו הצלחנו לברוח יחד עם קבוצה של אנשים שנקלעו לתוך סגר והצליחו להיחלץ משם בדרך קשה מאד שעברה ביער, והם רעבים ומרופטים. הצלחנו להגיע לתחנת הרכבת ולעלות על אחת הרכבות האחרונות. היא הייתה מלאה כל כך בפליטים, שכבר לא האמנו כי נצליח להידחס לשם.

עוזר הנהג הציל אותנו מהצרה הזו. הוא פקד על כל הנוסעים שכבר היו בקרונות להשליך את כל הציוד שלהם למעט ההכרחי ביותר – להשאיר רק מים, לחם וצנימים. האנשים זרקו מהרכבת את כל מה שנותר להם מחייהם הקודמים, ולנו הרי גם ככה לא נשאר כלום. רק תקווה הייתה לנו – לעלות על הרכבת הזו, ואכן הצלחנו להידחס לתוכה, בסופו של דבר.

הקרונות היו קרונות להובלת בקר, בהם ניתן היה רק לעמוד או לשבת תוך קיפול רגליים. ישנו בתורות, האוויר היה חסר. מפעם לפעם היה נהג הרכבת עוצר ל-5-10 דקות כדי לאפשר לנו למלא מים לכל הפחות, ומי שלא הספיק לשוב לרכבת נשאר שם, ומי יודע מה עלה בגורלו.

הסבירו לנו שתחנת היעד של הרכבת נמצאת באסיה התיכונה ושהדרך תיקח כמה ימים אם לא יקרה במהלכה שום אסון. במהלך הנסיעה, שנמשכה כתשעה-עשרה ימים, התרגלו האנשים איש לרעהו ונעשו כמו משפחה, על אף שכולם גוועו מצמא, רעב ומחלות. הם היו מתחלקים בצנימים ובשאריות האחרונות של המזון והמים, עוזרים זה לזה עד כמה שיכלו. אפילו למלה של תקווה ועידוד נודעה חשיבות רבה.

ידענו שבקרון שלנו כבר נפטרו שלושה אנשים מבוגרים, מאחר והתנאים היו בלתי נסבלים. במקרים כאלה היו עוצרים את הרכבת לדקות ספורות, וחולקים להם כבוד אחרון. אחרי יומיים של נסיעה נולד בקרון שלנו ילד והנשים שלנו עזרו ליולדת בכזו מסירות נפש וכזו אהבה, כאילו היה זה בנן או נכדן. כולם אפילו הצטופפו ופינו עבורה פינה נפרדת שבה תוכל להיניק.

לבסוף, לאחר כמה ימים, הגענו אל אסיה התיכונה שהייתה זרה עבורנו. הייתה זו העיירה אַנדִיזָ'אן שברפובליקה האוזבקית. עיירה קטנה, נידחת ופרובינציאלית בה התגוררו אוזבקים לצד כמה משפחות רוסיות שהוגלו לשם לפני שנים רבות. אחרי שהגענו חיינו שבוע שלם תחת כיפת השמים, מאחר ואיש לא ציפה לנו כאן, אף אחד לא דאג לנו למגורים. האוזבקים המקומיים ריחמו עלינו, נתנו לנו מחצלות ושמיכות ישנות ללילה, והיו מוציאים לנו פיתות ומים.

לזכותם של האנשים האלה ייאמר: באותה תקופה היה זה עם עני, בור כמעט לגמרי, שחי בתנאי מגורים פרימיטיביים מאד ובמשפחות מרובות ילדים – 6-8 ילדים למשפחה. הם חיו בצפיפות ובדוחק, אך למרות כל זאת ניסו לעזור לנו, לפחות במשהו.

כעבור שבוע נשלחתי לבית ילדים יחד עם ילדים אחרים שהתייתמו. היה זה דיר ישן והרוס למחצה בו הוחזקו בעבר בעלי חיים. המקומיים והמפונים שיפצו אותו בכוחות משותפים ככל יכולתם. הם הכינו לבנים מטיט ומסָמָאנָה (זה עשב מקומי), ובנו בתוך הדיר מעין מבנה מגורים, שכבר לא נראה לנו דל עד כדי כך – אחרי ככלות הכל, גם זו הייתה קורת גג.

הדודה אסתר חיה עם ילדיה אצל משפחה אוזבקית, בתוך מחסן לשעבר – קטן כל כך שיכול היה להכיל רק מצע על מוטות שעליו ישנו שלושת בני המשפחה. הם העבירו את כל שגרת היום בחצר.

סתיו 1941 הגיע. לראשונה מזה עשרים שנה, לדברי המקומיים, ירד שלג באנדיז'אן, שלג רטוב שנמס תכף ומיד. בית הילדים נעשה לח, מי הגשם חלחלו דרך התקרה, ניכר מחסור במצרכי מזון. אכלנו בעיקר זָטִירוּכָה (סובין כהים שבושלו במים) וכוּספָה. הלחם הוקצה על פי תלושי מזון – שלוש מאות גרם לאיש, והיו בו הרבה מים. את מי השתייה שלנו שתינו מתוך 'אריק' – מעין תעלת השקיה שהאוזבקים היו שוטפים בה את רגליהם ולאחר מכן שותים ממנה. אנחנו נהגנו באותה דרך. רעב, צפיפות, לכלוך וכינים – כל אותם בני לוויה עגומים של המלחמה גרמו להתפרצות מגיפת טיפוס הבהרות. גם הילדים שבבית הילדים שלנו התחילו לחלות. תרופות לא היו, משום שכל אמצעי הרפואה נותבו בראש ובראשונה אל החזית ואל בתי החולים בשטח. לצרכי בית חולים נבנו מעין צריפים בהם שכבו ילדים ומבוגרים שנדבקו במגיפה, 15 איש בצריף. האנשים מתו במאותיהם...

בתחילת דצמבר נדבקתי בטיפוס מזן קשה. 40-41 מעלות חום, כל הגוף כוסה פריחה אדומה אשר הפכה מאוחר יותר לכיבים. כאשר הגיעה הדודה אסתר, אמר לה הרופא שהילדה (כלומר, אני) נכנסה לשלב של ספסיס (אלח דם) ושמצבה כבר חסר תקווה. כל יום היו מוציאים מהצריף שלנו אנשים מתים. היו קוברים אותם בשולי העיר, כל האזור היה כבר זרוע בתלי קבורה קטנים, מכוסים בסיד ועליהם לוחיות עם שמות המתים – כל אלה היו המפונים שלנו, הפליטים, נשים, ילדים, זקנים...

אני כבר הייתי מעבר לתקווה, מאבדת תכופות את ההכרה ולא מבינה דבר. על פי סיפוריה של דודה אסתר, היא מיהרה והוציאה אותי מתוך התוהו הקטלני הזה, הביאה אותי אל החצר שלה, מצאה אוזבקי קשיש אשר שימש כיידעוני מקומי שרקח עבורי שיקוי מרובה מרכיבים. דודתי זוכרת רק שהיו שם כמויות גדולה של בצל מגורד ושורשים של עשבי מרפא כלשהם. המנות הנדיבות שניתנו לי מהמרקחת הזו היו כנראה מה שטיהר את הדם והסיר את הזיהום. כך שרדתי ונותרתי בחיים בפעם השנייה, ואני תמיד נזכרת בדודתי היקרה אסתר באהבה ובהכרת תודה. חודש שלם היא סעדה אותי, וטיפלה בכיבים בהם כוסה גופי.

לאחר ההחלמה שבתי אל בית הילדים, ללמוד בכיתה ד' בבית הספר. ספרי לימוד לא היו לנו, את המחברות תפרנו מכרזות ישנות, את השיעורים עשינו לאורה של מנורת קרוסין, שגם בו היה מחסור. כל הזמן רציתי מאד לאכול. התחושה לא עזבה אותי אפילו בלילה. חלמתי להגיע כבר לבוקר ולאכול את קצבת הלחם שלי (עד עכשיו אני מתייחסת אל לחם כאל משהו קדוש), אך עם כל זאת גיליתי גם עניין בלימודים. למדתי היטב, במסירות, ובמשך ארבע שנות הלימודים במלחמה קיבלתי שתי תעודות שבח על הישגים מצוינים.

המלחמה נמשכה והסיסמא העיקרית באותם זמנים קשים הייתה "הכל למען החזית, הכל למען הניצחון על הכובשים הפשיסטיים. ניצחון בעורף - ניצחון בחזית".

עבורנו, ילדי המלחמה, לא היה מדובר בסיסמאות ריקות אלא בתקווה לכך שמלחמה אכזרית זו תסתיים מתישהו, ושגם תרומתנו הצנועה תהיה בה, גם טיפת הדם שלנו. ואכן לא פיגרנו אחרי המבוגרים. אנחנו הילדים למדנו משמונה בבוקר עד שתים עשרה בצהריים, ואילו אחרי הצהריים הובילו אותנו לשדות הכותנה על גבי עגלות רתומות לשוורים, לביצוע האסיף. שרר חום של חמישים מעלות, לא היו מים, צמחי הכותנה היו גבוהים מאיתנו בשני ראשים, והיינו צריכים לכופף אותם בזהירות כדי שלא יישברו, לאסוף את הכותנה מן הכותנים ואז לסחוב את השקים המלאים דרך כל השדה. אני הייתי אז בת 11, חבריי היו בני 12-13, אבל הלכנו לעבודה תוך הבנה מלאה של המטרה שלשמה נעשה הדבר. אחרי הכל, היה זה "הזהב הלבן" – חומר גלם חשוב ביותר עבור המדינה.

בסופו של כל יום עבודה בן חמש שעות היינו מקבלים עוד פיתה כהה וספל מים, ושבים אל בית הילדים, גוועים ומותשים – עכשיו צריך היה לעשות גם את שיעורי הבית. הדבר שהעיק במיוחד על נפשי היה היעדר הידיעות מאבא. אבא הרי לא ידע איפה אנחנו. ואף על פי שחשבתי כבר שלעולם לא אראה אותו, ריצדה בעומק נשמתי איזו תקווה קלושה.

השנה הייתה שנת 1942, ובעיר הוקם בית חולים צבאי שאליו הובאו לוחמים פצועים מהחזית. בשני במאי של השנה, כהמשך לחגיגות הראשון במאי, הלכנו לבית החולים באופן מאורגן עם המורה כדי לברך את הלוחמים הפצועים לרגל חג העמלים. המראה היה מדכא, חבר'ה צעירים ממש, בני 19-20 היו נטולי רגליים, נטולי ידיים, פגועי הלם קרב. כסאות נכים לא היו אז, על פרוטזות לא היה בכלל מה לדבר – היו רק קביים. היו שם בעיקר אנשים במצבי שכיבה וישיבה, גם חבר'ה עיוורים היו. היה לנו קשה וכואב להביט בזה. מאד רצינו לשמח אותם בהופעה שלנו. אנחנו הילדים, היינו עבורם כלגימה של מי חיים.

ההופעה עברה בהצלחה. שרנו שירים – רוסיים, אוקראינים ויהודיים (ביידיש), דקלמנו שירה, הקראנו סיפורים. לכל לוחם נתנו מתנות: גרבי צמר שסרגנו בעצמנו, שקיות לטבק, ספרים. כולם מחאו כפיים (כלומר, מי שהיה יכול) והודו לנו. בסופו של דבר קיבלנו גם אנחנו מתנה – כל אחד קיבל שלוש חתיכות של עוגה שחורה עם ריבת משמשים ושתי פיתות. בשבילנו זו הייתה מתנת מלכים. כשכבר ממש עמדנו ללכת, אני וחברה שלי ראינו שבקצה המרוחק של המחלקה שוכב פצוע על מיטה. הוא לא יכול היה לקום ולידו עמדה אחות רחמנייה. התקרבתי וראיתי אדם עם ראש חבוש, שרק עיניו נראו מבעד לחרכי התחבושות, עצובות כל כך ואיכשהו מנותקות. התמלאתי פתאום בהמון רחמים כלפי הפצוע הזה, רציתי להגיד לו משהו חם וטוב. ואז, בתמימות של ילדים אמרתי לו "דוד, תבריא בבקשה, שכשבפעם הבאה נבוא תוכל כבר לשבת על המיטה". ואז ראיתי איך נפקחו פתאום העיניים שלו, איך נרטבו התחבושות מדמעות ובין רגע הבנתי שזה אבא שלי נאום, שהוא חי, הוא לא נהרג!!!

צעקתי ובכיתי מרוב אושר, כל בית החולים נאסף שם. האל הסב פניו אלי באמת... לעולם לא אשכח את הרגע הזה, את המפגש הזה. ששים ושמונה שנים חלפו ועד היום אני זוכרת תחושה זו של אושר שאין כמוהו. אבא שלי חי!

כשאבא שמע על מותה הטראגי של אמא הוא ספג את הבשורה האיומה הזו באופן קשה מאד. לאחר חודש הוא השתחרר מבית החולים וחזר שוב אל החזית. המשולשים הקטנים של המכתבים שלו הגיעו לעתים רחוקות מאד, עד שהפסיקו להגיע בכלל.

הייתה כבר שנת 1944, כשכולם כבר ציפו לניצחוננו הקרב עם הפשיסטים, הרי כוחותינו התקדמו בהצלחה. למרבה הצער, אבי לא שרד ולא זכה להגיע לניצחון, לאותו יום של אור ושל שמחה. במאי 1944 הגיעה מן החזית ידיעה מרה על מותו של אבי בחזית.

"במהלך הקרב על המולדת הסוציאליסטית, בעודו נאמן לשבועתו כלוחם ומפגין גבורה ותעוזה בקו החזית, נפל החייל שלכם פרגמנשיקוב נאום ארונוביץ'... בינואר 1944". והוא בן שלושים ותשע בלבד. בערך באותו הזמן מת גם אחיו אַברַם (אברהם) ובן דודו סיוֹמַה (שמעון).

עבורי היה זה שבר של כל תקוות הילדות. תקופה ארוכה לא יכולתי כלל להאמין שהאסון הזה התרחש באמת. אקדים את המאוחר – שנה שלמה לאחר שהמלחמה הסתיימה הייתי הולכת, בהיותי בת ארבע עשרה, אל תחנת הרכבת. החיילים ששרדו את המלחמה היו חוזרים הביתה: פצועים, נכים, אבל חיים בכל זאת. ואני הוספתי וקיוויתי – אולי יחזור גם אבא שלי. אך אויה... נס לא קרה לי.

כך הוא נותר בלבי, אדם צעיר, חזק ויפה. מות הורינו הוא האבדן הגדול ביותר שלנו, אבדן שאין לא תקנה. להוריי אין קברים, הם נשרפו בלהבות השואה. כל חיי הכבידה עלי המחשבה שאיני יכולה לעלות לקברי הוריי. אחרי המלחמה חיינו בקייב, וכאשר הלכנו אל האנדרטה לחייל האלמוני ידעו ילדיי התאומים כי עכשיו אנחנו מתייחדים עם זכרם של סבם וסבתם נאום ואידה שנספו במלחמה ההיא...

אני אסירת תודה מאד לעובדי אתר ההנצחה "יד ושם", שעל פי בקשתי שלחו לי בשנת 1999 טפסי עדות. מילאתי את הטפסים ושלחתי אותם לירושלים, ובכך ניתנה לי ההזדמנות להנציח את זכר הוריי בין קירות אתר ההנצחה הישראלי שלנו "יד ושם".

באוגוסט 1945 לקחה אותי דודתי אסתר מבית הילדים ויחד איתה ועם שני ילדיה חזרנו למולדתנו בדנפרופטרובסק. הייתה זו שיבה משמחת אך גם עצובה – ביתנו נהרס לחלוטין ולא היה לנו איפה לגור. כמעט כל העיר הייתה תלי חורבות.

נאלצנו להתחיל מאפס, בלי קורת גג מעל ראשנו, בלי שום תמיכה חומרית או מוסרית. שוב חווינו מאבק קשה של הישרדות, על מנת למצוא מקום ראוי בחיים.

משפחתנו הייתה משפחה גדולה. לסבתא שרה, שעל שמה נקראתי, היו שבעה ילדים. מתוכם – חמישה בנים. גם לסבתא השנייה שלי, מצד אבא, גם שישה ילדים – שלושה מתוכם גברים, לחלקם היו כבר ילדים בוגרים משל עצמם שיצאו להילחם אף הם. מכל הגברים של המשפחה שלנו שיצאו לחזית, ארבעה עשר גברים בסך הכל, חזרו שלושה בלבד: מיכאל ליס – רופא-מנתח צבאי אחראי על בית חולים לחיילים מפונים, לעתיד פרופסור; ישראל ליס – שבשנים 1939-1945עבר שתי מלחמות וחזר נכה, ויעקוב לומָזוֹב – בנה הבכור של דודה אסתר – סמל בכיר, עבר את המלחמה של 1941-1945, השתתף בכיבוש ברלין, חזר בגיל 24 נכה ועבד כרופא בימי שלום שלאחר המלחמה.

כך שמעטים מאד משארי בשרנו נותרו בחיים. רבים נספו מקור ומרעב בעת הפינוי, בעיר קוּרגָן שבאוּרָאל, רבים נהרגו בבאבי יאר, בקייב, באומן, בזמן המסע על מסילות הרכבת כאשר נורו והופצצו ללא רחם על ידי הגרמנים. לא רק את משפחתנו פקד אותו גורל מר – מיליונים נספו. אין לחלק את האנשים שחווה את המלחמה ושרדו אותו לקטגוריות שונות – צריך להבין שבמלחמה איומה זו מול הפשיזם הגרמני לגם כל אדם את כוס המרורים של שנות האופל – צרות ואסונות, אבדן של הקרובים והיקרים מכל.

בארצות המוצא של הגולה, בברית המועצות, ובמיוחד באוקראינה, שתמיד הייתה שם אנטישמיות, קינאו בנו היהודים על היותנו עם מגובש, שאחרת לא היינו שורדים. אז הבה גם במדינה שלנו, בארץ המובטחת, הבה נפגין חסד כלפי מי שנשאר בחיים ויכול עדיין לספר את האמת על המלחמה, על ייסורי עמנו, על ניצולי השואה, ולו רק על מנת שהשואה הזו לא תחזור עוד, שבנינו ונכדינו ידעו כל זאת מפינו וישמרו את זכר הרוגי המלחמה למען החיים בארץ. כל אשר חוויתי באותה המלחמה הותיר סימנים קשים בהמשך חיי. עברתי שישה ניתוחים קשים והפכתי לנכה מהדרגה השנייה עוד בהיותי בקייב, אבל זה כבר סיפור אחר, של תקופה מאוחרת יותר...

שטחתי כאן, עד כמה שיכולתי, את האירועים שקרו לי ולבני משפחתי בתקופת המלחמה ההיא. כתבתי רק מעט מן המעט ממה שחוויתי כילדה, מאחר שהזיכרונות האלה קשים וכואבים בלבי, ואיש לא יוכל להחזיר לי את ילדותי האבודה שניטלה ממני, את הבריאות שהרסה המלחמה, ואת החמור ביותר – מותם של הוריי והאנשים הכי יקרים לי. יהי זכרם ברוך.