בטי פורטנובה (בתיה פלדמן)

נולדה בעיירה רומנובקה בבסרביה ב-8 ביולי 1934. סיימה את המכון הפדגוגי בטשקנט, במשך שנים רבות לימדה שפה רוסית בבית ספר וכן במכון לשפות לועזיות. בשנת 1994 עלתה ארצה. שתי בנות, שלושה נכדים ונין. חיה באשדוד.

חיים ותקווה

ריחו של הבורשט האמיתי, זה שקודם... בתיה מעולם לא אכלה פירות כאלה, עגבניות הדורות שכאלה, ענקיות... זהו חבל קובאן. לכאן, לקולחוז קובאני התפנינו, יחד עם תושבים אחרים של העיירה הבֶּסָרָבּית רומָנובְקה, בני משפחת פלדמן, הדודות, הדודים של בתיה, כולם חוץ מהזקנים שהחליטו שלא יהיה בכוחם להתגבר על דרך ארוכה.

הצבא הגרמני התחיל להתקרב אל רוסטוב-ע"נ-הדון, ההפצצות נעשות תכופות יותר. את אבא, כמו את שאר הגברים, לקחו מכאן אל 'חזית העבודה' . שוב נסענו ליעד לא ידוע. היו אלה קרונות ה"טֶפּלוּשקה", קרונות להובלת צאן. האח בוריה היה בן 11 חודש, הוא בכה. אחיה הגדול של בתיה, בן-ציון, היה חולה באיזו מחלה, ישב מבלי לזוז ושתק.

הרכבת העמוסה בנוסעים נעצרה, הכול זרמו מהקרונות לכל עבר. בתיה, כמובן, רצה הצידה מבלי לבקש אישור מאמא – היא כבר הייתה רגילה לנוע בצורה עצמאית. בשמים הופיעו מטוסים. הם טסו בגובה נמוך, נדמה היה כאילו ממש מעל הראשים. - אלה משלנו! - החליטה בתיה משום מה ואף קפצה משמחה. אלא שפתאום התחילה הפצצה, נשמעו צרורות של מקלעים, צעקות של אנשים... ואז הכול נעלם. ככל הנראה היא אבדה את הכרתה.

כשהתעשתה חשבה: לקום או לא לקום? האם אני חיה או לא? יד ימין כולה הייתה מכוסה דם וכאבה מאוד. היא קמה ולא שמעה לא קולות, לא בכי, לא צעקות ולא אנחות... שקט מבהיל. היא פלסה את דרכה בין גופות של אנשים הרוגים, מהר, מהר, לשם, אל אמא עם האחים. סמוך אליה שכבה עלמה יפה כשידה תלושה.. אז בתיה לא שמה לב שזוהי אחייניתה ולא נעצרה לידה. הפגישה ביניהן עוד תתרחש כעבור חמישים ושתיים שנה.

אמא ובורֶצ'קה שכבו לא הרחק זה מזה... והיו מתים. על החפצים, ללא תנועה כבעבר, ישוב היה בן-ציון. גם הוא היה כבר הרוג. בתיה בת השבע עמדה לצדם, יתומה ומאובנת. וזו הייתה רק ההתחלה של התלאות.

ריח של מוגלה, דם וטבק 'מָכוֹרקה' הפך לחלק משגרת היום. קרון הטפלושקה שבו מיקמו את בתיה היה עמוס בפצועים... מרוב כאבים הם זעקו, נאנחו וקיללו. בתיה, חוששת לצינה, התעטפה במעיל של אחיה וכל הזמן בכתה; היד התנפחה וכאבה מאוד. נוסף לכך היא גם לא הבינה מלה ברוסית, כי ברומנובקה כולם דיברו יידיש... היא לעולם לא תשכח את החיילים הגוססים שהיו מושיטים לה צנימים זרויים במכורקה. הם רצו איכשהו לתמוך בילדה הבודדה, הרעבה והמסכנה.

יום אחד, כבר בבית החולים, מישהו חזק אחז בעצמה בגופה הקטן הכחוש והעביר אותה לאנשהו, כנראה אל האשנב שדרכו היו מוסרים אוכל לפצועים. והנה אירע הנס: מעבר לחלון היה אביה, רזה, עורו השחיר ודמעות זולגות על לחייו...

איש לא גירש אותו, אף על פי שאסור היה לזרים להימצא בשטח בית-החולים. הוא נשאר ללון מתחת לחלון, בחצר בית החולים, עד שבתיה שוחררה.

ושוב רכבת. לא היה מה לאכול. באחת התחנות אבא של בתיה לש פיתה ויצא אל הקיטור כדי לאפות אותה בחום הכבשן, אבל לפתע הרכבת התחילה לנוע ולצבור מהירות.

שמיל רץ אחרי הרכבת עם המחבת או הסיר וצרח בכל כוחו: הרי בקרון נשאר הדבר היקר לו מכל והיחיד שלמענו עוד ראוי היה לחיות. שמיל התחיל כבר לפגר אחרי הרכבת, אלא שאז הרכבת האטה בנסיעתה ואחר כך, פתאום ותוך שקשוק גלגלים, בלמה בעצירה חדה. מתברר שהכל נעשה כדי לבדוק את שרשורי הקרונות. או שמא היה זה מישהו אחר שהחיים עשו לו בדיקת חוסן?

לרגע נדמה היה שדבר לא יפריד עוד בין בתיה לאביה. אבל יום אחד זימנו את שמיל ללשכת הגיוס והורו לו להתארגן לנסיעה לטשקנט, למפעל טנקים. הוא ניסה להסביר שיש לו ילדה קטנה, שאותה אין הוא יכול להשאיר. אבל היו אלה זמנים קשים של מלחמה. אמרו שלמקום לוקחים רק גברים וכי עכשיו אין זה הזמן לסנטימנטים. ולכן שלחו את בתיה לפנימייה לילדים.

האב הגיע למקום להיפרד מבתו. אנשי סגל שלא חשדו בדבר "מסרו" לו את הבת. "את נוסעת איתי," הגה האב בטון של קושרי קשר, ושניהם מיהרו להימלט מבית הפנימייה כשהם חשים כגנבים זוטרים. ברכבת, בתיה מצאה סידור להתמקם בתוך שק גדול עם משמש מיובש, ותוך שהיא לועסת כל הדרך את מטעם ארצות השמש ומלאת אושר, נסעה – יחד עם אבא! - לטשקנט.