ריטה רובינה (ז'וקובסקי

ריטה רובינה (ז'וקובסקי), נולדה בפּולטָבָה בשנת 1924. בתחילת המלחמה התפנתה אל טשקנט, שם התגוררה עד סוף שנת 1990. סיימה אוניברסיטה, לימדה היסטוריה בבתי ספר, באקדמיה לאמנות ובמכון לתיאטרון. מצטיינת הוראה באוזבקיסטן. בשנת 1990 עלתה לישראל. חיה בירושלים.

זכרון שנות המלחמה

לפני שהמלחמה התחילה, התגוררה משפחתי באוקראינה, בעיר פולטבה – אבי, אמי, אחי הבכור יעקב ואני. בעשרים ביוני של שנת 1941 רקדתי בערב סיום בית הספר, ובעשרים ושתיים ביוני התחילה המלחמה. לא יכולנו לתאר לעצמנו את האימה שצופן בתוכו העתיד, הרי במשך שנים רבות סופר לנו כי אנחנו בלתי מנוצחים וכל אויב ימוגר. כל הכיתה שלי, כל הבנים בה, נשלחו לבית ספר לטנקיסטים, וכולם למעט אחד נשרפו בתוך הטנקים שלהם בחודשים הראשונים למלחמה.

המלחמה געשה במלוא עצמתה. הגרמנים התקדמו, כובשים עוד ועוד מקומות יישוב, שמועות עיקשות זחלו לפניהם. שמועות כי הרציחות ההמוניות של האוכלוסייה אינן נתקלות בהתנגדות של "המוני העם", כלומר – של האוכלוסייה האוקראינית. הלך והתבהר לנו כי הסיכוי הטוב ביותר שלנו לשרוד הוא בעזיבה מיידית. אבא עבד כמנהל במועדון הטיס של פולטבה – הוא גויס בימים הראשונים למלחמה ולא שב הביתה. אמי הייתה עקרת בית שהתרגלה להסתמך בכל על בעלה, ולא הייתה מסוגלת לקבלת החלטות. כך שבהעדר אבי, תפקיד ראש המשפחה הוטל עלי.

ניגשתי למשרד הצבאי והשגתי אישור להתפנות. כולנו חשבנו שמדובר בפתרון זמני, שהגרמנים יובסו עד מהרה ואנחנו נוכל לשוב. אי לכך, לא הצטיידנו בכבדות: לקחנו את מה שיכולנו להחזיק. כל תכולת הבית הושארה בו. אופניי האהובים הועברו אל עליית הגג, ואמא ביקשה שאטמין את סט הכלים היפה של פסח. לאחר מחשבה קצרה, חפרתי בור בחצר המשותפת, בגן, ולתוכו שלשלתי את הכלים של פסח וגם... חמישה כרכים של כתבי לנין.

כך החלה תקופה לא קלה, עבורי ועבור אמא. שיירת הרכבות הביאה אותנו מפולטבה לחרקוב, ואנחנו נשארנו עומדות ברחבה שמול תחנת הרכבת. הכיכר שקקה המוני אדם, שנמלטו הנה מערים רבות. כולם חיכו לרכבות היוצאות. ולפתע, כרעם ביום בהיר, הופיעו מעל הכיכר מטוסים גרמניים. צריך להודות, אותנו הם לא הפציצו. אבל עצם נוכחותם וקול זמזום המנועים שלהם הטילו עלינו אימה וחרדה. כל פעם שהמטוסים חזרו וסבו מעלינו, הייתה אמא מטילה אותי על הקרקע ומגנה עלי בגופה. אני אמנם כבר סבתא לשלושה, אך הזכרון הזה עודנו עולה בי תדירות. כמה שהתנגדתי לה, כמה שמחיתי... אבל שוב ושוב הייתה אמי מטילה את עצמה עלי לקול הזמזום, מכסה אותי בגופה.

הרכבת שלנו הגיעה לצפון הקווקז, אל העיר יֵסֶנטוּקי. שיכנו אותנו בחדר עם משפחה מן המעמד המשכיל, אשר הקצתה לי ולאמא חדר נפרד, אבל עד מהרה העניינים הסתבכו. הגרמנים התקדמו בעיקשות ובעקביות אל פנים ברית במועצות, הקרבות היו קשים. נוצר איום ממשי כי הטנקים הגרמניים יגיעו עד לקווקז. כל מי שכשיר היה לזוז גויס להקמת חפירות נגד טנקים. העבודות נמשכו כל השבוע, משבע בבוקר ועד הערב, עם יום מנוחה אחד. ישנו בלילות אצל תושבי המקום. הרבה לאחר מכן הגיע לאוזנינו כי כאשר הגיעו הטנקים הגרמניים לחפירות שלנו, הם עקפו אותן בקלות והמשיכו במתקפה.

ההתקדמות הגרמנית לא נבלמה ואנחנו נאלצנו להימלט הלאה. מהמשרד הצבאי השגתי אישור להתפנות אל קזחסטן. כל קרונות הרכבת היו מלאי אדם. מצאנו בחור טוב, סבל, הוא עזר לנו להידחס אל תוך קרון של רכבת יוצאת, אבל לא הספיק להשליך פנימה את חפצינו. אמא פרצה בבכי: מה נעשה בקזחסטן הרחוקה והקרה ללא ביגוד חם? ללא רכוש כלל? באחת מתחנות הרכבת הגדולות הורידו אותנו מהרכב והודיעו שעלינו לחכות לרכבת הבאה אחריו, שתמשיך את המסע מזרחה.

הלכתי על שפת הרציף... והאדם הראשון בו נתקלתי היה הסבל שלנו מייסטוקי! הוא חיפש אותנו בכל הקרונות! הייתה זו שמחה של ממש! אבל מה שאני ואמא לא ידענו הוא שהשמחה האמיתית נמצאת ממש שלושה צעדים מאיתנו! כשעלינו לרכבת הבאה ותפסנו לעצמנו מיטת מדף, אמרה לי אמא "אנחנו צריכות גם תה לדרך". לקחתי את הקומקום, הלכתי אל הברז ונעמדתי בתור לקבלת מים חמים. התור היה ארוך, כך שעמדתי, הסתכלתי סביבי ו... רבונו של עולם, אפילו עכשיו, כשאני כותבת שורות אלה, צמרמורת חולפת בעורי... בתור עמד גם אבי! משהתחילה המלחמה לא ידענו הרי מה עלה בגורלו, היכן הוא, וגם הוא לא ידע איפה אנחנו. באיזה בכי של אושר פרצנו כאשר ראינו זה את זה! אבא היה בדרכו מקזחסטן אל הקווקז כדי לחפש את אמא ואותי, ובתחנה הזו ממש עצר כדי להחליף רכבת. אינני יכולה לתאר את מראה של אמא כאשר נכנסנו שנינו אל תוך הקרון, ואת מראו של אבא כאשר ראה את אמא שכה אהב, והיא בריאה ושלמה. סרתי הצדה כדי לא להפריע להם, והם שניהם עמדו ובכו. אני עצמי בוכה כאשר אני נזכרת בפגישה הזו. בוכה על הדור שלי, על הבנים, חבריי לכיתה שנספו במלחמה.

לאחר הפגישה המאושרת עם אבי הגענו אל קזחסטן הצפונית, אל הכפר "סטפנוייה" אליו פונה מועדון הטיס של פולטבה בו עבד אבי. אני החלטתי לעזוב כדי ללמוד. באותה התקופה פונתה קטיה, אחותה של אמי, לטשקנט, יחד עם בני משפחתה, ואני החלטתי לנסוע לשם ולהתקבל לאוניברסיטה הממלכתית של מרכז-אסיה ששכנה שם. כשהגשתי את מסמכי הרישום למזכירות האוניברסיטה, נשאלתי אם אני רוצה להתקבל ללימודי היסטוריה או פילולוגיה. כילדה מבית ספר אוקראיני, לא הכרתי את הפילה "פילולוגיה" והתביישתי להודות בכך. אז על אף שאהבתי ספרות ודווקא בה רציתי לעסוק אמרתי "היסטוריה". כך קרה שהפכתי להיסטוריונית, על אף שאיני מתחרטת על כך לרגע.

הלכה למעשה, יצא שבמשך השנתיים הראשונות ללימודיי למדתי באוניברסיטת מוסקבה – הרי כל הסגל שלה, על המרצים המבריקים והפרופסורים המלומדים, פונה אל טשקנט בזמן המלחמה... פרט לכך, כל שנות העבודה עבדתי במפעל צבאי. את הימים ביליתי בהרצאות ובלילות עמדתי על המשמר עם רובה - ילדונת במעיל מעור כבש. מפחיד היה לחשוב על האפשרות לאבד את העבודה "הנפלאה" הזו – כשומרת במפעל צבאי הייתי זכאית לשמונה מאות גרם לחם וגם למדים, מצרך שהיה חשוב בפני עצמו: חורפי המלחמה בטשקנט היו חורפים איומים.

***

לאחר המלחמה נשארה משפחתי בטשקנט. לשם הגיע גם אחי יאשה (יעקב) אחרי שהשתחרר מהצבא. כך קשרנו את חיינו עם אוזבקיסטן, שקיבלה וחיממה אותנו באותן השנים הקשות. לא רק בחום של השמש האסיאתית, אלא גם בחום ליבם של תושבי המקום.

לאחר שסיימתי את חוק לימודיי, עבדתי כמורה להיסטוריה שלושים ושלוש שנה, עד שיצאתי לפנסיה.

בעיר מולדתי, פולטבה, ביקרתי רק שבע-עשרה שנה לאחר המלחמה. הגעתי עם בתי הבכורה דינה, שהייתה אז בת ארבע שנים. עצרנו ללון אצל חברים – בית ילדותי נתפס על ידי משפחה של זרים. כאשר נקשתי בדלת וביקשתי להיכנס ולהסתכל בחדרים בהם גדלתי, סירבו לי הזרים. ניתן היה להבין אותם – אם הייתי נכנסת, הייתי ודאי מזהה את כל רכוש המשפחה שהם "ירשו" יחד עם הבית, כולל אופניי האהובים שבעליית הגג. אחר כך עלה בדעתי לבדוק את שלום כלי הפסח במחבוא התמים שלי. שאלתי מהחברים את חפירה... ומצאתי את הכרכים המרקיבים של חיבורי לנין, מונחים שם כאבן שאין לה הופכין. כלי הפסח, לעומת זאת, כמו התאיידו.

אבל המטרה העיקרית שלשמה נסעתי לא הייתה המפגש שלי עם העבר. נסעתי כדי לאתר את קבריהם של שארי בשרי שנורו לפני שהספיקו לעזוב: סבתי חיה קוגנסקי, דודתי ורה ברוסילובסקי עם בעלה יעקב ברוסילובסקי ושתי בנותיהם – קירה בת התשע ופולינה בת החמש.

שכניי סיפרו לי את הסיפור הנורא של רציחתם.

דודתי ורה הבינה לאן מועדות פניהם ואיבדה את שפיותה. כל אותה דרך איומה אל בורות הירי שרה ורקדה. סבתי, בעשור התשיעי לחייה, הייתה זו שהובילה למוות את שתי נכדותיה, אוחזת בידיהן כל הדרך.

באותו קבר אחים טמונים גם מאתיים שבויים מאנשי הצבא האדום – קצינים וחיילים. החזיקו אותם בכנסייה והוציאום להורג ביחד. על הקבר הזה לא רק בכיתי, אלא גם נפרדתי סופית מנעוריי.

יותר לא נסעתי אל פולטבה.