מקס קוייפמן

מתוך סיפורו "ברחנו אז מהמלחמה", ע' 49-53

גרנו אז בעיר שוסטקה שבאוקראינה. כל היום התרוצצתי עם החברה' בחצר, בו שיחקנו לעיתים קרובות ב-"אדומים ולבנים". אך הפעם רובי הצעצוע שלנו נשתתקו במהרה לנוכח הרעש והרעם של המלחמה האמיתית... אבא ניגש למשרד גיוס ונקרא לחזית. אבל היות והוא שלט בכמה שפות זרות היה משוכנע שהיו זקוקים לו יותר בעורף. הוא אף שלח מברק למרשל טימושנקו אלא שגם זה לא עזר. מאוחר יותר גייסו אותו, שחררו אותו, שוב גייסו...

בקרבת העיר כבר השתוללו הקרבות. ברחנו לאזור זפורוז'יה, לכפר קטן אוקטיאברפלד שליד גולאי פוליה, שם גרו ההורים של אמא. את הדרך לשם עשינו על גבי משאיות, בעגלה רתומה, ברכבות, ברגל. היינו נופלים ארצה בפאניקה כל פעם שהמטוסים הגרמניים היו מסתחררים מעל ראשנו, וכמו בצחוק היו מטילים עלינו אימה ופצצות. שריפות, צעקות, אנקה ובכי סובבים אותנו – סיוט!

באוקטיאברפלד מיד מצאנו את עצמנו בחיקם של קרובי המשפחה. כאן אמא ואבא השאירו אותי אצל סבא וסבתא בחברתה של אחותי פנייה, יצאו לנסיעה עם הילדים הכי קטנים ליוניה ורעיה בתקווה למצוא מקום שקט ומרוחק מהמלחמה כדי לקחת לשם גם אותנו מאוחר יותר. אבל לא עברו אפילו יומיים והם חזרו כלעומת שבאו. כל תחנוניה של אמא לפני אביה שיבוא איתנו לא עזרו לה, סבא היה עקשן וטען, בלא שהרגיש את האסון המתקרב, כי לא יזוז עוד מהכפר.

הוא היה סמוך ובטוח שעם לא היום אז מחר יבריחו את הגרמנים, וניסה לשכנע את אמא לחכות לסוף המלחמה בביתו. הכל נגמר בכך שהתיישבנו בתוך עגלה ובחור בלונדיני גבוה ורזה כבן 16 ושמו ואסיה, הסכים להסיע אותנו עד לתחנת הרכבת שבגוליאי-פוליה. סבא שימעון הכין לנו צידה לדרך, ביניהם אפילו בשר כבש מטוגן, ויצאנו לדרכנו. ופתאום, ברגע האחרון, סבא נזכר במשהו ואמר לוואסייה העגלון לחכות רגע, רץ לביתו והביא משם ספר בכריכה שחורה. הוא התקשה לעצור את הדמעות, נגע בספר עם שפתיו והגיש אותו לאמא. מאוחר יותר נודע לי שהיה זה סידור תפילה יהודי. אימי תמיד שמרה עליו, אפילו בשנים שהייתה אתיאיסטית מוחלטת, ולאחר מכן העניקה אותו במתנה לבית-כנסת בעיר פרונזה.

אחרי כארבעה ימים, כשהתרחקנו כבר די רחוק מהכפר שלנו, ליוניה ורעיה חלו. פנינו לאיזשהו כפר קטנטן, בו מצאנו רופא זקן ועיוור כמעט. אחרי שבדק את הילדים הוא מיד ציווה לנסוע הישר לסטלינגרד מבלי להתעכב. הזקן נתן לנו גלולות כלשהן ובקבוק קטן עם נוזל צהבהב. כבר בסטלינגרד הרופאים התעקשו שאמא תשאיר להם את ליוניה (מסיבה כלשהי הם לא חששו לגורלה של רעיה), וגם הציעו לנו להתיישב כמה שקרוב לעיר. כך מצאנו את עצמנו בקרפובקה, שם עזרו לנו אנשים טובים עם חדרון קטן והביאו מעט אוכל. בקרפובקה הדרדר מאוד מצבה של אחותי הקטנה והיא נפטרה כעבור יומיים. עוד בטרם הספקנו לקבור אותה נודע לנו שבסטלינגרד נפטר ליוניה. אמא עזבה אותי ואת פנייה בהשגחתם של אבי השבור מיגון ומיהרה על רתומים לעבר סטלינגרד. בבית-החולים בסטלינגרד עטפו את גופתו של ליוניה בבד לבן, ואמא יצאה לכביש כשבנה המת בידיה, ועם דמעות בעיניה וביקשה מנהגים ומעגלונים לקחת אותה לעבר קרפובקה. אך ברגע שאלה היו מבחינים בגופה של ילד עטופה בבד היו ממהרים להסתלק מהמקום. רק למחרת היום היא הופיעה בבית עם החבילה הלבנה בידיה ועם צוות שיער שיבה בתלתליה הזהובים. רק בחלוף זמן רב, כשכבר נעשיתי רופא ילדים ואב, הבנתי מה עבר על הוריי שעה שקברו כמעט באותו יום את רעיה ואת ליוניה. רק לתאר לעצמך את הסצנה הזאת: אם צעירה צולעת בשולי הכביש, הרוסה מיגון, דמעות זולגות מעייניה, מתגברת על הפחד, רק זה עתה קברה ילד אחד ועכשיו כל הלילה הארוך היא סוחבת את גופתו של הילד השני...

בקרפובקה משפחתנו נשארה עד ספטמבר 1942. הגרמנים היו יכולים להופיע שם בכל רגע ואנחנו הזדרזנו לעבר סטלינגרד, אל המעבר, שם אך בנס הצליחו ההורים להכניס אותנו לתוך אחת המעבורות, בעוד שהם עצמם הודחקו על ידי ההמון ולא יכלו להיכנס. אנחנו הבטנו בצדדים בבהלה גדולה, וכמו בסיוט הבנו שנשארנו לבד, ואף שניסינו להבקיע דרך ולפרוץ דרך ההמון המתקהל, אחיזתו של ההמון הייתה חזקה כברזל. החזקנו זה בזה, אני ופנייה, ובכינו בקול, הורינו המסכנים עמדו על הגדה, נופפו לעברנו וצעקו משהו. אבל אף אחד כבר לא שמע אותם.

בגדה השנייה של הוולגה היו נשים, דודות זרות, שרשמו את שמותינו והושיבו אותנו בעגלה בה נסענו אל תחנת הרכבת. לא זוכר כמה זמן היינו בדרך, הורידו אותנו בקירגיזיה, בתחנה שנשאה את שם המוזר "אוש", העמידו בשורות לא ישירות והובילונו לבית-יתומים.

בבית היתומים היה לפנייה יותר מזל משהיה לי. היא ידעה לשיר ואפילו טוב למדי, ובזכות זה הייתה מקבלת לפעמים ביצה או אפילו כוס חלב. כשזה היה קורה היא הייתה לוקחת אותי לפינה ומתחלקת איתי בביצה או בחלב והייתה לוחשת – "קח, תשתה, אולי גם אתה תתחיל לשיר". והייתי שותה, אך הקול לא היה מתפרץ לי, כי כנראה שלא הייתה לי שמיעה...