מיכאל זיו

נולד בקייב, בשנת 1937. דוקטור למדעים, מומחה בתחום מבנים וחומרי בנייה. עלה בשנת 1990, חי בחיפה. אב לבן וסב לנכד

חורף קשה בארצות החום

לי מלאו ארבע שנים בקושי, ולאחי הגדול יאן חמש וחצי, כאשר מצאנו את עצמנו – אמא, סבא בוּניַה בן השבעים, אביה של אמא ושני הילדים – בתוך המערבולת האיומה של הפינוי ההמוני. אפשר רק לדמיין את מצבה של אמא דאז. כל דאגותיה בחמש-עשרה השנים שקדמו לכך הסתכמו בטיפול בילדים ובמשק הבית. יחד עם ילדיה ואביה הזקן היא נתקלה לפתע בבעיות שלא יאומנו ובצורך לקבל החלטות נועזות ומיידיות לשם הצלתנו.

כשהחלה הפגזה בשדות כל שהם סמוך לסטלינגרד, שאליה נסנו מקייב, אמא כיסתה אותי ואת אחי בגופה, מנסה להגן עלינו. נותר רק לנחש כיצד הגיע אחד הרסיסים לראשי. הובאתי לבית חולים שדה, שותת דם ובמצב של מוות קליני. מנתח זקן בעל שם המשפחה הפיוטי ז'וּרַאבסקִי ביצע, לדברי אמא, ניתוח מבריק בתנאים קשים ביותר, ושלף מראשי את הרסיס, שרק במקרה ממוזל לא פגע במרכזים החיוניים. עם זאת, במהלך הטיפול השיקומי שלאחר הניתוח הפצע הזדהם ונוצרה דלקת סביב התפר.

המחסור בתנאי תברואה בסיסיים, בצוות רפואי, בתרופות, במים טהורים ובמזון כמעט שלא הותיר תקווה בנוגע לסיכויי ההשרדות שלי בבית החולים ואמא קיבלה רשות להוציא אותי משם ולסעוד אותי באופן עצמאי באחד הקרונות הסמוכים אליו. מקץ שבוע, פנתה אמא אל הרופא המנתח בבקשה לבחון אותי ולרשום לי תרופות, הלה די התפלא לגלות שאני עדיין חי והמליץ לי להימנע מהצטננות ככל הניתן.

יצאנו אל ארצות החום בנסיון להימלט מהחורף הקשה ומצאנו את עצמנו בסַמַרקַנד, בירתה העתיקה של אוזבקיסטן. אך באותה השנה גם שם החורף התברר כקשה. בנסיון להציל אותי מהצטננות היה סבא שלי עוטף אותי ככל שרק יכול, מוריד מעצמו את כל בגדיו החמים כשאמא לא השגיחה. הוא עצמו הצטנן עד מהרה, חלה בדלקת ריאות ונפטר ליגונה הנצחי, המתמשך של אמי אומללה.

אך היה צריך להמשיך לחיות כדי להציל את הילדים ממוות ברעב, אשר איים עלינו באופן מוחשי עד מאד. בעורף שררה אנדרלמוסיה המוחלטת בנוגע למשפחות הלוחמים בחזית. כל מה שיועד למשפחות הללו דולל במהלך הדרך על ידי אנשי העורף שהיו אחראים על ההובלות, ואלינו הגיעו פירורים בלבד, מנות שלא היו מסוגלות להקהות אפילו במעט את תחושת הרעב התמידית. חיינו אז בבית שהשער שלו פנה אל רציף רכבת, והרכבות צפונה היו חולפות על פנינו תדיר. לפעמים אמא הצליחה לרכוש תמורת כמה פרוטות סלק סוכר מילדי רחוב שהתגודדו באזור בהמוניהם – הם היו סוחבים את ראשי הסלק מקרונות המשא השטוחים של אותן רכבות אשר האטו פה את מהלכם. כך הועשר מעט תפריטנו הדל. קשה להאמין בכך עכשיו, אבל אותם ראשי סלק היו מקור התזונה היחיד כמעט עבור אמא במשך קרוב לשנה – היא חלקה את קצבת המזון שלה ביני לבין אחי. היא הייתה מוכרת משהו מהבגדים שלה, קונה תה, שמן חמניות או איזה מצרך אחר ומנסה נואשות למצוא מקור הכנסה.

הרעב והחורף הקשה קצרו באנשים. בתוך הרציף, על הסורגים שחסמו את פתח יציאת האדים מחדר הדודים התחממו ילדים חסרי בית בלילות, וכל בוקר היו מוצאים שם את גוויותיהם של אותם האומללים. אמא הגנה עלי בפאניקה מהצטננות, אך לקראת סוף החורף הצלחתי בכל זאת להצטנן ואפילו לחטוף שעלת, לבהלתה הבלתי תתואר של אמי. הבהלה לא האריכה ימים. אמי החליטה כי רק תזונה ראויה תחזק את המנגנון החיסוני שלי ומכרה את פריט הערך האחרון שלקחה מהבית – שעון הזהב השוויצרי של אבא, תמורת עשירית, אם לא מאית, מערכו האמיתי. מתוך הבנה שמדובר בכסף האחרון שלה ומקורות אחרים – אין, החליטה אמא לנהוג בו בדרך הבאה. היא רכשה קמח, צימוקים, וניל ושמן חמניות, אפתה סופגניות במהלך כל הלילה – כדי לא לגרות אותנו בריחות הנעימים, ולפנות בוקר גברה על היומרנות העירונית שלה ויצאה לסחור בהן בשוק. הסופגניות נחטפו במהירות, ואמא – מרוממת מהצלחתה – החליטה לערוך חגיגה עבור אחי ועבורי – קנתה וצלתה לנו תפוחי אדמה שלא באו אל חיכנו מאז שעזבנו את קייב.

מאותו הרגע התחילה המודעות העצמית שלי והתחילו זכרונות על חיי. היה זה סוף החורף, והשמש המרכז-אסיאתית חיממה את האוויר במהירות. בחדרנו המוסק בקושי, לעומת זאת, היה לח וחשוך, כך שהתקשיתי לצאת מן המחלה. אמא פתחה את החלון לרווחה והתחילה לצלות את תפוחי האדמה על הפרימוס. כדי שייקל עלינו לעבור את ההמתנה המעיקה וכדי להרחיק אותנו מן הריחות המגרים היא הושיבה אותי ואת אחי ליד החלון. לבסוף הופיעה לפנינו המחבת עם תפוחי האדמה המטוגנים, המעשנים, במלוא הדרה, ואני עם אחי, אחוזי חיל ורעדה של ערגה, מנסים למשוך את העונג, התחלנו לשלות את החתיכות מהמחבת, חתיכה אחת בכל פעם, ולשלוח אותן אל פינו, נמסים בתוך הגרגרנות האדירה הזו. לפתע צץ לפנינו, מעברו השני של החלון, פרצוף מזוהם ומדובלל. יד מלוכלכת השתרבבה מתוך בלויי סחבות שהיו שרוול בעברן וגרפה בענייניות את תפוחי האדמה מן המחבת. אז התפוגג המראה כלעומת שבא.

יבבותיו השקטות של אחי הוציאו אותי מהקפאון שאחז בי. פרצתי בהתקף היסטריה ואמא הגיעה בריצה לשמע בכיינו. לאחר שהבינה מדיווחו המקוטע של אחי את אשר התרחש, מצאה פתרון מיד. היא הובילה אותנו אל סיר, פתחה את המכסה, הורידה פנימה כף ושלפה בזו אחר זו שתי סופגניות אל אור היום – יפהפיות שהפיצו ניחוח של בצק אפוי ווניל. משנרגענו, גילינו בשמחה כי השיעול המחניק וקורע הגרון שליווה את מחלת השעלת שלי, עבר עם הזעזוע שחטפתי.

בוקר בוקר, כמו עבודת במשרה מלאה, הייתה אמא מתרוצצת בין לשכת הגיוס ויתר הארגונים שעסקו באיתור משפחות לוחמי החזית או הלוחמים עצמם. היא דרשה ראיונות, הוציאה בקפדנות את כל המידע ונלחמה כדי להשיג את כל מה שהגיע למשפחות הלוחמים על פי חוק. "כל מה שהגיע" הזה היה נגזל על פי רוב על ידי נוכלים ואופורטוניסטים רבים שהתעלקו על הורידים של הארגונים האלה.

כלום צריך להגיד שאישה יפה כמו אמא לא יכלה שלא למשוך את תשומת לבם של גברים אשר כך או אחרת מצאו דרך "להסתדר" בעומק העורף, אנשים שהעלו שומן בנצלם את הכאוס הכללי וחוסר התפקוד של השלטונות המקומיים אותם שיחדו בנדיבות מתוך האספקות לחזית? הם היו רוכשים בפרוטות חפצי ערך ועתיקות ממשפחות מפונות שנותרו ללא כסף וללא מחסה, משפחות שבהן ניסו הנשים שבעליהן לחמו, להציל תוך הקרבה עצמית את ילדיהן וזקניהן מרעב.

אותם "תנים", כפי שנקראו בפי בני המקום האוזבקים, לא התנגדו גם להנות מ"הסחורה החיה" – נשותיהם היפות של לוחמי החזית אשר נקלעו פעמים רבות למצב ללא מוצא. נשים אומללות אלה, שנעתרו לטיפוסים הללו, נתקלו בבוז כולל מצד השכנים והמקומיים, שראו בהן בוגדות בשעת מלחמה. מרבית "נשות החזית", אם זאת, דחו בזעם את חיזורי "התנים", ולפעמים עשו זאת בקול רם ותקיף, מבטאות את כל כוח יגונן ועלבונן.

פעם אחת, כשהגענו אני ואמא אל לשכת הגיוס, מצאתי את עצמי עד למחזה שנחרט בזכרוני. עמדנו במסדרון עם קבוצה של "נשות חזית". הבחנתי בגבר מגונדר בעל חזות אירופאית שעמד לא רחוק והביט באמא ללא הרף. אמא נכנסה לאחד המשרדים, משאירה אותי להשגחת הנשים, וכשיצאנו אל הרחוב ניגש אליה הגנדרן, הושיט אלי שקית עם איזה משהו בעודו מביט על אמא ומדבר אליה – את המילים לא שמעתי. אמא עצרה, תפסה את ידי בכוח, מכאיבה לאצבעותיי. לפתע הפליגה השקית הרחק מאפי והפניתי את מבטי אל הגנדרן. הלה עמד קפוא ולוטש עיניים, אוחז עדיין בשקית ביד משורבבת. העברתי את מבטי אל אמא ולא הכרתי אותה. פניה, שרק לפני רגע רכים ומעוגלים התארכו והחווירו, עיניה הגדולות והיפהפיות הוצרו. לפני עמדה אישה מפחידה שאותה לא הכרתי, דומה יותר לזאבה העומדת לזנק על האוייב. נראה ששינוי חד ופתאומי כל כך הותיר רושם דומה על "המחזר", ולאחר היסוס הוא דידה אחורנית וחש להתפוגג בקהל. אמא לקחה את עצמה בידיים, חייכה אלי ואמרה "האויב נס בפחדנות תחת הסתערות הצבאות הסובייטיים". מילים אלה נשמעו לא אחת ברדיו, בתשדירי החדשות מן החזית. שנינו פרצנו בצחוק והמשכתי לצעוד בשמחה ליד אמי, מתנפח מגאווה בה. בינתיים חל מפנה במהלך המלחמה. הצבאות הסובייטיים התחילו לדחוק בגרמנים והללו החלו נסוגים כמעט בכל אחת מן החזיתות. בלשכת הגיוס מסרו לאמא, סוף כל סוף, כמה מכתבים ששלח לנו אבא דרך כל הארגונים שעסקו בחיפוש משפחות הלוחמים המפונות. במכתב הודיע אבא שכאשר עבר עם היחידה שלו דרך קייב המשוחררת קפץ אל דירתנו לשעבר, שיושבה על ידי פליטים מהכפר סלוֹבוֹדקַה באזור קייב שיושבו שם כשנשרף הכפר, ובאמצעות עזרה מנציג לשכת הגיוס שחרר עבורנו את אחד החדרים, הגדול ביותר, עם המרפסת.

בסוף פברואר 1944, כשהאביב בסמרקנד היה בשיא פריחתו, התחלנו בדרך חזרה. כשהגענו אל קייב בתחילת מרץ השלג עוד נערם ברחובות. כשהגענו אל ביתנו מתחנת הרכבת, התמקמנו באמצע החצר עם המזוודה הגדולה הישנה ומספר צרורות ואמא הלכה לברר אם החדר אכן פנוי כפי שכתב אבא. לאחר כמה דקות היא נמלטה במדרגות בריצה, ובעקבותיה – גבר ושתי נשים, אחת צעירה ואחת זקנה, צורחים במלוא הגרון שנסתלק למקום שבאנו ממנו. יתר הפליטים של סלובודקה התקבצו לשמע הצעקות והצטרפו למתקפה. הם המטירו קללות וגידופים עלינו, על אמא ועל כל מי שנמלט בתחילת המלחמה. אנחנו נצמדנו אל אמא ועמדנו שם, מוקפים בהמון עויין, רועדים מקור ומפחד. נראה היה כי נצח שלם עבר עד שאישה קטנה ועקומת רגליים הצליחה להידחק אלינו דרך ההמון. הייתה זו דודה דאשה, שכנתנו מלפני המלחמה. היא תפסה חלק מהמטען שלנו והובילה אותנו אל המרתף שלה. בעלה אבד ללא בשורה ודודה דאשה נחשבה לאלמנת לוחם. היא האכילה אותנו והרשתה לנו להתגורר אצלה בינתיים.

בבוקר למחרת הלכה אמא לחפש את לשכת הגיוס ואת קצין הגיוס. חיכינו לה בחצר, חוששים להתרחק מן המרתף שבו עשינו את הלילה. אמא טרם חזרה ואל החצר נכנס גבר כחוש, רוכב אופניים, לבוש מקטורן צבאי נטול דרגות, במכנסי רכיבה ירוקים ומגפי קצינים מעור-כרום, תיק מפות מוטל מעל כתפו. את הגה האופניים הוא החזיק באמצע, ביד אחת. השרוול השני של המקטורן היה ריק, מהודק על ידי סיכת בטחון. הגידם (שהיה קצין הגיוס) זינק מהאופניים והתחיל לעלות במדרגות אל הדירה הישנה שלנו. המקטורן מאחוריו התנפח, מסגיר את נרתיק האקדח שלו. לאחר כמה דקות הוא ירד, ואחריו – אותן הצעירה והזקנה שצעקו וקיללו.

כאשר הנשים קיללו, נכנסה אמי המתנשמת אל החצר. בזמן שקצין הגיוס, שהתעלם לחלוטין מהנשים המשתוללות, הסביר לאמא שכבר מחר יפונה החדר הגדול עם המרפסת ושכל חפצינו שנגזלו על ידי השכנים יוחזרו לאלתר, בעלה של האישה הצעירה – מִישקַה – נכנס בריצה אל החצר והתנפל על הגידם בקללות ואיומים. גם יתר צרינו מאמש התחילו להתקבץ. במפתיע, הכה קצין הגיוס את מישקה, מכה קצרה וחדה לפנים והפיל אותו על האדמה. אז שלף את האקדח שלו וירה באוויר. כל זה קרה כה מהר שכולם קפאו בעמדם ומישקה התפתל על האדמה, מכסה על ראשו בידיו. ברגע הבא זינקו כולם בתפזורת אל דלתותיהם ומישקה התבונן באימה באקדחו של הגידם. אישתו וחמותו נפלו על ברכיהן והתחילו ליילל "דוד, אל תהרוג!". הגידם, מודע לכך שכל השכנים שנמלטו מתחבאים מאחורי הווילונות ומקשיבים לדבריו, פסק בקול רם "מחר, בשעה שמונה בבוקר, חדרם של משפחת הקצין שנלחם בחזית למען המולדת – יפונה! כל החפצים שסחבתם – יוחזרו! אם הדבר לא יבוצע אני באופן אישי אוציא אותך, בן כלב, להורג באקדח הזה. כל מי שייגע לרעה באשתו או בילדיו של הקצין הקרבי, יהיה לו עסק איתי ועם בית הדין הצבאי". קצין הגיוס החזיר את הנשק לנרתיק ודיווש מן החצר, לקול קינותיהן של הצעירה ואמה: "את הכל נבצע דוד, בחיי אלוהים, נבצע הכל!".

כבר בערב של אותו היום נכנסנו בהצלחה אל הדירה המשוחררת.