לב סקסונוב

נולד בעיר קָמישין, על נהר הוולגה, בשנת 1929. צייר, גרפיקאי, מאייר. יצירותיו נמצאות במוזיאון לאמנויות החזותיות על שם אלכסנדר פושקין ובאוספים פרטיים רבים

חיים מתחת לשמיכה חסרת צבע

בנובמבר 1941, באחד מרחובות העיר וורונז' , אמא נתקלה במקרה באדם ממשפחתו של אבי. הלה עסק בהוראה בבית ספר למלאכה. איני יודע מה היה עולה בגורלנו – אמא, סבא, אחותי ואני – אלמלא אותה פגישה גורלית, סביר להניח שהיינו אובדים כולנו. בערבו של אותו היום, ואולי ביום המחרת, כבר התמקמנו על רצפת הקרשים בפינת קרון משא שהיה גדוש במשפחותיהם של עובדי בית הספר למלאכה.

הרכבת נעה באיטיות ויעדה היה מסתורי. אותם חודשיים שבילינו בקרון המשא היו עבורי לתקופת חיים בפני עצמה.

התרגלתי לניעור שליווה כל התנעה של הרכבת. במהלך הלילות היו משום מה מעבירים את הקרונות שלנו ממסילה אחת לאחרת וחוזר חלילה. כך זה היה: אתה ישן לך, ופתאום, עודך חולם, אתה מוצא את עצמך מתגלגל על הרצפה, נתקל באנשים אחרים, מטען שמתהפך, קללות של גברים, ואז הקרון עוצר בפתאומיות ואתה מתגלגל לכיוון השני.

היו אלה חיים של פיח וקיטור, תחנות רכבת גדושות בקרונות הנעים מערבה אל החזית, וקרונות החוזרים מזרחה. אולמות המתנה הומי אדם, עמוסי תיקים, מלווים בבכי ילדים ובריחות של שתן ומצוקה. השלג שסביב הקרונות מנוקב חורים צהובים של שתן, דגלי איתות עולים ויורדים, מחוגים, מסילות, מסילות, מסילות, תורים לקבלת מים רותחים. לפעמים הייתי צולל וזוחל אל מתחת לגלגלי הקרונות כדי להספיק להגיע לתור. הזחילה חזרה, עם הקומקום המלא, הייתה קשה ומפחידה – אולי יפרוץ הקרון קדימה ואתה לא תספיק לצאת.

הצטננתי. אמא פרסה את מעילה על הקרשים. שכבתי וחשבתי: האמנם התקיימה באמת וורונז', ורחוב גראפסקי וליוליה גונצ'רוב חברתי לכיתה? האמנם היו חברים, היה בית ספר, משחקים, סטודיו לאמנות ובו ריח אלוהי של צבעים, ומיטה עם סדין ושמיכה, ותפוחי אדמה מטוגנים בשמן, ולחם כאוות נפשך? האמנם התקיימה באמת דירתנו בת שני החדרים?

הקרון זינק בפתאומיות כה רבה שאני גלשתי מן המעיל של אמא. חמש דקות לפני כן היא יצאה עם הקומקום להשיג מים רותחים. שבוע שלם עמדנו בתחנה הזו, והנה הקרון זז ואמא נשארה מאחור. בחורף, בלי מעיל, בלי מסמכים, בלי כסף. במשך כמה דקות עוד קיוויתי שהרכבת רק עוברת מסילה, אך הגלגלים קרקשו חזק יותר ויותר ואנחנו – סבא בן השבעים, אחותי בת החמש-עשרה ואנוכי – הלכנו והתרחקנו מחיינו הקודמים.

שבוע נסענו בלי אמא. היא נכנסה אל הקרון באיזו תחנה קטנה ואני ראיתי אותה. וליליה ראתה אותה. וגם סבא ישראל זלמנוביץ', אביה של אמא – ראה. קרון משא קר, רכבת הנוסעת לשם מקום, סופה של האספקה העלובה שלקחנו מוורונז' – איזו חשיבות הייתה לכל אלה באותו הרגע?

כמה נסיונות באו לה על אמי, סופיה ישראלובנה חסינה בימי חייה! גם אז, בשנת 1941, כאשר רצה בחורף על מסילות הרכבת עוטה רק שמלה, מסרבת עדיין להאמין שעזבנו אל הלא נודע. גם לפני המלחמה עבדה לבד ופרנסה שלושה בני משפחה התלויים על צווארה. גם בבשקיריה – מדי שבועיים הייתה מביאה אל קושנרנקובו, בו למדתי, כמה קילו של תפוחי אדמה. כמה הייתה צריכה להתאמץ כדי להשיג את אותם תפוחי האדמה! רק הדרך משאריפוב בו התגוררנו אל קושנרנקובו הייתה בת עשרים ושניים קילומטרים. את כל זה הייתה עושה בחורף, לשם ובחזרה, תוך יום אחד. כל חייה, כל מה שאני זוכר מהם, לא הקצתה לעצמה אפילו דקה אחת. אף פעם לא הרשתה אפילו שנחגוג לה את יום ההולדת.

יום לפני היציאה מוורונז' הגעתי אל הסטודיו ליצירה. אז עוד לא ידענו שנעזוב למחרת. המורה, ורה איבנובנה, עמדה אל מול החלון. חוץ ממני, לא הגיע אף אחד מן הילדים. שובל עשן ממטוס שהופל חצה באלכסון את הנוף הנשקף מהחלון. חיכינו שעה עצובה. איש לא בא.מן הסטודיו יצאתי אל שדרות המהפכה. עוברי אורח כמעט ולא היו, ומעבר לנהר וורונז' בערו השמים: המפעל לגומי מלאכותי היה זה שבער. ידעתי שאמא ודאי דואגת, שצריך לרוץ הביתה. אבל אני הלכתי אל בית הספר דווקא. נמשכתי לשם כשבבי ברזל הנמשכים אל מגנט. דלתות בית הספר היו פתוחות, בית הספר – ריק. הדממה בו נתחמה על ידי שאגותיהן והמולתן של חיות מורעבות. בית הספר גבל בגן החיות העירוני. בשטחו של גן החיות נחפרה תעלה וכוסתה בבולי עץ ובאדמה. בזמן האזעקות האוויריות היו תלמידי בית הספר מוצאים מפלט בתעלה זו.

נכנסתי אל בית הספר, עליתי לקומה השנייה, נכנסתי אל כיתה ה' 2 שלי ושמחה עזה אחזה בי. בכיתה הריקה, במקומה בשולחן השלישי של הטור הימני, ישבה ליוֹליה גונצָ'רובה. לא זוכר על מה דיברנו, כנראה על שטויות. "תראה, יש שיכור שוכב במדרגות" אמרה ליוליה. פתחתי את הדלת המובילה אל מדרגות החירום. "זה שומר, יהודי, לא סובלת יהודים". שם המשפחה שלי כנראה לא צלצל יהודי, ואולי סתם לא נראיתי יהודי מדי בילדותי. נפרדתי מליוליה בחופזה, בלי להישיר אליה מבט ורצתי הביתה, נחנק ממכאוב מר שבמרים.

השירותים בתחנת הרכבת היו רחוקים וגדושים בשתן ובצואה קפואים. מדי בוקר, כשיצאתי מקרון הסחורה להגדיל את מספר החורים הצהובים שבשלג הייתי נתקל בתלמידים של בתי ספר למלאכה מהקרונות הסמוכים. גם הם יצרו חורים בשלג, לפעמים גם גבעות. לפעמים הם היו לועגים לי, ואחד היו תופס בצווארון שלי ופולט איזה "הא, ז'ייודון" בז'י"ן רכה ויו"ד מתמשכת, שהנאה ושנאה עזה שלובים בו, שנאה שגרמה לצמרמורת בלב. ובשום אופן לא הצלחתי להבין איך זה יכול להיות – הגרמנים שונאים יהודים, אבל גם שלנו, שנלחמים בהם עד מוות – גם הם שונאים יהודים.

במשך שנתיים, 1942 עד 1944, למדתי בחטיבת הביניים של קוּשנָרֶנקובו בבשקיריה, בצל הרי האורל. אמא שכרה עבורי מיטה בבית, והדרך משם אל בית הספר הייתה קצרה ועברה ברחוב הראשי העובר ליד השוק. שתיים-שלוש נשים פרשו על הדוכנים את מרכולתן: תפוחי אדמה שנמכרו בבודדים. האוויר הקפוא הדיף ריח של כבול ששימש להסקת התנורים. עד עכשיו נותר ריח הכבול עבורי ריח של מלחמה, אולי גם ריח של גיהינום. פעמים רבות, ממש לפני השוק היה אורב לי בנו של נֶמבּיץ הספר, שהיה מבוגר ממני בשנה. בניגוד לליוליה גונצ'רובה הוא הצליח להסיק במדויק את הלאום שלי. בבית הספר לא היה נוגע בי, אבל ברחוב, לפני השוק, התעקש ללכת איתי מכות. מדי בוקר, בדרך לבית הספר, היו הברכיים שלי רועדות מרעב ומפחד. הוא היה גבוה וחזק ממני.

יכולתי אמנם לעקוף את המארב שלו, להגיע אל בית הספר בדרך חלופית ולא להיתקל בו, אלא שמעולם לא הרשיתי זאת לעצמי. כמה פעמים איחרתי בגללו לשיעור. נאלצתי להחזיק גוש שלג על האף כדי לעצור את שטף דם, וגם לשטוף את הפנים בשלג. אחר כך הייתי מנגב את הפנים בצווארון החולצה ובולע את הדם שכבר נשפך. הריח של הדם ועשן הכבול גרם לי לבחילה וסחרחורת שכאלה, עד שהייתי צריך להשאר ולעמוד במקום עוד זמן מה על מנת להתאושש ולהמשיך את הדרך.

אני זוכר בוקר מוצף שמש, ואת קולו של לויתן המבשר על הנצחון בסטלינגרד. הייתה זו שמחה, אבל שמחה שלווה, שמחה "בתוך עצמי". שנים רבות אחרי קושנרקובו, היו פעמים, גם אם נדירות, של אושר רב ומציף כל כך שלא יכולתי להכיל. הייתי חושב אז – אלוהים, מה אעשה בו? אם רק אפשר היה לחלק אותו למנות שוות, בין כל ימי חיי, הרי שכל החיים אז הייתי מאושר במידה. אך היה חולף רק זמן קצר, והתחושה הייתה נעלמת כלעומת שבאה. ואילו אותו אושר שקט על הניצחון בסטלינגרד שרד בי ומתקיים גם כיום. אך להוציא תחושה זו, חיי היו דהויים.

בדיקה רפואית בבית הספר. הרופאה מנידה בראשה ומדווחת לאחות: "כמה נורא, כולו מוכה כינים, והרי זה ילד ממשפחה משכילה". ברחתי הביתה, נכנסתי אל אסם, התפשטתי: כל הגופיה זרועה נקודות שחורות. ממרחק הזמן קשה לי להבין על מה כל כך התרגשתי והצטערתי – ממש שאלתי את נפשי למות. מאותו היום, הייתי בוחן את בגדי התחתונים מדי בוקר וערב ומועך, מועך את הכינים. אך נראה היה שמספרן לא פוחת, כאילו היו יוצאות מתוך גופי. מגוריה של בעלת הבית הראשונה שלי היו מלאים דיירים עד אפס מקום. אני ישנתי על גבי תנור רוסי. על התנור היו מייבשים תמיד בולי עץ, מעל לעץ – ערימה של אריג גס, ועל ערימת האריג – אני. עברו בטח עשרה ימים לפני שנזקקתי ללכת לבית הכיסא. בית השימוש שבחצר נאטם על ידי קרשים שמוסמרו על דלתו. שאלתי את בעלת הבית איפה אוכל לעשות את צרכיי. היא הורתה לי על מקום לצד המלונה. התיישבתי ליד הכלב, מפלץ שחור וענקי, וזה התחיל לנהום מרוב צפייה, עוד לפני שהספקתי לשוב ולסגור את מכנסיי, הפך השלג להיות לבן ונקי. הסתבר שלא האכילו את הכלב בשום דבר אחר.

בתחילת חיינו במהלך הפינוי, בשנת 1942, למדתי בכיתה ה' של הכפר שריפוב, בו גרנו. בית הספר היה בית מגורים גדול שלא הוסק מעולם. ישבנו עם מעילים סגורים וכתבנו בעזרת עפרונות – דיו היה קופא במקום. בית הספר היה טטרי. היו אמנם שיעורי רוסית, אך משום מה אף אחד מהילדים לא דיבר בה. עם חשבון היה לי קל יותר, ועד עכשיו אני זוכר: ביר, איקה, אש, דורט, ביש, אולטה, ז'ידה, סיגז, טוגז, און וכן הלאה. בכל יתר השיעורים ישבתי כגולם. בשריפוב, בין האנשים המבוגרים, היו הרבה מאד עיוורים. כמעט כל מי שעוד לא היה עיוור, ביניהם תלמידי כיתתי, היה נגוע בגרענת . עיניהם היו אדומות ודמעו ללא הרף. באותם הימים לא ניתן היה לרפא גרענת, והיא הובילה לעיוורון ודאי.

פעם אחת, אחר הלימודים, הקיפו אותי חבריי לכיתה, התנפלו עלי וריתקו אותי לרצפה. התגוננתי ארוכות – אז, לפני בית הספר בקוּשנָרֶנקובו, עוד הייתי חזק. אבל כמה מהילדים אחזו ביד ימין שלי, כמה ביד שמאל, ערימה שלמה התיישבה על רגליי, שניים אחזו בראש. אחד מהם, הנגוע ביותר, שעיניו היו חולות ממש, דבוקות כמעט, ירק על אצבעותיו, שפשף ארוכות את עיניו המוגלתיות ואז כרע על ברכיו והחל לשפשף באצבעותיו אלה את עיניי. ילדות כיתה ה' היו קהל למחזה זה: הן עמדו בחצי עיגול ודיברו במהירות – כנראה שבכל זאת גינו את הבנים. האביב עבר ואני סיימתי איכשהו את כיתה ה' ואמרתי לאמא שיותר אני לא מוכן בשום מחיר ללמוד בבית הספר הזה. זו הסיבה שבסתיו הביאה אותי אמא למרכז האזורי קושנרנקובו, בו היה בית ספר רוסי.

החיים חלפו תחת שמיכה חסרת צבע, כלומר, דרכו במקום. אין פינה משלי, אין ריהוט, אין כלי מיטה – מילא. אין חברים, אין ספרים, אין נייר – מילא. אלא שאבד לי גם הרצון. רצון לקרוא, לצייר, ללכת לבית הספר, לעשות שיעורי בית! נותרו רק מפלץ שחור בחצר המאיים תדיר לבלוע את אחוריי, גרענת דומעת, אסיף של שיבולים בשדה טרום-חורפי. גם בשריפוב הייתי אוסף אותם, תולש מן אדמה את השיבולים שקפאו עליה. לאחר מכן אסרו על איסוף השיבולים – החלה "מחלת גרון", מגיפה ממנה אנשים היו מתים תוך יומיים-שלושה. נותר כמובן גם הרעב, נצחי כחטוטרת. כמה אסיר תודה הייתי לליוליה גונצ'רוב על שהופיעה בחלומי פעם. פעם אחת בארבעת השנים האלה ראיתי את פניה בחלום. במשך ימים אחדים התהלכתי מאושר, והרבה ימים אחר כך הייתי אסיר תודה לה. מזמן חלף כבר העלבון, חלפה גם אהבת הילדות, אבל אז היה בפניה כדי להזכיר לי שקיים גם עולם אחר בחוץ, עולם נעלה, עולם ללא שמיכה