אלכסנדר ברמן

נולד בשנת 1935 בלנינגרד. מהנדס אלקטרו פיזיקאי, דוקטור לביולוגיה, התגורר ועבד בלנינגרד, משם עלה בשנת 1990. עבד במקצועו באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכון ויצמן שברחובות. מתגורר כעת בירושלים. אב לשני ילדים וסב לארבעה. בתמונה: אלכסנדר ואינה ברמן (במרכז) עם בנם הבכור דניס (מאחור), אשתו קטיה והנכדים – מימין לשמאל: דניה, יעקוב ומיטיה. שנת 2005.

זיכרון הלב

עבורי ועבור קרובי משפחתי, האירועים הטראגיים הקשורים לשואה החלו 11 יום לפני תחילת המלחמה עם גרמניה.

ב-10 ביוני 1941, הוריי – לֵב זָכָרוֹבִיץ' וטטיאנה אלסנדרוֹבנה בֶרמן – שלחו אותי ואת אחותי הגדולה לִילֶצ'קָה מלנינגרד אל ביאליסטוֹק, לבלות את חופשת הקיץ עם סבתא ועם אחותה של אמא, שבעלה אִיזיָה בוים שירת ב-נ.ק.וו.ד. שם. הייתה זו הזדמנות נוחה: חברים מלנינגרד נסעו בדיוק לאזור הזה והסכימו להקפיץ אותנו אל המשפחה. אמא ואבא אמורים היו להצטרף אלינו מאוחר יותר – החופשה שלהם התחילה רק ב-25 ביוני.

כמה דקות לפני שהרכבת יצאה, שלף אותי אבא במפתיע מן הקרון. ברגע האחרון הוא החליט שאני עוד קטן מדי לנסיעה כזו (אני הייתי בן שש, וליליצ'קה בת שלוש עשרה). כך נותרתי בחיים ולא נספיתי יחד עם אחותי, עם סבתי פרִידַה רַטנוֹבסקִי, עם דודה אֵסתֵרקֶה ובנה – בן דודי סאשה בוים, ועם קרובי משפחה רבים אחרים, מצד אמא ומצד אבא, אלה שהתגוררו בקַרטוּז-בֶריוֹזָה, באַנטוֹפוֹל, באִיבַצקֵבִיצִ'י. שמות משפחותיהם היו בֶרמָן, רַטנוֹבסקִי, אוּנטֶרמָן, יַגְלוֹם, פיינשטיין. יהי זכרם ברוך... ביאליסטוֹק נכבשה על ידי הנאצים ביומה השני של המלחמה. מאוחר יותר נודע לנו כי אותם מכרים שלנו שהביאו את לִיליָה מלנינגרד לביאליסטוק הגיעו לביתה של סבתא עם מכונית והציעו לאחותי לחזור עמם ללנינגרד, אך ליליה השיבה שהיא אינה יכולה לעזוב את סבתא פרידה. וסבתא פרידה לא יכלה לעזוב את אסתרקה' בתה. ודודה אסתרקה' צריכה הייתה להמתין עד שישוב בעלה איזיה מהשליחות שלו...

כעבור שנים רבות הכרתי את ולדימיר צֶ'רנויינקוֹ והתיידדתי איתו. היינו חברים ועמיתים לעבודה. המלחמה הגיעה אליו בביאליסטוק כאשר היה תינוק ממש. אמו לקחה אותו על ידיה ביומה הראשון של המלחמה, יצאה ברגל את ביאליסטוק, וכך ניצלו חייהם. במשך כל חיי אני שב וחוזר לאותם האירועים ואיני יכול להשלים עם מות קרוביי... במיוחד לא עם אבדנה של אחותי הבכורה – יליזבטה ברמן (ילידת 1927). כבר כשחייתי בישראל מצאתי בספר הטלפונים את השם יליזבטה לְבוֹבנה ברמן. גם שנת הלידה הייתה זהה. מיד התקשרתי אל מספר הטלפון הנקוב. אך הנס לא אירע, הגעתי אל אישה בעלת אותו השם בדיוק כשל אחותי הגדולה.

לפני שעליתי ארצה ביקרתי בקרטוּז-בריוֹזה וכמה קילומטרים ממנו, בבּרוֹנָיָה גוֹרָה, בה רצחו הנאצים בירייה את תושביה היהודיים של קרטוּז-בריוֹזה ועוד חמישים אלף יהודים מהשטעטלים הסמוכים וממקומות שונים באירופה. במשך ששים שנה נאספו תושביה לשעבר של קרטוז-בריוזה אל ישראל. היו מביניהם שהגיעו לארץ ישראל עוד לפני המלחמה, כילדים, אחרים השתתפו במרד גטו קרטוז-בריוזה, חברו אל הפרטיזנים עם נשק בידיהם ונלחמו בחזית בשורות הצבא האדום. היו גם כאלה שנשלחו לסיביר על ידי השלטון הסובייטי מיד לאחר חלוקת פולין ב-1939, וכך ניצלו חייהם. כל אלה התאספו יחד פעם בשנה כדי לכבד את זכרם של בני עיירתם שנספו בשואה, מסורת שנשמרה עד שנת 2006. בבית הקברות בתל אביב עומדת אנדרטה לזכר קורבנות השואה מקרטוז-בריוזה, יישוב שמנה אלפיים וחמש מאות יהודים לפני המלחמה . כשלוש מאות מהם נשארו בחיים. באיבַצקֵביצ'י, אחרי המלחמה, נותר יהודי אחד מקרטוז-בריוזה – ילד שברח מן הגטו ליחידת פרטיזנים: אדם אפלבאום. שלושת נכדיו – אדם, אדוארד ואלווירה אפלבאום – מתגוררים כעת בישראל.

אני ואמא התפנינו מלנינגרד אל אוּפָה. אבא נשאר בלנינגרד – הוא היה אחרי גיל גיוס, אבל לא רצה לעזוב הועיל והאמין כי לילצ'קה תאותר ותשוב ללנינגרד. אמא התחילה לעבוד באופה כרכזת הובלות במפעל תעופה צבאי, ואני חייתי תקופה ארוכה בגן ילדים שפעל סביב השעון. כאשר גדלתי מעט ויכולתי כבר להישאר לבדי בבית, הוציאה אותי אמא מהפנימייה. התגוררנו בצריף עץ שבו היו הרבה משפחות יהודיות מפונות. ששת המטרים של חדרנו הכילו רק שולחן ומיטה אחת. אני ישנתי על השידה.

גדלתי כילד רחוב, ללא השגחה. אמא בילתה זמן רב במפעל – הייתה לה עבודה אחראית מאד, מסוכנת, קשורה להעברת ציוד בעל ייעוד צבאי. באחד החורפים קרה שמשאית שאליה התלוותה אמא איבדה שליטה בהיותה על מדרון מכוסה קרח. אמא חשה שדבר מה אינו כשורה וקפצה מן הרכב, וכשקמה על רגליה גילתה כי המשאית התהפכה והנהגת שישבה לידה והחזיקה בהגה, כבר מתה. בפעם אחרת, קרה שהמטען נפרק בטעות בתחנת הרכבת הלא נכונה. בתקופת המלחמה אנשים הועמדו לדין צבאי על איחורים באספקה צבאית, ואמא נדרשה למאמצים גדולים מאד כדי לדאוג שהמטען יגיע במועד אל יעדו.

הייתי נתון ברשות עצמי והתרוצצתי באופה יחד עם חבורה של ילדים חסרי השגחה כמוני. על אף תקופת המלחמה הקשה, אנחנו הפרחחים לא הרגשנו אומללים – הכל עניין אותנו. רק מאוחר יותר, כשאני עצמי הפכתי לאביהם של שני בנים, הבנתי את הנזק שנגרם לילד ולהתפתחותו מחוסר היכולת לתקשר עם ההורים... כל העת היינו רעבים למחצה. במפעל הבטחוני קיבלה אמא תלושי מזון, אך האוכל תמיד היה חסר. חלמתי על פרוסת לחם ופעמים רבות ביקשתי מאמא לתת לי משהו לאכול. למרבה המזל, לא ידענו רעב אמיתי, כפי שידעו רבים אחרים באותה התקופה. מסיפורי אמי ידעתי שעובדים רבים במפעל מתים מתת-תזונה. פעם גנבו לי את תלוש המזון וזו הייתה צרה אמיתית.

אמא בכתה בלילות – היא לא ידעה דבר על גורלו של אבא בלנינגרד הנצורה, על גורלה של ליליה ושל יתר הקרובים בביאליסטוק. אבא אובחן כחולה תת-תזונה ופונה בחורף 1942 מלנינגרד אל העורף על פני הקרח שכיסה את ימת לָדוֹגה. משהחלים, חזר אבא להילחם.

מתקופת המלחמה נותרו לי גם כמה זכרונות טובים. למדתי לקרוא. איש לא לימד אותי, רק הראו לי את האותיות. הייתי מתהלך בחדר המרכזי של גן הילדים עם סיפור האגדה של אנדרסן, "הקיסר והזמיר", ולמרבה התענוג – החלו האותיות מתחברות לבדן לכדי מילים. כך קראתי את הסיפור הראשון בחיי. לאחר מכן הפכה הקריאה לפעילות החביבה עליי. אחד מהספרים הראשונים שקראתי היה "זאב הים" של ג'ק לונדון. עד עכשיו אני מתפלא איך הצלחתי, ואני רק ילד בן שמונה, להבין ולעכל כראוי ספר רציני זה שנכתב עבור מבוגרים. עוד רגע מאושר זכור לי: אבא מלמד אותי לשחק דמקה. לפני שיצא אל החזית הוא הגיע להתראות איתנו באופה...

בקיץ 1944 שבנו, אני ואמא, אל לנינגרד השוממה. הסתבר שהחדר שלנו נתפס על ידי שכנינו לדירה, והצלחנו לחזור לשם רק על פי צו בית משפט ורק אחרי סוף המלחמה, כשאבא חזר מבית החולים הביתה, כשהוא נעזר בקביים. בסתיו 1945 נסעה אמא ללבוב כדי לאסוף את אבא מבית החולים שם. כל החיים אזכור איך בספטמבר 1945 אני רץ ברחוב זבֵרִינסקַאיַה, יחף, תחת גשם קר, עם קדירה קטנה בידי – לקבל ארוחת צהריים בחדר האוכל של בית הספר. יחף הייתי משום שהנעליים נשחקו, אני הייתי בן עשר וכמעט חודש גרתי לבד, בלי אמא. אני רץ לי ופתאום רואה: אבא מדדה לקראתי על קביים, ואמא הולכת לצדו. איזה אושר זה היה!

הפעם הראשונה שנתקלתי באנטישמיות הייתה בשנת 1944 כאשר חזרנו ללנינגרד מהפינוי, ואני הלכתי לבית הספר, לכיתה א'. היו שם ילדים רבים שהגיעו ללנינגרד מן הסביבה הכפרית. בני הכיתה התחילו לכנות אותי "שרה" – היה אז שיר כזה באופנה "לא האיצה שרה, את הכביש חצתה לה, אז עצר אותה שוטר..." אני הייתי מהחזקים בכיתה, הנהגתי, אבל הכינוי "שרה" נדבק אלי לשנים ארוכות בבית הספר. אולי כך נקמו בי בני כיתתי על כך שהייתי חזק מהם, שלמדתי טוב יותר. בבית הספר היו רבים שלמדו בכיתה נמוכה יותר משהכתיב גילם – הם לא יכלו או לא רצו ללמוד מסיבות רבות, היו קשורים לפלילים, אחדים מהם הגיעו אחר כך לכלא.

כאשר חזרנו מהפינוי, סיפרו לנו שכנינו לדירה המשותפת אילו זוועות התלוו לחייהם בלנינגרד הנצורה. התברר שבביתנו, ואפילו בדירה המשותפת שלנו היו מקרים של קניבליזם. אנשים נרצחו ובשרם נמכר כבשר בהמה, כדי לא למות מרעב. כאשר אוכלי-אדם כאלה היו נחשפים הם נורו מיד.

גם לאחר המלחמה, כשהיינו נופשים בקיץ במחנה פיונרים בסביבות לנינגרד, המלחמה הייתה נוכחת. היו לא מעט מקרים בהם ממש לנגד עיני היו בני גילי מנסים להוציא חומר נפץ מן הפגזים המוטלים סביב המחנה, ואז מתפוצצים ונהרגים. לעולם לא אשכח תמונות נוראות אלה, ואני מבין היטב מה משקלה של הטראומה הפסיכולוגית שספגו הילדים הפליטים, הילדים הנצורים, אשר חזו במו עיניהם באנשים נהרגים. זוועות המלחמה אשר נחוו בילדות אינן פגות מן הזכרון: הן נחבאות אי שם בפינותיו החשוכות ביותר כדי להזכיר את קיומן שנים רבות לאחר מכן...

אשתי, אינה אברמובנה ברמן, הייתה בת שנתיים בתחילת המלחמה. אמה של אִינה, הרופאה הצבאית גַלִינה אוּליַאנוֹבַה אוֹסטַפֵנקוֹ (שוורצמן לאחר נישואיה), עבדה באקדמיה הצבאית-רפואית והחליטה לשלוח לפינוי את בתה יחד עם אחות בעלה, דינה גנקין (שוורצמן), בשעה שהיא עצמה עזבה את לנינגרד יחד עם בנה זיווה. אביה של אינה, הרופא אברם שוורצמן, שירת על חצי האי חַנקוֹ, נפל בשבי בתחילת המלחמה ומת במחנה ריכוז לשבויי מלחמה. אינוצ'קה חלתה מאד בדרך וכל יושבי הקרון ניסו לשכנע את דינה להשליך את הילדה החולה החוצה – הרי ממילא היא לא תשרוד. הם לא הצליחו לשכנע את האם. דינה החיתה וחילצה הן את אינה והן את זיבה בנה. בתמונה שצולמה ביום יציאתה של אינוצ'קה אל הפינוי, ב-7 ביולי 1941, משקפות עיניה של הילדה המפוחדת את טרגדיית הפרידה של פעוטה עם אמה. וכמה טרגדיות כאלה היו...

כמה נאלצו לחוות אמותינו בזמן המלחמה! אמי איבדה בת, אחות, אם. אחיה, חיים רטנובסקי, נספה במחנה ריכוז של סטאלין בקולימה. מעט לפני המלחמה אמא קיבלה פתק ממנו: "הצילי!" ואת כתובת מחנה-המעבר במחוז אירקוטסק. היא השאירה אותנו, שני הילדים בהשגחתו של אבא, שאלה כסף לנסיעה מדודתה ראיה פיינשטיין (רטנובסקי בעלומיה), והצליחה להגיע באופן לא חוקי, ללא האישור הנדרש אל מחנה המעבר שבסביבות אירקוטסק בו נמצא אז אחיה הקטן. היא הגיעה לשם בחבית של סלמון, שבתוכה הוחבאה עבור תשלום – מספר חפיסות של סיגריות "בלומורקנאל". אמא שהתה במחנה הזה שלושה ימים. איש לא העלה בדעתו כי ייתכן ואין לה הרשות לשהות במחנה כה שמור. כאשר התברר הדבר, הציע מפקד המחנה לאמי להישאר שם בתור שכירה חופשית ובכך להציל את חייו של חיים אחיה. אך אמא לא הייתה יכולה לקבל את ההחלטה הזו, לא יכלה שלא לשוב אל ילדיה ובעלה. מחירה של החלטה כזו היה גבוה... חיים רטנובסקי נהרג במחנה בקוֹלִימַה לאחר מספר שנים...

ב-1972, לאחר פטירתו של אבא, עזבה אמי לישראל, וקיוותה שגם אני אצטרף אליה יום אחד עם משפחתי. פגשתי את אמא שבע-עשרה שנה לאחר מכן, כאשר הגעתי להתארח אצלה בירושלים, בשנת 1989. שאלתי הראשונה אליה הייתה "איך עברו עלייך שבע-עשרה השנים האלה?". אמא אז ענתה: "היו אלה השנים המאושרות ביותר בחיי". בישראל, בגיל ששים ושמונה נישאה אמא לבן גילה משה אילן, שהגיע לפלשתינה בשנת 1936. היא חיה איתו באושר למעלה מעשרים שנה. הייתי עד לכך שמשה אמר לאמי (שניהם היו אז בני שמונים ושש לערך ): "טניה, את האישה היפה ביותר בעולם!". אמא נפטרה ב-25 בינואר 1994, ביום בו מלאו לה שמונים ותשע שנים.

כל המיזמים הציבוריים אשר יזמתי ומימשתי בישראל בחמש-עשרה השנה האחרונות, ובכללם יצירת הארגון הציבורי "חזית הכבוד", מיזמים שסייעו לשילוב מקצועי של כמה אלפי עולים חדשים – מדענים ומהנדסים – בכלכלה הישראלית (מיזמי האגודה הישראלית למדענים עולים), מיזמים שסייעו בשילובם המיטבי של ילדי עולים מבריה"מ לשעבר (מיזמי עמותת "שילוב – אינטגרציה"), ולבסוף מיזם "ילדות חרוכה" שספר זה הוא חלק ממנו – כל אלה היו עבורי חובה מקודשת לזכרם של קורבנות בתקופת השואה, ובכללם – אחותי ליליצ'קה, סבתא פרידה, דודה אסתרקה ועוד חברים וקרובים.