ארקדי לוקובסקי

נולד בשנת 1932, ברָדוֹמִיסל שבמחוז זִ'יטוֹמִיר. מומחה להגנת מתכות מקורוזיה. דוקטור למדעים. התגורר ועבד בלנינגרד, משם עלה ארצה ב-27 ביוני שנת 1990. בישראל עסק בענייני בקרת איכות של עיבוד משטחים. בעשר השנים האחרונות – מדריך טיולים בארץ. חי בירושלים. אב לבן ובת, סב לנכדה.

הפכנו ליתומים

עם התקדמות הגרמנים לעומק אוקראינה, גברו הוויכוחים בשטעטל שלנו, רדומיסל: להתפנות או לא לעזוב. עבור המשפחה שלנו, הפתרון היה פשוט. אבא היה קומוניסט, עבורו היה זה בלתי אפשרי להישאר אצל הגרמנים.

ביולי של שנת 1941 לקחה אותי אמא מדודה זלַאטַה, עלתה על עגלה יחד עם כל הילדים, עם סבתא חיה ועם ליוֹלַה, אחייניתו של אבא, והתחילה בכך את המנוסה שלנו. עשינו את דרכנו אל קייב, בה התגוררו רבים מקרובי משפחתנו. דודה זלאטה ליוותה את העגלה שלנו כמה קילומטרים. בכיתי בכי תמרורים ואיש לא הצליח להרגיע אותי. זה היה כאילו שחשתי שלא אראה אותה יותר. לאבא עוד היו אי אלה עניינים ברדומיסל והוא יצא לדרך כעבור כמה ימים. דודה זלאטה ודוד זלמן נשארו. דוד זלמן החזיק בקופת הכספים של חנות המכולת, והיה חייב מישהו להעביר אותה אליו. גם משפחתו של דוד אריה-לייב נשארה. הם כנראה תכננו לעזוב מאוחר יותר, ואולי לא האמינו לשמועות האיומות. אבל הגרמנים פרצו אל השטעטל. הדרך האחרונה בחייהם של שארי בשרי שנותרו שם הייתה הדרך ליער שלצד הכפר רוּדניַה.

הנסיעה לקייב ארכה כמאה קילומטרים ונמשכה כמה ימים. בלילות האירו את דרכנו הדי יריות ארטילריה וקולות הפיצוצים נשמעו. בדרך אספה אמא אל העגלה הדחוסה שלנו גם אישה עם ילד (הדבר סופר לי מפי פַאניָה קוֹטוֹבסקי, אלמנת בן-דודי אברם שנהרג במלחמה, בנו של הדוד מִיכְל), אותה אישה חיה עכשיו בארץ ורואה באמא את מושיעתה. הגענו אל קייב, מקדימים את הגרמנים אך במעט. כאן חיינו עד סוף יולי או תחילת אוגוסט, מוצאים מחסה אצל קרובי משפחה שחיו ברחוב לוּתֵרַאנסקָאיָה, המטפס בעלייה חדה מהעמק של רחוב הקרֵשָאטִיק אל גבעת פֶּצֵ'רסק. בכל מקום היו פזורים מחסומי-"קיפוד" נגד טנקים, שהולחמו ממוטות פלדה. הקומות הראשונות של הבניינים הוגנו על ידי שקי חול. חלונות הזכוכית כוסו במדבקות של רצועות נייר שתי-וערב. קרניים כחולות של פרוז'קטורים הצטלבו והתפצלו בשמי הערב. פעם אחת ראיתי איך נקלע מטוס גרמני אל נקודת ההצטלבות שלהם. זמן רב הוא זחל בשמים, מואר, מנסה לחמוק מן המטחים של תותחי הנ"מ.

במהלך היום אמא הייתה יוצאת לסידורים ומשאירה אותנו. אִינָך (גֵנָה), שהיה אז בן ארבע, לא יכול היה להתמודד עם העזיבה. כדי להפגין מחאה היה תופס תנופה, רץ וקופץ בכל הכוח על דלת הסגורה. היה קשה להסתדר איתו.

אבא הגיע מרדומיסל ברגל, מדובלל וכחוש. תחבורה משם כבר לא הייתה. ביום למחרת הוא התייצב בלשכת הגיוס ומשם לחזית, בתפקיד קצין פוליטי בכיר. שוב לא ראינו אותו. בספטמבר, בסביבות בוֹרִיספּוֹל, הגרמנים כיתרו ולכדו בשבי כוח סובייטי גדול. מישהו סיפר שראה את אבא פצוע באותו אזור.

רכבות מלאות במפונים עזבו את קייב. הרכבות אוישו על ידי בני המשפחות של הלוחמים ושל עובדים במפעלים החיוניים לחזית. לאט לאט עזבו הקרובים והמכרים וגם זמננו הגיע. באוגוסט שנת 1941 עלינו על סיפון של אסדה ענקית שפניה אל מורד הדנייפר, עד קרֵמֶנצ'וּג. היא הייתה עמוסה באנשים, בעיקר בנשים וילדים. האסדה נגררה על ידי ספינת קיטור גלגלית איטית. מעלינו חגו מטוסים גרמניים. הפציצו אותנו, אך משום מה לא פגעו, למרות שהאסדה הזוחלת לאטה הייתה מטרה נהדרת. אולי רק הפחידו אותנו, אולי ריחמו. ביום למחרת, על אסדה דומה שגם פניה לקרמנצ'וג, יצאה גם הדוד מירה עם בעלה אִיזיָה (*ישראל) ושני ילדיהם הקטנים – וִיליָה ומָאנֶצ'קָה. משם הם הגיעו לקוּבָּאן, ואחר כך – לסטָלִינָבָּאד שבטג'יקיסטן.

בקרמנצ'וג נשלחנו לגור בכפר שאת שמו שכחתי. קיבלו אותנו יפה. הקולחוז סיפק בקתת חומר עם גג עשוי קש. גם רצפת הבקתה הייתה מחומר. היינו מטאטאים ואז מרעננים אותה, מורחים עליה תמיסת חומר. התיידדתי עם הילדים המקומיים ושאלתי ספרי קריאה בספריית המועדון.

האחד בספטמבר של 1941 הלך וקרב. התכוננתי ללכת לבית הספר המקומי, לכיתה ב'. אבל אז נפוצה השמועה כי הגרמנים פרצו את קו החזית ונעים אל עבר קרמנצ'וג. כולם יעצו לנו לעזוב. התאספנו והגענו לפּוֹלטָבָה. תחנת הרכבת והרחבה שמולה היו עמוסות פליטים. חיינו ברחבה הזו מספר ימים, עד שאמא הצילחה איכשהו להשיג בשבילנו כרטיסים (ליתר דיוק, לא מדובר היה בכרטיסים אלא במסמכי מעבר מיוחדים שכונו "ליטר") לרכבת שנסעה מזרחה, אל חרקוב.

הרכבת הורכבה מעשרות רבות של קרונות עץ אדומים להובלת בקר ונראתה לי כאינסופית. עבור הזקנים הוקצו קרונות בראש הרכבת. דחפנו לשם את סבתא חיה ורצנו אל קרון הבקר שלנו בקצה השני של השיירה הארוכה, אבל לא הספקנו. הרכבת התחילה לנוע וסבתא נסעה לחרקוב עם כל הכסף והמסמכים שלנו בעוד שאנחנו נשארנו בפולטבה שלושה ימים נוספים. לא יודע איך הגענו לחרקוב בסופו של דבר, אבל מצאנו שם את סבתא, שכל אותו הזמן המתינה לנו על ספסל בגינה ציבורית. היא מסרה לאמא את הכסף והמסמכים, ומיד אושפזה בבית החולים, שכן הייתה חולה לחלוטין. שם היא נפטרה בסתיו. תנוח בשלום על משכבה.

שוב הלכו הגרמנים והתקרבו, ואנחנו המשכנו לנוס מזרחה. "אנחנו" היינו אמא, שהייתה בחודש החמישי או השישי להריונה, ארבעה ילדים, וליולה, אחייניתו של אבא. אני הבכור הייתי בן תשע שנים, מַקסִיק, הקטן ביותר – בן שנתיים. נראה שאמא לא החליטה על יעד מסוים, או על עיר שברצונה להגיע אליה. בחירת הרכבת הייתה מקרית, העיקר היה להתקדם מזרחה, הרחק מהמלחמה. היינו בדרכים תקופה ארוכה, כחודשיים. פעמים בקרונות בקר, פעמים על גבי קרונות משא שטוחים, בין כלי ארטילריה... פעם התמזל מזלנו – נסענו ברכבת צבאית וסיפקו למשפחה שלנו קרון שלם, ועוד עם תנור. אנשי הצבא הרחמנים כיבדו אותנו בחלב.

באחדות מן התחנות היו נקודות פיקוח סניטרי. שם אספו את כל בגדי המפונים ושלחו אותם לאידוי כדי להשמיד את הכינים. הבגדים שבו אחר כך כמושים, עציים, לעתים שרופים וכמעט בלתי ראויים למלבוש. להתרחץ בבָּאניה (*סאונה, בית מרחץ בחימום אדים המקובל ברוסיה) היה מבחינת אושר נדיר – בצריף כל שהוא ליד תחנה. למרות שהייתי כבר ילד די מבוגר, הייתי נמוך ואמא לקחה אותי להתרחץ איתה. החלל היה מתמלא בנשים, והייתי עומד שם מעוך בין ירכיהן לאחוריהן.

לליולה נמאס להיסחב עם החבורה הצעקנית שלנו אל הלא נודע. יום בהיר אחד היא נעלמה לתמיד, מותירה אותנו לגורלנו. היא הלכה יחד עם הצבא הפולני של גנרל אנדרס, אשר בסתיו 1941 הורכב משבויי מלחמה ואזרחים פולנים בשטח ברית המועצות.

לבסוף, לקראת נובמבר של 1941 מצאנו את עצמנו בצֶ'ליָאבִּינסק ועצרנו שם. קרבו ימיה של אמא ללדת. היא מצאה לעצמה עבודה כקופאית בחדר אוכל. בהתחלה גם היינו ישנים שם, על השולחנות. מאוחר יותר הוקצה לנו חדר ברחוב קִירוֹב. היה זה חצי מרתף צר וארוך עם חלון אחד. אדן החלון היה בגובה האדמה בחוץ. הריהוט כלל מיטה, שולחן ותנור, אבל אחרי מנוסה רבת חודשים היינו מאושרים למצוא את עצמנו בבית אמיתי. אט אט הסתדרו החיים. מקסיק נשלח למעון שפעל סביב השעון, ליוֹניָה וגנה – לגן ילדים עם הסדר דומה. אני הלכתי לבית הספר, לכיתה ב'.

בדצמבר כרעה אמא ללדת ונלקחה למחלקת היולדות. מקסיק, ליוניה וגנה בילו את ימיהם ולילותיהם בגן ובמעון, ואני אומצתי על ידי אישה רחמנייה אחת, חברת ועד ההורים של בית הספר. אמא ילדה תאומים, בן ובת וכעבור שישה ימים נפטרו התינוקות. התנאים הקשים ביותר של החודשים הקודמים השאירו את סימנם. הגוויות הקטנטנות נעטפו במטפחת המשובצת של אמא, הונחו על מזחלת ילדים והובאו לבית העלמין. גם אני הלכתי אחריהם.

חורף 1941-1942 נודע לשמצה בקור וברעב. כל סחורות המזון ומרבית הסחורות שנועדו לשימוש רחב נמכרו על פי כרטיסים או על פי תלושים מיוחדים. הכרטיסים התחלקו לכמה סוגים – כרטיסי עובדים, כרטיסי נסמכים, כרטיסי ילדים ועוד – לא זוכר כבר מה. כרטיס העובדים אפשר קנייה של 400, לפעמים אפילו 600 גרם לחם, כרטיס נסמך – חצי, שליש או רבע מזה. צריך היה לעמוד בתור שעות ארוכות ברחובות קפואים. המחירים הרשמיים היו נמוכים, אבל מחירי השוק לדלי של תפוחי אדמה, נניח, הגיע ל-100 רובל. אנשים שחיו על משכורת או קצבה רגילים לא יכלו להרשות לעצמם לקנות לחם של שוק, דגנים, ירקות, שלא לדבר על בשר.

פעם אחת ניצלנו בנס ממוות. הסקנו את התנור בחדר בפחם אבן. לאחר שהפחם היה נשרף, היינו סוגרים את מכסה התנור, אחרת החום יצא מהר. פעם אחת סגרנו את המכסה לפני הזמן וכולנו נחנקנו עד כדי שלא הצלחנו להתרומם על רגלינו. למרבה המזל, ליוניה נחנק פחות מהאחרים. הוא מצא בעצמו את הכוח לדדות עד החלון ולפתוח אותו. והרי הסיפור היה יכול להיגמר ממש רע.

בחורף של שנת 1941 קיבלה אמי מכתב ראשון (ואחרון) מאבא. את תוכנו איני יודע, אף כי ראיתי את הדפים מכוסי העפרון בידיה של אמא. רק אחרי המלחמה הגיעה אלינו ההודעה הרשמית שבישרה כי אבא אבד ללא בשורה בחזית, בשנת 1942.

שהינו בצֵ'ליאבּינסק סמוך לשנה. אמא התקשתה להסתדר עם ארבעה ילדים לבדה, ובקיץ שנת 1942 קיבלנו הזמנה מקרובי משפחה לעבור למרכז אסיה, אל העיר סטלינבאד, בירת טג'יקיסטן. סטלינבאד נוצרה בשנות העשרים של המאה הקודמת תחת קִישלַאק (*סוג של כפר חורף של נוודים מוקף חומה) לא גדול בשם דוּשַנבֵּה, כמה עשרות קילומטרים מן הגבול האפגני. לאחר מותו של סטלין, חזרה העיר להתכנות דוּשַנבֶּה. היא שוכנת בהרים, לחופו של הנהר המהיר דוּשַנבִּינקָה. באביב פורחים צבעונים על מדרונות ההרים. הם כה רבים, שהאדמה נראית כשטיח צבעוני רחב ידיים. הקיץ חם מאד והחורף גשום. לאורך המדרכות נמתחות תעלות השקייה – אריקים, בשפת המקום. פה ושם ברחובות כרויות בריכות מוקפות מלט – "חאוזים" – המלאות מים עד לקצוותיהם. באחד מה"חאוזים" האלה החלטתי להתרחץ ביום חם, כדי לשטוף מעצמי שערות שדבקו אל גבי בעת תספורת. לשחות כמעט ולא ידעתי, הייתי פשוט הולך על הקרקעית, וכאן לא מצאתי כזו. בנוסף, עווית פתאומית שיתקה את רגליי. ככה הייתי טובע, אם אנשים שהיו בסביבה לא היו מבחינים בי ומחלצים אותי.

זמן קצר לאחר המעבר חלתה אמא באופן קשה במלריה טרופית, אליה התווספה גם דלקת בקרום המוח. ב-22 באוקטובר 1942 היא נפטרה בבית החולים. קברו אותה בבית קברות ששכן מעבר לעיר, על הר. כאשר ארון הקבורה הורד אל הקבר, ניסיתי לזנק בעקבותיו. לא יודע מה זה היה, כאילו הבטתי על עצמי מהצד. הפכנו ליתומים. אבל צרות באות בצרורות. במהלך החודש שלאחר מכן חלו מאייצ'קה ומקסיק בטיפוס, וגם הם נפטרו. הדודה מירה ודוד איזיה החליטו לאמץ אותנו אל משפחתם. דודה מירה הפכה לאופוטרופה רשמית שלנו, כפי שאושר על ידי מועצת העיר. אחרי שבועיים-שלושה נוספים גוייס דוד איזיה לצבא ונשלח לחזית. אני זוכר איך ליווינו אותו לתחנת הרכבת, את המון המגוייסים ומלוויהם, המולה, בכי וצעקות.

גרנו ברחוב פרוּנזֶה בבית חד קומתי קטן מחומר, קִיבִיטקָה. על הקירות התרוצצו עקרבים קשיחים ושטוחים, מציגים את צבתותיהם באיום. קשה היה להרוג עקרב, אפילו אם מכים בו בגב גרזן. הוא פשוט היה נופל ארצה ובורח בזריזות לאיזשהו חרך. לעיתים קרובות התרחשו רעידות אדמה. ידענו שברגע שהאדמה מתחילה לרעוד צריך לזנק החוצה, אל מקום פתוח. פעם אחת הייתה רעידת אדמה בלילה, בזמן שישנו, ואחד מקירות הבית קרס החוצה בשלמותו. התעוררנו וישבנו במיטה, בוהים בחלון הענק שנוצר פתאום.

בסטָלינאבּאד השתוללה המלריה, כולנו חווינו התקפים. ליוניה סבל מהקדחת לעיתים תכופות במיוחד. גם ערימות של שמיכות ובגדים לא הגנו מפני הצינה שהרעידה את הגוף כולו. משהיה חולף התקף המלריה, הייתה משתלטת עליך חולשה נוראית. נגד המלריה לקחנו כדורים מרים מאד של חינין שהפנים היו מקבלות מהם צבע צהוב. דודה מירה עבדה במפעל מקומי לרתמות ואוכפים ששלח תוצרת לחזית. היא הייתה מבלה את ימיה ולילותיה במפעל, ולאחר זמן מה מונתה אפילו למנהלת. אנחנו, הילדים, נותרנו ברשות עצמנו ובכל הזמן שהיה פנוי מלימודים שיחקנו עם ילדי השכנים.

מסביב לסטלינאבאד השתרעו שדות כותנה גדולים. כאשר הכותנה הייתה מבשילה יצאו כולם לאסיף, כולל תלמידי הכיתות הנמוכות. הלכנו בשדה ואספנו את הכותנים שנפתחו יחד עם הסיבים הדקים והלבנים שיצאו מהם. הראשים נאספו אל שק שהיה תלוי סביב הצוואר. תוכן השק נשפך לערימה ליד מכונת הדיש. מוך לבן היה עף מן הראשים, שהעיניים האדימו ודמעו ממנו.

אכלנו בדוחק. אותם פעמיים-שלוש בהן קנתה דודה מירה פיתות טג'יקיות בשוק זכורות לי כימי חג. הן היו עגולות, אפויות מקמח אפור וחמות – ממש מהתנור. מעל הפיתות היינו שמים חתיכת חמאה. לא אכלתי מימיי, לפני כן או לאחר מכן,שום דבר טעים יותר, למרות שאם הייתי טועם עכשיו את הלחמים הגסים האלה, ספק רב אם הייתי מוצא בהם משהו מיוחד. כאשר היה מבשיל ה"תותובניק", היינו מאביסים את עצמנו בתותיו השחורים הטעימים עד לכאבי בטן. עצי תות צמחו סביבנו בהמוניהם. בהרים היינו לוכדים צבים ומנסים לבשל מהם מרק. על מרק צב כתוב בספרים רבים כעל מעדן לאניני טעם, אך העניין התברר כלא פשוט כלל. צריך היה להוריד מהצבים את השריון, ולא הכרנו שום דרך לעשות זאת פרט לפיצוחו על סלעים. גם לאחר שבילינו זמן מה במאמצים קיבלנו איזה שהן שאריות משונות ובישלנו אותן במרק על מדורה. בסופו של דבר הייתה יוצאת איזו עיסה אפורה עם טעם לא מוגדר.

יותר לא הזדמן לי לאכול צבים בחיי.

כך עברו יותר משנתיים.