ולדימיר דרובניס

ולדימיר דרוֹבּנִיס – דוקטור למדעים טכניים, פרופסור. נולד בשנת 1930 באוקראינה בעיירה דָאשֶב שבמחוז ויניצה. מהנדס מתכות המתמחה במתכות צבעוניות, נדירות ואצילות. עלה מעיר וולגוגרד (סטלינגרד לשעבר) בשנת 2000, חי בחיפה. אב לשלושה ילדים, סב לארבעה נכדים.

כשילדים מתבגרים מהר

בהתחלה לא באמת הבנתי מה נורא כל כך, ולמה זה כל כך הסעיר את המבוגרים. מלחמה? אז מה? הרי אנחנו הבנים תמיד אהבנו לשחק במלחמה! מיד ראיתי מול עיני את הסרט האהוב "אם מחר מלחמה", בו גברנו על היריב באומץ...

חוץ מזה, זו הרי אפילו לא המלחמה הראשונה שעורך הצבא האדום הנועז שלנו בזמן האחרון. הייתה מלחמה באגם חָסָן, בחַלקין גוֹל. הייתה מלחמה נגד הפינים הלבנים. כל המלחמות הסתיימו בניצחוננו המהיר, וגם כאן נביס עד מהרה את האויב! הרי המפלגה הקומוניסטית והחבר סטלין כבר לימדו אותנו ש"מטרתנו צודקת, אנו נלחם בשטח האויב והניצחון יהיה שלנו ". את השיר מתוך הסרט "אם מחר מלחמה" זמזמו כולם מבוקר ועד ערב!

כילד בן עשר, זו בערך הייתה התגובה הראשונה שלי למשמע החדשות האלה. אך עד מהרה הסתבר כי מלחמה זו כלל לא דומה למה שצייר דמיוני כילד. בסטלינגרד החלו להופיע ראשוני הפליטים מאוקראינה ומביילורוסיה. עיר אוהלים הוקמה עבור המפונים באצטדיון "דינמו" ונפתח מרכז מפונים. סירנות החלו מייללות בעיר, ובשמיים מעליה חגו באין מפריע מטוסי ביון עוינים. בחצרות התחילו לחפור "חרכים" – חפירות למחבוא בני אדם.

אבי התחיל ללכת לאצטדיון "דינמו", לחפש בין המפונים מכרים או שכנים לשעבר מהעיירות שבהן יצא לו לעבור בחייו, והוא היה אוסף אותם אל ביתנו על משפחותיהם. מהר מאוד נעשה הבית צפוף ודחוק ממשפחות הפליטים שהתיישבו בו. השכנים וקרובי המשפחה כינו את הבית שלנו "מרכז מפונים מס' 2"

בכלל, אבי היה אדם מופלא. כל חייו, כמה שאני רק זוכר אותו, השתדל לחיות על פי חוקי התורה, השתדל לעשות טוב לאנשים. פעמים רבות הוא היה מסביר לי שכאשר האדם מגיע להישפט בפני היושב-במרומים, בשערי גן עדן אין משקל וחשיבות לכלום – לא למעמד שהיה לך בעולם הזה, לא לכמויות הזהב והעושר שהיו לך בו – שם נחשבים רק המעשים הטובים שעשית למען בני האדם.

בנובמבר 1941 ניתן היה לראות מעל העיר קרבות אוויריים בין מטוסי הקרב שלנו למטוסי הביון של האויב, והמטוסים שלנו לא הצליחו משום מה להדביק את יריביהם. העיר התחילה להתרוקן, ולא רק על מפליטים מן המחוזות המערביים אלא גם מתושבי קבע רבים.

הוריי חששו מאד לשלום הילדים - לשלומי, פרחח בן עשר, ולשלום אחותי בת השלוש. מדי יום חזרה אמי ואמרה לאבא שמסוכן להמשיך להישאר בעיר, ושצריך לעזוב לפני שיגיעו לכאן הגרמנים ויתחילו הקרבות על סטלינגרד. הפליטים סיפרו סיפורי זוועה – על איך שהם יצאו מהכיתור, על איך שיורטו והופגזו בדרכים על ידי מטוסי האויב וכדו'. תקופה ארוכה מאן אבא לעזוב, היה לו חבל לוותר על כל מה שהשיג, ובעיקר על הבית, בו השקיע כוחות ואמצעים כה רבים ושממנו לא הספיק ליהנות. אבל אמא התעקשה, ובסופו של דבר נאלץ אבא לוותר. הוא מסר את הבית חינם לשימוש זמני של איזשהו ארגון, ואת הריהוט הסיע כמעט בחינם לחנות שעסקה בתיווך מכירות. גם היום אני רואה בבהירות מול עיניי את פניו הבוכיות בשעה שהוא נפרד מביתו, יורד במדרגות כדי להיכנס אל בטן המשאית שהובילה אותנו למזח הנהר...

בעת ההיא הספקתי כבר לעשות חודשיים בכיתה ד', אך נאלצתי לקטוע את לימודי ולנדוד אל חבלי ארץ שהיו זרים ולא ידועים להורי, לא כל שכן לי.

הסתבר שכבר היה קשה מאד לצאת מסטלינגרד אותה עת. ראשית, תחנת הרכבת לכיוון צפון, לסָרָטוֹב, עוד לא הייתה קיימת. נאלצו לבנות אותה באופן דחוף כבר בתקופת המלחמה, בהליך חירום מאולתר: מסילת בַאיקָל-אָמוּר שהתחילה להיסלל בשנים שלפני המלחמה פורקה, וחלקיה הועברה אל אזור הוולגה. שנית, תנועת הספינות עצרה כבר מאחר והנהר התמלא ב"שוּגָה" (תערובת של שלג, קרח ומים) והמים התחילו להתכסות בשכבה דקה של קרח. שלוש יממות ישבנו עם החפצים שלנו במזח הנהר. כל ספינות הקיטור שנעו במעלה הוולגה היו עמוסות, ועל אף שהיו לנו כרטיסים, איש לא רצה להעלות אותנו על הסיפון.

כשהגיעה היממה הרביעית, הצליח אבי להגיע עם מישהו להסדר, ותמורת מחיר מסוים הסיעו אותנו ואת הציוד בעגלה אל מזח אחר, בחלקה הצפוני של העיר. המזח הזה נועד רק לצרכי תדלוק הספינות, אבל שילמנו שוב ובמאמץ גדול עלינו על ספינת קיטור עתיקה מונעת בגלגלי משוטות, ושמה - "פטר צ'ייקובסקי". אני זוכר היטב את היום הזה: יום החג של מהפכת אוקטובר, כלומר השבעה בנובמבר 1941.

הספינה הייתה עמוסה, ורק בבטנה נמצא מקום עבורנו. קירות המתכת הקרים של החלל בו שהינו היו מכוסות שכבת כפור אשר נוצרה כתוצאה מריכוז האדים הלחים שפלטה קבוצת האנשים הגדולה.

בוקר אחד מצאנו את עצמנו בקוּיבִּישֶב (כיום סמָרָה). ספינת הקיטור עגנה במזח ולא נעה הלאה. הציבור התחיל לדאוג – חלפה שמועה שאי אפשר להמשיך להפליג, מאחר שהוולגה "נעמדה" – כלומר, קפאה לגמרי. בהלה של ממש התעוררה בספינה. אך לקראת סוף היום הודיעו שאמנם השיט ימשיך, אך תחילה נצטרך כולנו לעבור לאוניה אחרת – מספינה מונעת גלגלי משוטות לספינה מונעת מדחף – "אָנַסטָס מִיקוֹיָאן". קל היה לתת את הפקודה לעבור, הרבה יותר קשה היה לבצע. לכולם היו חפצים כאלה או אחרים, מטען עלוב שהספיקו האנשים לקחת איתם בעזבם את הבית, לרבים היו ילדים קטנים על הידיים. אני זוכר שה"אנסטס מיקויאן" עגנה לצד האונייה שלנו לפנות הערב, ושאת המעבר התחלנו כשכבר החשיך ממש. המעבר התבצע על גשרי עץ נטולי מעקים, ועד מהרה התחילה הדחקות איומה. גברים, נשים וילדים, חוששים מכך שלא יישאר להם מקום, ניסו להאיץ את המעבר שלהם בכל דרך, צועקים, דוחפים ומוחצים זה את זה. ההידחקות נגמרה בכך שזקנה אחת נפלה למים. אני כבר לא זוכר אם הצליחו לשלות אותה משם או שהיא נמחצה בין דפנות המתכת של הספינות.

בית ספר כפרי באוזון-אגאץ' (קזחסטן), אני הימני ביותר בשורה השנייה מלמעלה. שנת 1942 בעת כל צרה ילדים מתבגרים מהר. גם אותי הפינוי הפך מהר לאדם מאוד עצמאי ובוגר. אמא תמיד החזיקה את אחותי הקטנה על ידיה – פחדה לאבד אותה בהמולה והדחק התמידיים, ואילו אני ואבי נאלצנו לעבוד בזיעת אפינו. אני זוכר איך סחבתי קומקום מצופה אמייל מלא במים רותחים על פני גשרי העץ המתנדנדים, זוכר שמאד פחדתי ליפול לתוך המים.

מאוחר בלילה יצאה הספינה החדשה שלנו להמשך הדרך, דופנותיה טוחנות את קרח הוולגה בעת שיוטה. האנשים היו עייפים כהוגן ונרדמו מיד. ואילו בבוקר למחרת גילו כולם שהספינה שבה על עקבותיה וחזרה לעגון במזח של קויבישב, מאחר ומעלה הוולגה התכסה כבר בקרח רציף והמשך השיוט הפך לבלתי אפשרי.

הורידו אותנו מהספינה סוף סוף, והעבירו על גבי משאיות לאיזה בית ספר, בו השתכנו בכיתות גדולות. על רצפת בית הספר החלו חיים חדשים, על תיקי ציוד ששימשו כמיטות. במשך כחודשיים חיינו בבית הספר. תנאי הדחק והיעדר התברואה גרמו לתחלואים שונים בקרב המפונים, אשר התפתחו להתפרצות של מגיפת חצבת. אצל רבים מהילדים הובילה החצבת במהרה גם לדלקת ריאות – אנטיביוטיקה לא הייתה זמינה אז, וכמעט לא הייתה כל דרך לרפא ילדים. זכרוני מעלה בעיני תמונה מחרידה: כמעט מדי יום מתו ילדים קטנים בידי הוריהם.

שהותנו בקויבישב עוררה חוסר נחת אצל ילידי המקום. אני זוכר שפעם אחת יצאתי לשאוף אוויר צח ועמדתי על יד בית הספר. איזה ילדון מבני המקום ניגש אלי והתנפל עלי באגרופים והאשמות "מה פ'תום לקחת לנו ת'ביצפר!"

בסוף דצמבר התחילה הממשלה לעבור ממוסקבה לקויבישב, ובחפזון, תוך יממה, העמיסו את כולנו על רכבות ושלחו אל קזחסטן ואל אסיה התיכונה. אינני זוכר כבר, כמה ימים נסענו ברכבת, המעבר הזה זכור לי בעיקר בכך שבמהלכו גנבו לנו את אותו הקומקום מצופה האמייל שנשאתי בזהירות כה רבה על הגשר המתנדנד ההוא. הקומקום התחמם על ה"בּוּרז'וּיקה" (תנור נייד) בכניסה לקרון, ומישהו "הרים" לנו אותו.

באחד הימים פרקו אותנו בתחנת רכבת בשם אַרִיס. התחנה הקטנה הזאת זכורה לי בעיקר משום שלעומת קויבישב השמש כאן הייתה עזה ביותר. מזג האוויר היה חם מאד, ונשים שצורת פניהן הייתה משונה בעיניי סחרו בתירס קלוי ממש על הרציף. את התירס הקלוי ראיתי אז לראשונה והוא נראה לי מאד טעים. התחנה שימשה כצומת רכבות, וירדנו בה כדי להחליף קו – הוריי החליטו להמשיך לנסוע אל אַלמָה-אַטָה. תחנת אַרִיס קישרה את טשקנט לנתיב הרכבת המרכזי - ה"טוּרקסִיבּ" - נתיב שעליו הייתה מצויה גם העיר אלמה-אטה. בידי ההורים הייתה כתובת של קרובת משפחה רחוקה מאד או שכנה לשעבר מאוקראינה שהתגוררה באלמה-אטה עוד לפני המלחמה, והם תכננו לשהות זמן מה אצלה.

לאלמה-אטה הגענו בבוקר מוקדם של השלושים בדצמבר, 1941. גם פה זרחה השמש בחוץ, אך בניגוד לאריס שרר גם כפור צורב, מה שהקשה מאד על חיינו. ראשית, לא הניחו לנו להיכנס אל בניין התחנה עם חפצים, ואבי נאלץ להתמודד עם הצורך למצוא לנו מפלט מהקור. שנית, הייתי צריך לעשות תורנות עם אבא שלי בשמירת המטען בחוץ – אמי שמרה על אחותי הקטנה שהייתה חולה, ולא יכלה לעמוד איתה בקור. שלישית, במדינה הייתה כבר נהוגה אז שיטת תלושי המזון, ומאחר שהמצרכים שרכשנו בקויבישב אזלו (הודות למעבר הממשלה לקויבישב, ניתן היה לקנות שם אי אלו מצרכים בחנויות), נתעורר הקושי להשיג מזון, ובמיוחד לחם.

אבי האומלל, שכל חייו, כל כמה שאני זוכר אותו, היה איש משפחה למופת, התרוצץ מבוקר עד לילה, מנסה לסדר איכשהו את העניינים שלנו.

את שנת 1942 פתחנו ברחוב הקפוא, סמוך לתחנת הרכבת. אבל מהר מאד מצא אבי האהוב עגלה שהסיעה לחם ממפעל הלחם אל החנויות והצליח לקנות מהעגלון הקזאחי כמה ככרות לחם, ללא התלושים. בנוסף הוא סיכם איתו שיאכסן אותנו באופן זמני, תמורת תשלום. תנאי המחייה אצל העגלון היו כמובן איומים: בקתה קטנה עם שני חדרי מעבר ורצפת אדמה. אך זה לא היה הגרוע מכל: אמא פתחה את המטען, הוציאה את כלי המיטה ובאיזו דרך משונה אלתרה מצע על הרצפה ופרשה עליו סדינים לבנים. מובן שאחרי הפרידה מהבית ותלאות הדרך המפרכת שעברו עלינו בחודשיים של המסע, ישנו שנת מתים, אך כשהתעוררנו בבוקר גילינו כי הסדינים הלבנים שלנו היו מכוסות לחלוטין בנקודות אפורות ושחורות נעות, אשר התבררו ככינים. ראיתי אותן לראשונה בחיי.

התקופה בה התגוררנו אצל הקזאחים הייתה קצרה, מאחר ולא היינו רשומים אצלם כחוק, ותוך זמן קצר אבא, שמצא דרך די מוצלחת של השגת לחם, העביר אותנו לביתו של עגלון אחר, שהיה הפעם רוסי. אך גם משם נאלצנו להסתלק חיש מהר – הגיעה משטרה ודרשה מאיתנו להתפנות מן הדירה תוך 24 שעות.

אבי הצליח בסופו של דבר לאתר את הקרובה הרחוקה שכתובתה הייתה בידינו, ועד מהרה הוא העביר אותנו אליה. אך גם שם לא הצלחנו להתבסס. מַאלצָה, כפי שקראו לה, התגלתה כאישה אומללה עם שלוש בנות קטינות ובעל מנוול, שכמעט אף פעם לא היה בבית: כמעט שלא היה יוצא מבתי המעצר, וכשכבר היה מסיים לרצות את עונשו, היה מוצא איזו חברה חדשה והולך לגור אצלה. מאלצה גידלה את בנותיה כמיטב יכולתה וחיה בעוני מתמיד, שוכרת דירה של שני חדרים, שאחד מהם היה חדר מעבר. אצל אישה אומללה זו נאלצנו להשתכן. התברר שחוץ מאיתנו כבר שכנו אצלה שתיים או שלוש משפחות של מפונים.

היום אני כבר לא מצליח להיזכר מי ישן איפה ועל מה. הפרט היחיד שנשתמר בזיכרוני הוא שלילה או שניים נאלצתי לבלות בחדר אחד עם זקנה מתה, אותה הניחו על השולחן לפני הלוויה.