זינובי בקמן

Zinovi Bekman today

נולד בשנת 1934, בקומונה היהודית "ווֹיוֹ-נוֹבוֹ" (שבחצי האי קרים). מוזיקאי. בוגר הקונסרבטוריון של לבוֹב, התגורר ועבד בסִימפֵרוֹפוֹל, משם עלה בשנת 1996. חי בבאר שבע, מנגן בתזמורת המנדולינות בקונסרבטוריון של באר שבע. אב לבן ובת. סב לנכד הלומד בטכניון שבחיפה

ביום הזה נפרדנו מילדותנו

ראשית, מעט רקע: חצי האי קרים. כפר קטן בשם אוֹזגוּל (כעת לִיסטוֹבוֹיֶה). איזור סאק, 25 קילומטר מרחק מיֶבפָטוֹרִיָה. שנת 1928. באתר זה נוסדה הקומונה החקלאית היהודית וויו- נובו ("שגרה חדשה" באספרנטו) על ידי מהגרים חוזרים מפלשתינה, חברי הארגון הציוני "גדוד העבודה" . שיבתם לברה"מ של 75 האנשים, ובראשם מנדל אלקינד, פעיל מפורסם בתנועת העבודה הסוציאליסטית, התאפשרה בזכות המלצת הקומאינטרן והסכמתה של הממשלה הסובייטית.

בין השבים מפלשתינה היה גם אבי לעתיד, פייסח בקמן. מאוחר יותר החלה הקומונה לקלוט גם יהודים מאוקראינה, וביניהם את אמי לעתיד מַניַה בֵרֵזוֹבסקִי, הוריה – אברם ורוזליה ברזובסקי, ואחותה הצעירה של אמא, ליוּבַּה. תוך זמן קצר זכתה הקומונה "נובו-וויו", שהייתה למעשה קיבוץ, בהצלחות ניכרות בתחום הייצור החקלאי: חלב, בשר, תבואה וירקות. עם זאת, בשנת 1934, הקומונה "נובו-וויו" אורגנה מחדש בכפייה והפכה לקולחוז בעל אותו השם. הקומונרים לשעבר נידונו לעמוד בניסיונות הקשים של המחנות הסטליניסטיים. 27 אנשים, אבי ביניהם, נדונו על פי סעיף מס' 58 של הקודקס הפלילי של ברית המועצות לתקופות מאסר שונות אותם נגזר עליהם לרצות במחנות הייעוד המיוחד. יושב הראש של הקומונה, מנדל אלקינד, נידון על ידי בית המשפט העליון להוצאה להורג בירייה, ב-19 בפברואר 1938. פסק הדין בוצע בו ביום.

לאחר חיסולה של הקומונה ומעצרו של אבי המשיכה משפחתי להתגורר בקולחוז "נובו-וויו". אמא עבדה בהנהלת החשבונות של הקולחוז וסבא היה סייס, בעל מוניטין בכל רחבי קרים. ב-1940 הוא היה בין משתתפי התערוכה הכלל-סובייטית לחקלאות שנערכה במוסקבה. אני נולדתי בשנת 1934 ובשנת 1941 הייתי אמור להתחיל ללמוד בכיתה א'. אך המלחמה שהחלה דחתה את תחילת לימודיי בשלוש שנים בדיוק.

כאשר עלה האיום של כיבוש קרים, החל פינוי היהודים משם. עד מהרה קיבלנו מוועד ההגנה פקודה המורה על פינוי מיידי של כל העדרים מהקולחוז. בקולחוז שלנו הופקדה המשימה בידי המשפחות היהודיות, אשר הורכבו באותם זמנים בעיקר מנשים ומילדים, כך שהשתתפותו של סבי, שהיה המומחה הבכיר לתחבורת סוסים, במבצע האחראי והמורכב הזה, הייתה חיונית בהחלט. מה גם שבגיל 64 הוא עדיין היה גבר מוצק וחזק למדי, כך שהטיפול בסוסים, ברתמות ובאמצעי התחבורה, נפל על כתפיו.

ערב הנסיעה, כאשר כל המשפחות כבר היו ערוכות למסע, אשת הקולחוז והקומונרית לשעבר מינה סגל, שבעלה עבר דיכוי וריצה את עונשו במחנות של סטלין, סירבה במפתיע להתפנות. היו לה שני בנים – איליה בן העשר ואליק בן הארבע, והיא גידלה שלושה ילדים נוספים, שאף הוריהם עברו דיכוי – דינה קליימן בת ה-13, יוַלִיק טַבַּצ'נִיק בן ה-10 ומקס רויזמן בן ה-11. מינה הייתה בטוחה שהגרמנים לא יפגעו באשתו וילדיהם של "אויבי העם". ניסיונותיהם העיקשים של החברים המתפנים לשכנע אותה לעזוב היו לשווא.

חיינו בשכנות אליה ואני זוכר איך סבתא שלי רוזה בכתה בעודה מנסה לשכנע את מינה לאפשר לפחות לילדים שלא היו בניה להתפנות. אני זוכר שאמרה למינה, כאשר זו סירבה סופית, כי היא מבצעת טעות שאינה בת תקנה. דבריה הסתברו כנבואיים.

היה זה בוקר מוקדם של סתיו בסוף ספטמבר 1941, ושיירת עגלות מלווה בעדרי צאן, בקר וסוסים עזבה את היישוב בו נולדתי.

מאז עברו שנים רבות אך אני עדיין זוכר את פניהם הקודרים של בני היישוב שליוו אותנו ואת דמעותיהם, זוכר את הבכי המר של העוזבים... נשים ונערים ישבו על המושכות של הסוסים הרתומים. על העגלות נסעו ילדים וזקנים, וגם מוליכי העדרים ישבו עליהן לסירוגין. יעדנו היה העיר קֵרץ'. המרחק אליה – כ-300 ק"מ. לנוע ניתן היה רק בדרכי עפר כפריות, כדי שניתן יהיה להוביל את העדרים למשאבי מים. במהלך העצירות חלבו החולבות את הבקר. חלק מהחלב הלך לצרכי מחייה, את היתר מסרנו לקולחוזים. הלילות נעשו קרירים יותר מדי יום והגשמים הקשו על ההתקדמות. המובילים קרסו מהרגליים מרוב העייפות. אבל אנו, הילדים, לא חשנו בטרגיות של האירועים סביבנו. ההיפך הוא הנכון – ההרפתקה המשונה והממושכת הזו הייתה מושכת ומרתקת עבורנו.

לאחר חודש בדיוק, בסוף אוקטובר, הגענו אל קרץ', שם היה עלינו לחצות את מפרץ קרץ' ולהגיע לחצי האי הטמאני. אני זוכר בבהירות איך העמיסו אותנו על אסדות ענק: בני אדם, עגלות רתומות, צאן, בקר וסוסים. שיירת האסדות נגררה על ידי אנייה בודדה. היה עלינו לצלוח מפרץ שרוחבו ארבעה קילומטר. החצייה הייתה תוססת ביותר. מימין ומשמאל לאסדות שלנו חלפו לשני הכיוונים שיירות כאלה ממש, מלוות בסירות צבאיות עליהן הוצבו תותחי נ"מ. נתיב החצייה הופגז לעתים קרובות. היה זה המסע הימי הראשון בחיי ולפיכך הוא זכור לי לפרטי פרטים: הים – צבעו, עומק המים וכמובן קריאת השחפים, אך גם מתווה החוף הקווקזי המתקרב לאטו, שנראה כחזיון תעתועים.

כאשר נותר לנו פחות מקילומטר אל החוף, מעל לסיפוניהן של סירות הגרר והסירות הצבאיות, החלו ליילל לפתע סירנות באופן קורע לב. בשמיים הופיעו מטוסים, ותחת כנפי אחד מהם ראיתי לראשונה צלב קרס. סבא נפל על הסיפון בן רגע ומשך אותי תחתיו, מחפה עלי בגופו. יללת הסירנות התמזגה בשריקה הרת האסון של הפצצות הנופלות ובטרטורם של מטוסי האויב ומטחי נ"מ נשמעו. האסדה התנדנדה בחדות פעמים מספר וגל צונן של מי מלח שטף את כולנו.

באופן משונה, החלו הפרות לגעות, הכבשים לפעות והסוסים לצנוף בבת אחת, כאילו ניתנה להם פקודה. כבשים אחדות הושלכו מהסיפון על ידי גל הדף, והיתר – מודרכות על ידי אינסטינקט עדרי, החלו לקפוץ בעצמן אל תוך הים, עד שבסופו של דבר פחות ממחצית מהן נותרה...

לאחר ההפצצה החלו האנשים לחזור לעצמם לאט לאט מהאימה שחוו - ריבונו של עולם ודאי שמר עלינו. לידינו, במקומות בהם הייתה פגיעה ישירה, שכבו הקורבנות. האסדות שלנו עגנו לצד קשת חולית משופעת שנקראה צ'וּשקַה בפי המקומיים – שרטון עליו נוח היה לפרוק את עדרינו. סבא אברם סייע לעגלונים להסיע את העגלות מהסיפון לחוף על כבשי האונייה. צריך היה להתרחק מהמקום הרה הסכנה הזה במהירות האפשרית. הסוסים התקשו בגרירת העגלות על פני הדרך החולית. אך לא עבר זמן והסירנות שעל הסירות החלו ליילל שוב. החלה בהלה. השרטון לא סיפק מקומות מחבוא. האנשים נפלו לתוך החול, תוך שהם מכסים את ראשם בידיהם, בעלי החיים החלו להתפזר לכל עבר. מטוס גרמני בטיסה נמוכה ריסס אותנו בכדורי מקלע. מה שהציל אותי היה נס ופרה הרוגה שנפלה לידי, מכסה אותי בגווייתה מנוקבת הכדורים. ושוב לא נפגע איש מהשיירה שלנו.

באותו היום נפרדנו מילדותנו. כעת נאלצנו להפנים באופן ממשי את האימה שחווינו ואת הטרגיות שבמלחמה.

העדרים ששרדו את הפינוי נמסרו לאחראים של איזור טֵמריוּק במחוז קרסנור. האנשים יושבו בסטָאנִיצוֹת - ישובי הקוזאקים המקומיים. משפחתי מצאה את עצמה בסטָאנִיצָה בשם סטָארָיָה טִיטוֹרוֹבקָה ושוכנה אצל תושבת המקום בבית אבן גדול עם אכסדרה מזוגגת ומפתן בעל מדרגות.

בסטאריה טיטורובקה התיידדתי עם בנה של בעלת הבית שלנו ועם חבריו, בני גילי. מהם גיליתי לראשונה שאני, כמסתבר, "ז'יד מגליד" ומכיוון שאז לא הבנתי את משמעות הדבר, אפילו לא נעלבתי. פעם אחת בגינה הם מיששו לי את הראש, מנסים לאתר את הקרניים, חיפשו זנב, אחר כך ביקשו ממני להוריד את המכנסיים ועל פי הבעות הפנים הבנתי שמאד התאכזבו מהתוצאה. מישהו סיפר להם בדיות זדוניות על "יוּהוּדים – ז'ידים מגלידים" שהגיעו לקווקז. אבל הזמן שביליתי בחברתם עזר לי לקלוט רוסית מדוברת במהירות יחסית מאחר ובקומונה ובקולחוז של "וויו-נובו" כולם דיברו ביידיש.

בסטאניצה עמדה יחידה צבאית. את המפקד שלה כיניתי דוד קוֹליַה. הוא התגורר בביתנו. לוחמיו פינקו אותי, כיבדו בדייסת אורז טעימה עם צימוקים וכינו אותי "בן הגדוד". לא פעם הם ייעצו לי להיצמד לאנשי הצבא, מאחר ואם חלילה יקרה משהו, הם לא יניחו לי ללכת לאיבוד. אילו רק היו יודעים כמה דאגות סבלה אמא האומללה בשל עצתם! בסטאריה טיטורובקה התגוררנו שמונה חודשים.

לאחר כיבוש קרים על ידי הגרמנים, החלה סכנת הכיבוש מרחפת גם על צפון הקווקז. החלה נסיגה המונית של הצבא האדום. פינוי חוזר הוצע למשפחות היהודיות. הובלנו בעגלות עד העיר אַנַאפַּה בה היינו אמורים לעלות על ספינת דיזל ולשוט איתה עד סוֹצִ'י, ומשם – ברכבת, עד הרפובליקה הסובייטית של אזרבייג'אן. אבל באָנָאפָה נקלענו להפצצה כללית של העיר והנמל. כולם זינקו אל החפירות ורק אני קפצתי מן המחסה והתחלתי לרוץ, תחת הפצצה, לחפש אנשי צבא. מאד רציתי שוב להיות "בן הגדוד"! אמא רצה אחריי וצעקה משהו, אבל אני לא עצרתי עד שלא נפלתי לתוך חפירה, ממש על חיילים כלשהם. הם כבר החזירו אותי לאמא, קצרת נשימה ומבוהלת עד מוות.

כאשר הגענו אל נוֹבוֹרוֹסִייסק, אל אזור הנמל, גילינו שמטוס גרמני שיורט אתמול הספיק להגיע לנמל והשליך פצצות על שיירת רכבת שהעבירה תחמושת. בעמדנו מול המזחים המרוסקים של תחנת ההובלה הימית צפינו בספינת הדיזל האחרונה עוזבת את המפרץ אל הים הפתוח, בשעה שמטוס אויב דולק אחריה.

היינו חייבים לצאת מהעיר שהותקפה ללא הרף על ידי מטסים של צי האויב. הללו לא הותירו לנו לחכות. כמעט בו זמנית פרצו יללות הסירנות, שאון המטוסים המתקרבים

וקול מטחי הנ"מ. חרכים ותעלות היו פעורים בכיכר שליד הנמל, שם עצרנו, ומרבית האנשים החליטו להסתתר בתוכם. בצד השני נחה מיכלית ענקית ועגולה, שאחת מתחתיותיה נתלשה כנראה על ידי גל הדף. איני יודע למה, אבל משפחתי זינקה דווקא אל תוך הפתח שנוצר והסתתרה בתוך המיכלית. מה שקרה אחר כך הזכיר גיהינום של ממש. לידנו התפוצצו והתפצפצו דברים, רסיסים, אבנים ורגבי אדמה הכו במיכלית. כל פגיעה הדהדה בצלצול איום ומחריש אוזניים. מבעד לעלטה ראיתי פתאום שסבתא רוזה אינה עמנו. זינקתי אל היציאה תוך זעקת "סבתא!", אך סבא אברם הספיק לתפוס אותי ולהצמיד אליו. המשכתי לבכות ולקרוא לסבתא. מַאנַיה אמי ואחותה ליוּבַּה בכו בכי תמרורים.

ההפצצה הסתיימה, במיכלית השתררה דממה, מבחוץ נשמעו צעקות אנשים, צהלת סוסים וקולות פצפוץ של עצמים בוערים. כאשר יצאנו מן המיכלית ראינו שבמקום בו הייתה קודם חפירה, נוצר כעת מכתש ענק, תוצאה של פגיעת פצצה ישירה. מסביבנו – אנשים הרוגים וקטועי גפיים, סוסים, עגלות הפוכות ומרוסקות. ובצד, תחת עץ ששרד בנס, עומדת העגלה שלנו על כל הציוד שלה, רתומה לשני סוסים, ותחת המוט שביניהם משתופפת לה סבתא שלנו, אוחזת בחוזקה את המושכות. היא הייתה מאובנת כל כך שסבא בקושי תלש את ידה מהרתמה. כאשר היא חזרה לעצמה, הסבירה את מעשיה: "אם לא הייתי עושה את זה, הסוסים היו נבהלים מההפצצה ונסים עם כל הציוד והצידה שלנו. מה היינו עושים אז?". מעשה הגבורה של סבתא רוזה הציל אותנו מקושי ומחסור מיותרים, ואולי אף הציל את חיינו.

באותה השעה, הסתפחנו אל טור של יחידות צבא בנסיגה, נטשנו את נובורוסייסק בדחיפות ונענו דרומה, לכיוון טוּאַפּסֶה. האוכלוסייה האזרחית הצטוותה להיצמד לצדה הימני של הדרך, הועיל ובצד שמאל שלה נעו כלי רכב צבאיים. בכיוון הנגדי כמעט שלא הייתה תנועה. אני זוכר שמצדה השמאלי הוגבלה הדרך על ידי מצוקים תלולים שהתנשאו מעליה, ואילו מצד ימין היה כמעט תמיד מדרון סלעי תלול שתחתיו געש הים.

ביום השלישי או הרביעי, לא רחוק מגֵלֶנדזִ'יק, באחת מן הפניות החדות, עגלה צבאית שעקפה אותנו לא ביצעה את הפנייה נכון, נתפסה בעגלה שלנו והפכה אותנו. כל זה קרה בפתאומיות, בן רגע. הסוסים נבהלו ונמלטו, קורעים את הרתמות ומשאירים את המושכות בידי סבא. ישבתי בתוך העגלה עם ילדה אחת. כאשר העגלה התהפכה, הילדה

מצאה את עצמה מתחת לציוד, ואילו אני עפתי אל התהום אך בגדיי נתפסו באיזה סבך קוצים. משראיתי את התהום העמוקה הפעורה תחתיי, דממתי, פוחד לזוז. חזרתי לעשתונותיי כשקלטתי שקוראים בשמי והגבתי. אחד מאנשי הצבא הוריד אליי את המושכות והורה לי לקשור אותם סביב החזה שלי ולאחוז בהם בשתי הידיים בחזקה. הייתי כולי מלא בחבלות ושריטות. סבתא פרצה בהיסטריה, אמא בכתה ואני רעדתי כולי.

אנשי הצבא שעברו ליד עזרו להפוך חזרה את העגלה, אך התברר שהיא מרוסקת לגמרי. הלוחם שחילץ אותי מהתהום, כנראה המפקד, ציווה אז לפרוק את הציוד מאחת מהעגלות הצבאיות – אני זוכר אותה כאילו מהיום, היא הייתה בצבע ירוק – ואמר לסבא שאמצעי תחבורה הוא אמנם נותן לנו אך סוסים הוא לא יכול לספק למרבה הצער. אבל הוא בטוח שהסוסים שלנו לא יכלו לברוח רחוק ורועים איפשהו בסביבה. התברר שהוא צדק. סבא מצא אותם בכר דשא סמוך. עד מהרה המשכנו בדרכנו.

אני זוכר גם מקרה כזה: מכונית שעקפה אותנו תבעה מכולם לעצור ולפנות דרך עבור שיירת מכוניות שעל דופנותיהן צלבים אדומים – כנראה בית חולים שפונה. לאחר כמה שעות שמענו רעם פיצוצים מרוחק וכשעברנו עוד כברת דרך נגלה לעיננו מחזה נורא. הנתיב היה מרוטש על ידי מכתשים עמוקים, זרוע שלדי מכוניות מפוחמים עם שרידי צלבים אדומים לדופנותיהן, צמרות עצים עשנות וגופות מבותרות של בני אדם עם חתיכות של חלוקים לבנים ופיג'אמות של בתי חולים. ההרוגים נקברו בשולי הדרך, הנתיב פונה מהמשוכות ויושר מעט. עד מהרה התחדשה תנועת השיירות.

טואפסה נותרה מאחור. אל סוצ'י נכנסנו באופן עצמאי, על גב סוסים. אחרי כמה ימים יצאנו לאזרבייג'אן ברכבת. וכל חצי שנה לאחר מכן – שוב צפירות של רכבת. בילינו שבועות בקרונות כלליים וקרונות בקר. יישוב הערבה מוכה המלאריה שַרקַפסֶה שבאיזור חַנלַאר, הכפר ההררי מֵרזִיק שבסביבות קִירוֹבוֹבַּאד, ומצפון לבַּאקוּ – מפעל הדגים חַצ'מַאס וחוות יער ליד תחנת חוּדַאט. קשיי המעברים ומחסוריהם. התקפי מלאריה אשר התישו את כולם. סבא אברם איבד את השליטה ברגליו ופיתח עיוורון יום. בדצמבר 1944 קיבלנו רשות לשוב לקרים. בראשית ינואר 1945, בתחנת הרכבת חודאט, ניסינו לעלות על רכבת חולפת ששהתה שם במשך 5-10 דקות בלבד. מי שעבר על בשרו את המלחמה והפינוי יודע מיד ראשונה כמה קשה היה לעלות על רכבת חולפת באותה התקופה. בתחנה לא היה רציף מסודר. סבא אברם לא היה מסוגל לעלות לבד אל הקרון במדרגות. המון אנושי סוער סחף בדרכו הכל מכל בכל. אנשי צבא כלשהם דחקו את ההמון מהמדרגות וגררו ממש את סבא אל כניסת הקרון, שם הוא נפל ושכב כל הזמן הזה, מכסה את ראשו בידיו, שעה שהנוסעים קופצים מעליו עם מטענם ומזוודותיהם. משהסתיימה העצירה והרכבת התניעה, הוא המשיך לשכב בכניסה, לא מסוגל לזוז לבד, עד שאותם אנשי הצבא סייעו לו גם לקום ולעבור אל הקרון עצמו. עד עכשיו אני לא מתאר לעצמי איך לא נרמס למוות.

כבר בשעות הראשונות לשובנו שמענו מאותם שכנים לישוב אשר שרדו את הכיבוש, את הבשורה הנוראה על גורל מינה סגל וילדיה. הפשיסטים הוציאו אותם לישוב סמוך, זרקו אותם אל תוך באר בעודם בחיים וסקלו אותם ברימונים. ולאחר כמה זמן הגיעה בשורה טרגית נוספת – בקייב, בבאבי יאר, נהרגה סוּרקַה אחותו של סבא, ואיתה נהרג בנה הבכור דוד.

המלחמה עוד נמשכה, בשורות האבל המשיכו להגיע, וזמן רב עבר עד שקיבלנו ידיעה על מצבו של אבי, פייסח בקמן, המרצה את עונשו הלא צודק במחנות הגולאג.