אברהם שרנופולסקי

Sharnopolsky1

נולד בשנת 1931, בעיירה איליינצי שבמחוז ויניצה. בשנת 1995 עלה ארצה. מנהל בית הטכנולוגיה להשתלמות עולים בירושלים, סגן יושב ראש ארגון "חזית הכבוד"

דברים שלא יימחו מזכרוני

(קטע מספר זכרונות)

באותו הערב החלו ההכנות לעזיבה. אבא הוציא מן המזווה את המזוודות שעמן נסענו לקייב, ואמא התיישבה אל מכונת התפירה ותפרה כמה תיקים מבד עבה לפנות לילה. במשך כל יום המחרת ארזו ההורים את התיקים ואת המזוודות. עלינו, הילדים, נאסר באופן חמור להתקרב למטען, במיוחד אחרי שניסינו לדחוף לשם בהסתר כמה ספרים וצעצועים משלנו. גם ככה ההורים רבו בקשר לתכולת המטען. אבא היה דוחף אי אלה חפצים הצדה בזעם, וחוזר ואומר כמכושף שבעוד שבועיים – שלושה, חודש לכל המאוחר, תסתיים המלחמה ונוכל לשוב הביתה.

ביום המחרת, מעט לפני הצהריים, עצרה מול ביתנו העגלה של מאיר – שובב ובדחן ידוע. הוא העמיס וקשר את המטען שלנו בקלילות, כאילו תוך משחק, סייע באלגנטיות לאמא לעלות על העגלה ולתפוס מקום נוח מאחור, לצד אחותי ואחי. אבא ביצע הקפה אחרונה סביב הבית, וחבר אלינו לאחר שווידא כי כל החלונות והדלתות סגורים.. עזבנו את איליינצי מבלי לחשוד שאנו עוזבים לתמיד, בלי לחשוד שביתנו, כמו גם יתר הבתים שהושארו מאחור – באופן זמני,כפי שנדמה היה - יישדד על ידי תושבי הסביבה, עוד לפני בוא הגרמנים, ולאחר מכן ייחרב בפגיעה ישירה של פצצה. את כל הדברים האלה יגלה אבא רק בשנת 1945, כשישוב לבקר את העיירה לאחר השחרור מהצבא. תחנת הרכבת הייתה מחניקה ומלוכלכת, גם אם ריקה כמעט. אמא הציעה להתמקם בגינה שמול התחנה, על ספסלים שעמדו בצל העצים. אבא הלך לחפש את מנהל התחנה, חזר מאוחר והודיע שהציפייה תתארך, משום שרק מאוחר בערב תגיע רכבת. למעשה יהיה זה מזל אם הרכבת בכלל תעבור פה, ואם תעצור פה כדי למלא את מיכלי המים. מנהל התחנה הבטיח שאם זה יקרה הוא כבר יכניס אותנו אל קרון שבו יש מקומות פנויים. גם את המקומות האלה נצטרך לאתר בזמן העצירה הקצר של הרכבת.

התחיל להחשיך. אחותי נמנמה בשקט על ידיה של אמא, וגם אמי ניקרה מדי פעם לפעם – המתח של הימים האחרונים החל נותן את אותותיו. משהבטתי בהן, גם בי אחזה תנומה. אבא סידר ביחד כמה מן התיקים ואני נשכבתי על המצע המאולתר הזה לצד אחי.

התעוררתי בגלל רעש מרוחק, הדומה לפרצי רעם.

- אתה שומע, יוסי, - חששה אמא, – צריך לעבור אל בניין התחנה, לפני שהגשם יתפוס אותנו כאן.

- איזה גשם? – התנגד אבא. – על מה את מדברת? הביטי לשמים, אין שום ענן.

- כן – הסכימה אמא, זוקרת את ראשה – אז מה זה הרעם שם?

אבא לא ענה, מטה את אוזנו לצלילי הלילה. שוב חזר ונשמע הרעם, אלא שהפעם חזק יותר וקרוב בהרבה. מיד לאחר מכן פרץ גם קול המייתם הגובר של המנועים. - אלוהים – זעקה אמא – הרי אלה מטוסים!

וכמו לאות הוכחה, נחתכה הדממה על ידי שריקתה הצווחנית של פצצה נופלת.

- לשכב! – זעק אבי וקרס על התיקים, מכסה בגופו אותי את אחי. נשמע קול פיצוץ מחריש אוזניים. האדמה כאילו נפערה תחתיי והרגשתי שאני קורס אל התהום יחד עם התיקים, אבי ואחי. תחושת הנפילה נמשכה זמן מה, אוזניי נסתמו. כשזה נגמר חלפה גם תחושת האימה, ואני גיליתי את עצמי ואת אחי שכובים עדיין על התיקים, ואת אבי מחבק את אמי הבוכייה ואת אחותי. כל זה נראה היה כקולנוע אילם: ללא קול. היה צלצול בין אוזניי וטעם מריר בפי – כשבלעתי את הטעם, שמעתי את הבכי של הנשים ואת הרעש של המטוסים המתרחקים מאיתנו. נראה שהפצצה נפלה מעבר לגבולות התחנה ולא הסבה לה נזק. שום דבר לא בער, רק ריח של עפר שוקע נישא באוויר. למרבה מזלנו, הגרמנים הסתפקו בפצצה אחת בלבד, שומרים על התחמושת למטרות ראויות יותר.

הרכבת הגיעה עם שחר. איני זוכר איך התיישבנו, מי היה זה שסייע להעביר את חפצינו לרציף ולהעמיסם אל הקרון. זכרוני שימר רק את החשיכה המאיימת שבקרון המשא, ריחם של קרשים שנוסרו לא מכבר אשר הרכיבו מעין מצע ואת פנס ה"עטלף", אשר היה תלוי מהתקרה והתנדנד עם תנועת הקרון. אבא פרס על המצע שמיכה שהוציא מאחד התיקים ואנו התארגנו לישון, לבושים כפי שהיינו. המצע היה אמנם קשה, אך העייפות גברה.

שנתנו לא ארכה – שוב החלה ההפצצה, והנהג תמרן את הרכבת כמיטב יכולתו על מנת להתחמק מפגיעה ישירה. לפעמים היה עוצר בחדות, לפעמים – מגביר את המהירות. הפיצוצים נשמעו מכל עבר – הבזקים בוהקים וגלי אוויר חדרו לקרון דרך האשנבים והחריצים. איש לא ישן, אך כולם דיברו בלחישות, כאילו ששיחה בקול רם יכולה הייתה להסגיר את מיקומנו. פאניקה לא הייתה שם, אך לפעמים, כשהפיצוצים היו קרובים, נשמעו צווחות נשיות מהוסות. מישהו ניסה לפתוח את דלתות הקרון כדי להציץ במתרחש, אך מיד הוסה על ידי השאר. נראה היה כי עבר נצח שלם לפני שמהירותה של הרכבת התייצבה והיא החלה שועטת הלאה, כאילו נמלטת מאותו המקום בו רק לפני דקות אחדות זינקה הקרקע והזדקרה אל על, בו אבנים וגושי אדמה שנעקרו על ידי הפיצוצים הכו בדפנות הקרון וגגו. זמן מה נסענו בדממה. אחר עלות השחר מישהו פתח את הדלת. חלל הדלת הבזיק בפתאומיות כמסך בוהק שמעליו שמים כחולים ושדות הנפרשים עד האופק. קרירות של בוקר וריח עשבים נישאו מבעד לדלת הפתוחה.

הרכבת עצרה לפתע, בפאתי שדה חיטה שנדמה כאינסופי. אבא זינק החוצה, מצטרף לאנשים נוספים אשר יצאו מקרונותיהם ופנו אל הקטר. לאחר זמן מה חזר אבי ובפיו הבשורה כי המשך המסילה הושמד על ידי פצצה, שכיתת פועלים כבר עמלה על השיפוצים, ושמלאכת התיקון תמשך לא פחות משעה. לאחר שנשלם השיפוץ והרכבת עברה באיטיות את המקצה המשוחזר, החלה שוב לצבור מהירות. שוב החלו להבזיק עצים ועמודים. שוכני הקרון התיישבו או נשכבו על מצעי העץ, ואני נשארתי עם אבי בפתח הקרון. עשן הרכבת נעשה סמיך יותר ואני חשתי על פני את הצלפותיהם החדות של חלקיקי הפחם שלא נתכלו עד תום. קמנו ועברנו אל פנים הקרון. לא חלפה אפילו חצי שעה, וחריקת בלמים המלווה בקרקושם של בולמי הזעזועים ובצווחות מבועתות הודיעה על עצירה נוספת שלא מן המניין. כעת נשמע גם זמזום מטוסים וצפירות קצרות ומקוטעות מכיוון הקטר.

- כולם לצאת מהקרונות. החוצה, לשדה! – פקד מישהו.

בהלה רבתי החלה. הכל שעטו אל הדלת, צעקות נשמעו שלובות בבכי הילדים. הגברים, שהיו ראשונים לזנק אל סוללת העפר, התחילו לתפוס את הנשים ואת הילדים המזנקים מן הקרונות ולכוונם אל שדה החיטה הצפוף והגבוה. כאשר התחילה המהומה, איבדתי את קשר העין עם בני משפחתי והתעכבתי בקרון.

משהגעתי אל הדלת עצרתי, המום מן התמונה שנתגלתה לעיני. גברים, נשים וילדים רצו בכל כוחם מן הקרון אל השדה המושיע, בעודם מועדים, נופלים וקמים. כמה מהם כיסו את ראשם בידיהם בזמן הריצה, כאילו שהיה בכך כדי להגן עליהם מהסכנה הנובעת מן המטוסים המנמיכים שחגו מעליהם, עטורים בצלבים שחורים בזנבם וכנפיהם. זמזום המטוסים החריש את טרטור המקלעים, אך אני ראיתי בבירור כיצד מתרוממת האדמה ונופלת כמים של מזרקה כאשר פגעו בה הכדורים. הספקתי אפילו להתפלא על הסדר והדיוק בו התיישבו הכדורים לצד מסילת הרכבת, כאילו כוונו בסרגל.

המטוסים חלפו על פנינו, ביצעו סיבוב ושבו לאחור, טסים ממש מעל לרכבת ומחוררים את הקרונות. בהיתי בטיסה כמהופנט. כלל לא חשתי בפחד, הרגשתי רק סקרנות ותחושה של ריחוק, כאילו כל זה לא מתרחש בחיים אלא על גבי מסך קולנוע. הטייסים, אותם ראיתי בבירור, לא נראו כאותן המפלצות עליהם דובר. הם היו אנשים רגילים כמונו, שלבשו אותן הקסדות שהיו גם לטייסינו. תגלית זו הממה אותי. בהיתי במטוסים והתפלאתי שוב ושוב כיצד זה אינם מתנגשים באדמה – הגלגלים שלהם כמעט ונגעו בשיחים המנוונים שגדלו לצד דרך העפר. מוזר שלא הפציצו אותנו, רק חגו ולחצו כאילו ניסו למחוץ את הרכבת – אפשר היה לראות איך נהנו להציג לראווה את עוצמתם חסרת הגבולות. באחת הפעמים שבה התרחקו המטוסים כדי להסתובב, ראיתי את אבי רץ אל עבר הקרון שלנו. כשראה אותי עומד בפתח הקרון – צעק אלי: "קפוץ מהר, אל תפחד!". אבל אני פחדתי לקפוץ מגובה כזה, חיכיתי עד שיתקרב אבי, זינקתי אל בין זרועותיו, ויחדיו רצנו אל השדה.

המטוסים התרחקו כלעומת שבאו, והאנשים החלו לחזור אל עבר המסילה, לא בלי חשש. כל יושבי קרוננו שבו – אחדים מלוכלכים, מלאי חבורות, חלקם מעורערים במקצת, אך סך הכל – בריאים ושלמים. לאחר מכן התברר כי בחלק מן הקרונות היו פצועים קל, שלהם הוגש סיוע רפואי. הרכבת המשיכה בתנועתה, אבל השיחות על התקיפה נמשכו עוד זמן רב. הגורל חייך אלינו – לא חווינו עוד תקיפות במשך הנסיעה. חצינו את נהר הדנייפר בשלום, ובאחת מתחנות הרכבת הצלחנו גם לקנות מזון ולהתקלח בברזייה בזמן החלפת הקרונות. לעתים היה עלינו לעמוד שעות ארוכות בתחנות הרכבת ובמחלפים, מפני שרכבות שהיו בעלות ייעוד צבאי או רפואי זכו בקדימות על פנינו. העצירות האלה הדאיגו מאד את המבוגרים, שציפו להתקפות נוספות מן האוויר. ועל אף שהמטוסים הגרמניים לא הטרידו אותנו יותר, הרגשנו את המלחמה דרך החורבן והשריפות שנקרו בדרכינו, דרך רציפים עמוסי פליטים החיים על תיקיהם על מזוודותיהם בציפייה לרכבות ודרך העדכונים של משרד המידע ששמענו מבעד לרמקולי הענק שעל גגות הקרונות