לב לבדב

Lev Lebedev today

נולד ב-1929 בעיר נוול, כיום במחוז פסקוב. דוקטור להיסטוריה ופרופסור חבר באקדמיה הבינלאומית לאינפורמטיזציה. מ-1996 מתגורר בתל אביב. אב לשלוש בנות וסב לשישה

דרך שאורכה אלף קילומטר

ההפצצות הראשונות על העיר נֶווֶל בה התגוררנו, החלו בתחילת יולי 1941. בשמונה בחודש, הופצצה עירנו הקטנה על ידי שלושים מטוסים גרמניים. פחד ומבוכה אחזו באנשים. באותה עת דבר לא נאמר על כך שליהודים נשקפת סכנה מיוחדת או שהגרמנים עלולים להשתלט על העיר. להפך. בשנים שלפני המלחמה טענה התעמולה הסובייטית כי במידה והאויב יהין לתקוף את ברית המועצות, הוא יובס תכף ומיד ועיקר המלחמה תתנהל בשטחו. מהשמועות ומסרט הקולנוע "פרופסור ממלוק" היה ידוע כי הנאצים בגרמניה רודפים את היהודים, אבל מאז שנחתם ההסכם עם גרמניה ב-1939, לא נאמר דבר בתקשורת הרשמית

על זוועות הנאצים ביחס לאוכלוסיה היהודית. כל משפחה קיבלה החלטה עצמאית באשר לפינוי. נטל ההחלטה נפל על הדור המבוגר כיוון שהצעירים גויסו אל שורות הצבא האדום כבר בימי המלחמה הראשונים. פינוי מאורגן לא היה - בכל אופן לא במחוזותינו. למבוגרים היה קשה להיפרד מביתם ומרכושם. רבים לא העזו לפנות לדרך שמובילה לשום מקום.lebedev-1

מספר משפחות ושלנו בכללן, בכל זאת עזבו אל הכפרים. ההורים החליטו שניסע לימים ספורים אל הכפר ספּיצ'ינו, בו הכיר אבא כמה איכרים. הוא קיווה שנחכה עד שיסתיימו ההפצצות, ולאחר מכן נפעל בהתאם לנסיבות. אבא עצמו לא בא איתנו כיוון שלא יכול היה לעזוב את עבודתו. זלמן דבירץ, עמיתו לעבודה, הוביל את תחילת הפינוי שלנו, עם משפחתו ומשפחתנו בדרך שנמשכה אלף קילומטר.

בכפר ספיצ'ינו התייחסו אלינו היטב משום שהכירו את אבא ודבירץ וכיבדו אותם. אלא שלאחר ימים אחדים התברר כי הגרמנים מתקרבים לנֵווֶל. כדי להימלט מפניהם החלטנו לנוע מזרחה במהירות. ב-16 ביולי כבשו הגרמנים את נוול. טנקים שלהם עקפו אותנו. הסוס משך בקושי את העגלה עליה נמצאו חפצינו וישבה אשתו החולה של דבירץ. מאחורי העגלה צעדו שלושת ילדיו של דבירץ וגם הצוות שלנו: אמא ההרה, סבתא, אחותי בת השש מאניה ואני.

הגענו בקושי אל העיר טורופץ שכבר בערה ממתקפת חיל האוויר הגרמני. עברנו אותה ועצרנו. לבני אדם אמנם אסור היה לעצור אך הסוס היה זה שהתעייף מהדרך. זמן מלחמה היה. בכבישים הובלו עדרי בקר גדולים שבעליהם מילטו כדי שלא יפלו בידי הנאצים. בשלב מסוים זיהיתי את אבא כאחד המובילים. מה גדולה הייתה השמחה לראות אותו. נפרדנו בחום ממשפחת דבירץ והצטרפנו אל מובילי הבקר שהונהגו על ידי אבא. כעת, אל הפחד מנפילה בידי הנאצים המתקדמים, נוספו גם ההפצצות והיירוטים מהמטוסים הגרמניים. היינו בורחים או משתטחים על האדמה בעת שהם היו יורים ויורים, ומריצים אותנו כארנבים ניצודים. מטסי הציד האלה הותירו מאחוריהם בשדה גוויות של פרות ומוביליהם גם יחד. בנוסף, העדרים היו מתפזרים במהומה וצריך היה לשוב ולקבץ אותם מחדש.lebedev-2

משהגענו לעיר סֵליזָ'רובו חשנו לראשונה בסימנים לפינוי מאורגן ובין היתר קיבלנו תעודות מפונים. התעודות או הארגון לא הגנו עלינו מפני מחזות הזוועה. באגם פנו היינו עדים לאירוע מחריד. פצצה גרמנית פגעה במעבורת נוסעים. האגם הפך אדום מדם. שסעי גופות אדם ובקר צפו על המים

המשכנו במסע. הבקר שהובלנו יועד חליבה. איך חולבים מאה פרות בכל יום תוך כדי צעדה ואילוצים אחרים? הפרות סבלו מאד. הן פעו בחוסר אונים, בכו וממש הזילו דמעות מעיניהן הגדולות. היינו מבקשים מנשות הכפרים לחלוב את הפרות, אבל עדרים קודמים עברו בהם לפנינו. הנשים היו עייפות ולא נזקקו לחלב. במקרים בהם כן הסכימו, נעשתה החליבה ממש על אם הדרך.

התקדמנו מזרחה, נסים מפני הצבא הגרמני, כשההפצצות והיירוטים מן האוויר ממשיכים ללוות אותנו. הקיץ היה חם והיינו צמאים. באחד הכפרים ביקשנו דלי כדי לשאוב מים מהבאר. בעלת הבית הציעה לנו קוואס. שתינו ממנו בהנאה רבה. בעלת הבית המשיכה ודרבנה אותנו לשתות עוד, עד שילד שעמד לידה הוסיף "שתו, שתו. אנחנו ממילא לא שותים. עכברוש מת שוכב שמה". בכפר אחר הסכים קשיש למכור לנו תרנגולת, באמרו "לכם חמודים, אני אמכור. אבל ליהודים, בחיים לא הייתי מוכר". "ואתה ראית פעם יהודי חי?" שאלה אותו אמא. "לא, לא ראיתי, אצלנו אין כאלה, אבל אומרים עליהם שהם רעים".

לא רק אנחנו היינו רעבים, אלא גם החיילים הסובייטים. מפקד של אחת היחידות לקח את העדר שלנו ונתן לאבא מסמך מתאים. כשהגענו אל הכפר מֶדנוייֶה, המרוחק כ-25 קילומטר מהמרכז המחוזי שלנו בקָלינין, נסע אבא לתת דין וחשבון בנוגע לבקר. אנחנו נשארנו לחכות לו. כשחזר התברר כי גויס לצבא. הקציבו לו שבוע לפינוי המשפחה אף שבסופו נשלח לעבוד במרכז האזורי ויסוקוייֶה, כלומר שוב קרוב חזית. אמא הכריזה שהיא לא מתכוונת לנסוע לשום עורף. מה שיהיה יהיה אנחנו חייבים להיות ביחד.

נסענו יחד אפוא אל ויסוקוייה. אבא התחיל לעבוד, ואני הלכתי אל בית הספר, לכיתה ה'. אלא שחיי השלווה לא נמשכו זמן רב וההפצצות הגרמניות החלו שוב. בית הספר שלנו נמצא ליד תחנת רכבת דרכה עברו רכבות עמוסות באספקה צבאית. באחת ההפצצות, נפגע קרון עמוס פגזים והרסיסים החלו ליפול אל חצר בית הספר ולתוך החלונות. יצאנו בריצה אל גשר שעבר מעל הנהר, אך התברר שגם הוא הושמד. נאלצנו אפוא לרוץ אל גשר אחר, די רחוק משם. בעיר נפוצה שמועה שפצצה פגעה בבית הספר וכל הילדים מתו. בלתי אפשרי היה להגיע אל בית הספר כיוון שפגזים התפוצצו בסמוך והכל בער. איזו שמחה השתררה בבית כאשר חזרתי בריא ושלם!

החזית הלכה והתקרבה אל עירנו והשלב השני של הפינוי החל. אבא שוב קיבל פקודה לפנות את הבקר. בכפר קוּנגָנובו שבאיזור ויסוקובסקי נקלענו לכיתור. החיילים הגרמניים היו מלפנינו, מאחורינו ומהאגפים. רק קילומטרים ספורים הפרידו בינינו לבינם. כל שיכולנו לעשות הוא להמתין למתקפת הנגד של הצבא שלנו. דווקא אז, ברגע הכי פחות מתאים, נקרעו נעליי - כשלו במבחן הדרכים הארוכות. הלכנו עם אמא למכולת הכפר כדי לבדוק אם יש נעליים במידה שלי. מה שראינו שם היה דבר אחר לגמרי. הגברים העמיסו שקי קמח מלח ודגנים על עגלות, מריצות או על כתפיהם החסונות. הנשים עקפו זו את זו בניסיון לתפוס את מה שנותר במכולת. בדרך הן קיללו והתקוטטו. גם כך המכולת הכפרית לא הייתה עשירה בסחורות. כאשר נותר מסרק אחרון, שתי נשים אחזו ב. כשנשבר המסרק, תפסו זו בשערה של רעתה. היה מצחיק ומפחיד גם יחד לצפות בתמונה זו.

ביער סמוך עמדה יחידת פרשים קזחית שנתקעה בתוך הכיתור. הם שמעו שבכפר יש בקר מפונה. קומיסר היחידה הגיע אל אבא עם ראש הקולחוז וביקש ממנו למסור לידיהם את הבקר על מנת שלא ייפול לידי הגרמנים. האחרונים, טען, ממילא ייכנסו אל הכפר מחר או מחרתיים ואילו החיילים הסובייטים גוועים ברעב. שוב הוענק לאבא מסמך רשמי על החרמת הבקר. הפרשים הקזחים ניצלו מרעב, ואבא – מהאחריות

אחייניתם של בעלי הבית בו התארחנו נמלטה אליהם מקלינין, שכבר נכבשה על ידי הגרמנים. היא חיה בעבר בכפר וכעת חששה שהמקומיים יספרו לגרמנים כי היא חברת קומסומול, ארגון הצעירים הקומוניסטי. אמא הציעה למאשה – זה היה שמה של הנערה - לנסות ולהיחלץ מהכפר יחד עמנו. מאשה הסכימה ויצאנו לדרכנו. באותה שעה ממש קיבלו תושבי קונגנובו, בהנהגתו של ראש הקולחוז, את פני הגרמנים כשהם נושאים בידיהם איקונות של קדושים. אנחנו יצאנו דרך הקצה האחר של הכפר. הסביבה כולה הייתה אחוזת להבות. מהעבר האחד פעלה הארטילריה הסובייטית, ומהעבר השני – הגרמנית.

לאחר מקטע הליכה קצר בו עברנו בדרך מיוערת, הגענו לקרחת יער. המשעול הסתיים וצריך היה לאתר דרך חדשה. אבא ומאשה הלכו לסייר בכיוונים שונים. אבא הפקיד בידיי את המושכות והורה לנו לנוע באיטיות שמאלה, לאורכה של קרחת היער. אחרי מספר דקות הבחנתי בשישה גרמנים נושאי רובים הולכים לקראתנו. נבהלתי, השלכתי את המושכות מידי, ונעצתי את מבטי בגרמנים. איש מלבדי לא ראה אותם. כאשר הגרמנים התקרבו שב גם אבא. הוא היה מדוכדך משום שלא הצליח למצוא את הדרך, וכשראה שהעגלה נתקעה בשלולית, ושאני עזבתי את המושכות – הצליף בגבי עם השוט. זה אולי הציל את חיינו. הגרמנים פרצו בצחוק והמשיכו הלאה. ואכן, התמונה ודאי נראתה מצחיקה מן הצד. אישה זקנה, אישה הרה, ילדה קטנה, עגלה שתקועה בשלולית ומוז'יק שמצליף דווקא בילד ולא בסוס

הגרמנים הלכו אך אנחנו לאן נפנה? אמא הציעה לשוב לכפר ומה שיהיה יהיה. סבתא הסכימה איתה. "אני אתפלל, ואלוהים יעזור" אמרה. אבל אני התחננתי שנמשיך לנוע. עוד בדרכנו מוויסוקי לקונגנובו ראיתי שמאחד מהמטוסים הסוביטיים נפל דבר מה. כשהתקרבתי גיליתי שהיה זה צרור עיתונים. כך נתקלתי לראשונה בעיתון 'קרַסנָאיָה זווֶזדָה' ('כוכב אדום') ובו מאמר מאת איליה אֵרֶנבּוּרג המתאר את מעשי הזוועה של הנאצים ביהודים. מילותיו של ארנבורג הותירו חותם עמוק בנפשי הצעירה. לכן התחננתי לפני אבי לא לשוב אל הכפר. דעתי התקבלה.

לאחר נדודים ארוכים הגענו אל העיר טוֹרז'וֹק, ומשם בכביש סלול אל העיר קָשין בה שכן באותו זמן המשרד המחוזי של מנהל הבקר. אבא דיווח שוב על הבקר שמסר ליחידות הפרשים, ושוב קיבל שבוע להסדרת פינוי המשפחה, אשר לאחריו צריך היה להתייצב בלשכת הגיוס.

הגענו רגלית אל העיר אוּגליץ' שבמחוז יאָרוסלָבל. לא יכולנו להתקדם הלאה מאחר ואמא הייתה קרובה ללדת. המועצה העירונית של אוּגליץ' הקצתה לנו דירה שהייתה שייכת בעבר להנהלת תחנת הכוח ההידרואלקטרית של אוגליץ', ונבנתה בדמם ובעצמותיהם של אסירים. אבא התחיל לעבוד במשרד של מנהל הבקר. ב-28 בדצמבר ילדה אמא בן. בביתנו היו קור ורעב. כרטיס הזנה היה רק לאבא.

לאחר מספר חודשים מונה אבא למנהלו של סובחוז (משק סובייטי) שנמצא מרחק שלושים קילומטר מאוגליץ'. נסענו עמו ואולם עד מהרה נאלץ הוא לשוב לאוגליץ', למשרתו הקודמת. אנחנו נשארנו בסובחוז. כאן בגיל 12, התחילו חיי העמל שלי וגם התמלא אוצר המילים המגונות. בתקופת הזריעה נשלחתי לעזור ל'דוד' וסיה. הסוס רזה במהלך החורף, ובעת החריש היה עוצר לעתים קרובות. צריך היה לשמוע את כמות הקללות והגידופים שהיה פולט עליו הדוד וסיה. במשק היו גם שוורים להעברת משא. אפשר היה להוציא את הגרון בקריאות המסורתיות לדרבון שוורים 'צוב', 'צובה'. אלא שהשור שכב לו על אם הדרך ולא קם ממנה עד שהחליט על כך.

אבא הצליח לקבל בית שהיה בבעלות מנהל הבקר ושכן בחווה המרוחקת שלושה קילומטרים מאוגליץ'. קיבלנו כרטיסי הזנה אשר עד עכשיו כואב לי להיזכר בהם. כמה ימים לפני סוף אוגוסט יצאתי לקבל באמצעותם לחם. את הלחם קיבלתי, אבל הביתה חזרתי ללא כרטיסים כיוון שנגנבו ממני. איכשהו שרדנו עד תחילת החודש הבא. ההורים לא צעקו עלי, אבל אני הרגשתי שמעלתי באמון המשפחה.

באחד בספטמבר הלכתי לכיתה ה' בבית הספר. החיים, שהיו קשים דיים עבור כולנו בשנות המלחמה, הפכו לקשים עוד יותר כאשר אבא גויס בפועל לשורות הצבא. כך, בגיל 13, הפכתי למבוגר והבנתי שעלי לעזור לאמא לכלכל את המשפחה

בחופשה שבסוף כיתה ה' התקבלתי לעבודה זמנית במפעל ביטחוני כשוליה של מכונאי חיתוך. ביום שלמחרת נשלחתי לכרות עצים. למדתי שם מאיזה צד צריך לגדוע את העץ עם הגרזן, כיצד לנסר, איך להפריד את הענפים, לגלגל את העצים ולערום אותם. ועוד למדנו, להאכיל בדמנו את היתושים ולמלא אחר פקודות הבכירים ממנו: לך, תביא, תעשה, בתוספת קללות עסיסיות. כחודש עבדנו ביער. כאשר שבנו אל המפעל, אנחנו, השוליות, פוטרנו. התברר שלמעשה איננו נחוצים. בזמן שנותר עד הלימודים עבדתי כרועה במנהל הבקר. כך יצא שבמשך כל הקיץ קיבלתי כרטיס הזנה כשל פועל.

בספטמבר הלכתי לכיתה ו'. בבית הספר היה קר עד שהדיו היה קופא בצנצנותיו. מחברות לא היו לנו ולכן נאלצנו לכתוב על גבי עיתונים, בין שורות הדפוס. הכיתה שלנו למדה במשמרת השנייה, כך שבבוקר אמא ואני היינו גולשים עם מזחלת, גרזן ומסור כדי לחפש עצים להסקה. מובן שהיה עלינו לדאוג לכך בקיץ, אבל איך יכולנו להביא אותם?

את שיעורי הבית נאלצנו להכין בערב המוקדם בתוך בית הספר לאור מנורת הנפט. חסכנו בקרוסין, כך שהפתילה האירה מעט ופייחה הרבה. שטפתי את עצמי ארוכות כדי להוריד את הפיח. למדתי ברצינות. גם אם לא הצטיינתי במיוחד, לא קיבלתי נכשלים. החבר'ה המקומיים כינו אותנו 'עקורים'. לעיתים התפתחו קטטות. אני לא חטפתי כיוון שהדרכים חישלו אותי והייתי מסוכן בעת כעס. אל בית הספר הלכתי בבגדים של אבא. הם אמנם לא תאמו את צו האופנה ולא את מימדי, אבל אפשרויות אחרות פשוט לא היו. איש לא העיר לי ונוח זה לא היה.

בחווה היה עוד בית פרט לזה בו השתכנו. משרד מנהל קליפת העץ מוקם בו. במכבש עתיק יומין, אמא ואישה נוספת היו אורזות את הקליפות לצרורות ושולחות אותם ליעדיהם – בעיקר מפעלים המייצרים אבק שריפה. קליפת עצים שימשה כמקשיח בהכנת אבק שריפה, ולכן נחשבה למשאב אסטרטגי.

משסיימתי את כיתה ו', התקבלתי לעבוד במשרד הזה, לתפקיד אחראי של מכין לכדי שימוש. המשרד נוהל על ידי אישה מבוגרת אך פעלתנית מאד בשם ורווארה קירילובנה זק. היא פונתה מלנינגרד הנצורה כשמאחוריה הותירה בעל ושני ילדים שמתו ברעב. תפקידי כלל כתיבת מכתבים לראשי הקולחוזים אודות חשיבות ביצוע ההזמנה הבטחונית להכנת הקליפה. המנהלת הייתה חותמת ואל המכתבים היינו מצרפים הוראה של הוועדה הביצועית בנוגע למכסת הקליפות שהוטלה על כל אחד מהקולחוזים. את המכתבים היינו שולחים בדואר אלא שיעילותם התבררה כנמוכה. המנהלת זק החליטה אפוא לבקר באופן אישי בכמה מהקולחוזים

כתמריץ לביצוע המכסות הביטחוניות קיבלנו מוצרים שהיו במחסור, בראשם, וודקה וסבון. היינו לוקחים עמנו את הסחורה המפתה ויוצאים ברגל אל ראשי הקולחוזים כדי לחתום על החוזים. כשהיינו עוברים בדרכי היער, היה הפחד משתלט על ורווארה קירילובנה. "לבוצ'קה, ומה אם יתקפו אותנו זאבים?", הייתה פונה אליי. אני, גיבור בן שלוש-עשרה, הייתי מרגיע אותה באבירות "אל תפחדי, ורווארה קירילובנה. אגרש אותם במקל". הרגע הקשה ביותר עבורי היה מגיע בשעת השיחה עם מנהלי הקולחוזים. בקבוק הוודקה שהבאנו היה מוצב על השולחן, והמנהל התורן היה מוזג ממנו שתי כוסות מלאות. בשבילו ובשבילי. קירילובנה סירבה לשתות. אני ניסיתי לשתות לאט, אלא שהמנהל היה מתעקש 'עד למטה'.

אט אט למדתי לשתות באמת. אמנם לא יכולתי להשתוות בכך למוז'יק הרוסי, אבל השתדלתי מאד לא לפגר בהרבה. איך שרד האורגניזם שלי מעללים אלה? לא יודע. העובדה שלא הפכתי לאלכוהוליסט

המלחמה נגמרה והשמחה הייתה גדולה, אלא שהייתה זו שמחה עם דמעות בעיניים. שני אחיה של אמא נפלו בחזית. הנאצים טבחו באחותו של אבא ושלושת ילדיה. באוקטובר 1945 השתחרר אבא מהצבא. הוא לחם במסגרת החזית הבילורוסית הראשונה, עוטר בתשע מדליות, נפצע בקרב על ברלין וחזר הביתה עם אובדן שמיעה. גם הפינוי שלנו נגמר. שבנו אל נוול, אך זו כבר הייתה עיר אחרת.

אלף ומאתיים יהודים נורו על ידי הנאצים ב'דאצ'ה הכחולה' שבקרבתה. מרבית התעשייה הושמדה וכך גם מוסדות תרבות ובנייני מגורים רבים. ביתנו שרד אמנם אך הרכוש כולו נבזז והבית דרש שיפוץ יסודי. ובכל זאת, העיקר היה שהמלחמה תמה, ואנו חיים. כל היתר, זוטי דברים.