דורה זארצר-זלדוביץ'

zarezer1

.נולדה במינסק, בשנת 1928. מורה ללשון ולספרות רוסית. חיה בישראל מאז מאי 1995, בנהרייה. הייתה מפונה בקזחסטן

כל אחד נמלט איך שהצליח

נולדתי בשנת 1928, ובתחילת המלחמה כבר לא הייתי ילדה קטנה. לכן אני זוכרת מצוין את כל מה שקרה.

גרנו במינסק . היה זה ביוני 1941, במהלך החופשה. אני בדיוק סיימתי את השנה השישית שלי בבית הספר מס' 9 במינסק בציונים טובים. אחי הצעיר בן השמונה, נפש במחנה הפיונרים בגורודישצ'ה, והורי ניצלו את יום ראשון, ה-22 ביוני על מנת לנסוע לבקר אותו. אני וסבתא נשארנו בבית. פתאום, בשעה שתים-עשרה בצהריים, שמענו ברדיו את נאומו של שר החוץ מולוטוב. הוא הודיע שהצבא הגרמני תקף בבוגדנות את ברית המועצות. איך זה קרה? ידענו היטב שאם תפרוץ מלחמה, אנחנו נילחם בתוך שטח האויב, לא נוותר גם על טפח מהאדמה הסובייטית.

ההורים חזרו מאוד מודאגים ונרגשים, אבל אחי נשאר במחנה הפיונרים. זו הייתה תחילתם של ימי החרדה. כבר מהימים הראשונים למלחמה הפציצו הגרמנים את העיר. ב-24 ביוני כבר בערה כל העיר. אנחנו הסתתרנו במקלטים, בכנסייה שעל נהר הנֵמיגָה. כששבנו הביתה ב-25 ביוני, גילינו כי נותרו ממנו רק אפר ואודים מעשנים. כל רכושנו עלה בלהבות, ונותרנו רק עם מה שהיה עלינו. מעט מוקדם יותר הספיק אבא להסיע את סבתא אל אחותה שגרה באזור כיכר החירות. כעת כל מחשבותינו היו נתונות לחילוץ אחי איזיה ממחנה הקיץ. העיר הייתה אחוזת בהלה. אני לא זוכרת שמישהו ארגן פינוי, כל אחד נמלט איך שרק הצליח. כך יצא שב-26 ביוני החליטו הורי להגיע בכל דרך אל מחנה הפיונרים.

אז לא שיערנו שבעוד יומיים יכנסו הגרמנים למינסק, ושאותם היהודים שלא הספיקו להימלט מן מהעיר יושמדו ברובם.

למזלנו, בכיכר החירות, ליד המשרד הצבאי, עמדה משאית צבאית ובה חייל פצוע. הקצין הרשה למבקשים לצאת מהעיר לעלות על המשאית. גם אנחנו היינו בתוכם. המשאית הביאה אותנו אל תחנת הרכבת סמולֵביצ'י שבסמוך למינסק, שם עמדה רכבת ובה חיילים, כנראה יחידות נסוגות של הצבא האדום. הכניסו אותנו לתוך קרונות משא ויצאנו לדרך. לפתע, ממש אחרי דקות ספורות, הרכבת התחילה לספוג אש. שאון ושריקת כדורים נשמעו סביב. מפקד הגיע אלינו בריצה ופקד על כולם לעזוב את הקרונות ולרוץ לעבר היער, שהבליח במרחק מה משם. רצנו. ההורים אחזו בידי ולא הרפו. נפלנו ושקענו בתוך אדמת הבוץ, בזמן שקליעים נותבים שרקו סביבנו. לבסוף הגענו ליער, מותשים לחלוטין, קרסנו על הרצפה והתחלנו להתאושש לאטנו. את כל הלילה ההוא עשינו ביער. עם אור ראשון הורו לנו לצאת מן היער, וכיוונו אותנו אל הדרך מזרחה, לעבר בוריסוב. אנשי הצבא האדום נשארו שם כדי לספוג את הקרב. כפי שהתברר, הותקפנו על ידי כוח צנחנים גרמני.

ההליכה ביער נמשכה זמן רב ולבסוף יצאנו אל כביש שפליטים נעו בשני צדיו. כמה מהם החזיקו בידיהם מזוודות קטנות, וכמה הלכו עם תרמילי גב. מישהו דחף לפניו עגלה עם שקים. כל רכושנו הסתכם בתיק העבודה של אבא. לעתים קרובות חלפו מעלינו בטיסה נמוכה מטוסים גרמנים אשר ירו אל תוך השיירות. נשכבנו אז על הקרקע, וכשהמטוסים הסתלקו שוב התרוממנו והמשכנו לצעוד. הדבר חזר על עצמו פעמים רבות, הדרך נראתה אינסופית. אבל הנה, לבסוף נגלו לפנינו בוריסוב והתחנה המיוחלת. שוב הועמסנו על קרונות משא והדרך מזרחה המשיכה. הנסיעה הייתה איטית מאד, חזרנו ונחשפנו לתקיפות והפצצות של המטוסים הגרמניים, חזרנו וקפאנו באימה...

הרכבת הביאה אותנו עד העיר סֶרדוֹבְּסק שבמחוז פֶנזה, שם קובצנו בתוך בית הספר. שמות כולם נרשמו והפליטים פוזרו בין כפרי הסביבה השונים. אנחנו הגענו לכפר עני כלשהו והוריי התחילו לעבוד בקולחוז. לא קשה לדמיין מה הייתה יעילותם של אותם קולחוזיניקים חדשים. התקיימנו בדוחק רב, לא היה לנו ביגוד, אבל לכל הפחות קיבלנו מהקולחוז קמח ותפוחי אדמה על פי ימי העמל.

על אחי עדיין לא נודע דבר, על אף שכתבנו שאילתות לרשויות רבות. פעם אחת החליט אבא לנסוע לפֶּנזָה כדי למכור את שעון הזהב של אמא ולקנות ביגוד כל שהוא, הרי ממש לא היה לנו כלום. בדרך נס, אבא פגש בפנזה אדם שאיתו עבד בעבר, שגם ילדיו היו בתוך אותו מחנה פיונרים בו נפש איזיה שלנו – היה זה מחנה שאורגן מטעם האגף בעבודה. אותו עמית סיפר לו שכל הילדים במחנה הוסעו עם פרוץ המלחמה לעבר רפובליקת מורדוביה הסובייטית. מידע חדש זה הקל מאד על משימת האיתור. לאחר זמן מה הצלחנו למצוא את איזיה בסָרַנְסק, בבית ילדים. היה זה כבר נובמבר של 1941. אבא הגיע לבית הילדים. איזיה יצא אליו עם אותם סנדלים קלים שבהם נשלח למחנה הקיץ, בלי גרביים, רזה, חבוט, מגודל שיער, רוחש כינים. אבא מיד לקח אותו לספר וגילח אותו כליל.

סוף סוף הייתה כל המשפחה שלנו ביחד.

מאוחר יותר יצרנו קשר עם חברים של המשפחה שגרו בקזחסטן, במחוז אלמה-אטה. החלטנו לנסוע אליהם, אל ארצות החום. אמא אפתה לחמים מהקמח שקיבלנו ושוב יצאנו לדרך. הייתה זו דרך ארוכה, אבל גם אותה צלחנו. הוריי התקבלו לעבודה, ואני ואחי – לבית הספר.

החיים היו חיי עוני, לחם קיבלנו על פי הקצבות מזעריות, מצרכים לא היו. היינו יוצאים לשדה ואוספים שם תפוחי אדמה קפואים וסלק קפוא. את הלחם חילקנו למנות קטנות. אחי היה אוכל את שלו מיד, ואמא הייתה נותנת לו גם את המנה שלה.

בשנת 1943 נקרא אבא לשרת בגדודי העמל על אף ששוחרר מהצבא בגלל ראייה לקויה. שלחו אותו לקַָּרָגַנדָה, ואבא, אדם משכיל ועדין, התחיל לעבוד במכרה. החיים בלעדיו הפכו לקשים עוד יותר, ואמא החליטה להצטרף אליו בקרגנדה. נסענו לשם דרך נובוסיבירסק, שם בילינו בתחנת הרכבת במשך עשר יממות בציפייה לרכבת המתאימה. בקרגנדה פגש אותנו אבא – אבל לא עם פרחים אלא עם ככר לחם –שהרי ככורה הוא זכאי היה לקילו שלם של לחם ליום. את הפגישה הזו לא אשכח לעולם. החיים בקרגנדה היו כבר קלים בהרבה. אנחנו הלכנו לבית הספר שם, אמא עבדה. כך חיינו עד לנובמבר 1945.

כשחזרנו הביתה למינסק נודעו לנו בשורות איומות: כל היהודים שנותרו בעיר נורו בגטו מינסק, ובהם קרובי משפחתנו. היחיד שנשאר בחיים היה דודנה של אמא שהצטרף לפרטיזנים ונלחם עד לסוף המלחמה. הוא עצמו סיפר לנו את כל מה שקרה. אלמלא החלטנו לצאת מהעיר כדי לאסוף את איזיה ממחנה הפיונרים, היינו זוכים לאותו גורל ממש, שכן מינסק נתפסה על ידי הגרמנים לאחר שבוע מתחילת המלחמה, ומרבית האנשים פשוט לא הספיקו לעזוב את העיר.