ויקטור קליימן

ViktorKleiman-today

נולד ב-1927 בעיר ליסיצַ'נסק בחבל דונבאס. עד עלייתו ארצה ב-1994 עבד בחברת תכנון. מתגורר בראשון לציון. סב לארבעה נכדים: סאשה (אלכס), דניס (דניאל), פבליק (שי) ואלה, כולם חיים בישראל. שלושה מהם, דניס, פבליק ואלה שירתו ביחידות קרביות ביבשה, באוויר ובים

אלה הגרמנים, בִּרחו"!

כלום ניתן היה לכנות את המנוסה של אותם ימים נוראים בשם פינוי? בימים ההם אפילו לא שמענו את המילה הזו והאוכלוסייה כינתה אותנו כפי שהיינו - פליטים. על פי המפה, המרחק אותו עברנו ברגל, מסתכם בחמש מאות קילומטר לערך. אם נחשב את הטעויות והסיבובים סביב עצמנו מדובר במסע שאורכו כשש מאות קילומטר. כבר בראשיתה המלחמה לא בישרה טובות. את יומה הראשון של המלחמה, 22 ביוני 1941, אני זוכר היטב. יום קודם לכן, בשבת, שבתי הביתה אל ליסיצ'נסק עם הדוד דוניה, אחיה של אמי שאצלו התארחתי. הימים היו ימי חרדה ושמעתי כיצד מספר דוניה להוריי בשקט, בהיחבא ממני, כי בחרקוב אפשר לשמוע בלילות את רעם הטנקים. אחר כך אמר בסוד גדול כי שמע על הופעתו הסודית של סטאלין בפני בוגרי האקדמיות הצבאיות, וסטאלין אמר כי תהיה מלחמה בקרוב. אבא, שהיה קורא באופן קבוע את העתון 'איזבסטיה', שאל האם הכוונה למלחמה עם אנגליה. "לא", ענה דוניה, "עם גרמניה!"

אחרי שנים רבות, קראתי על הופעה זו של סטאלין בספרו של ויקטור סובורוב "שובר קרח". מתברר שאכן הייתה, ב-5 במאי 1941. אולי היה מדובר בדליפת מידע מכוונת.

kleiman 1

ביום המחרת, הלכנו אני ודוניה לבקר את דודה ליזה. דוניה הדליק מקלט רדיו בגל קצר, והחוויר כאשר זרמו ממנו צלילי נביחה של דיבור גרמני. תסרוקת הקיפוד הג'ינג'ית שלו הזדקרה והוא אמר "מלחמה, זה היטלר נואם". דוניה נסע מאתנו באותו היום, ויותר לא ראיתיהו. כך התחילה המלחמה והסתיימה ילדותי. קו החזית הלך וקרב אל עבר דונבאס. אודסה כבר נותקה. משם הגיע אלינו דודנו של אבא, דוד ליוקה עם אשתו ובתו. אותם כיוונו להתפנות אל העיר קוּיבִּישֶב (כיום נקראת סָמָרָה) שעל הוולגה. בדרכם לקויבישב עצרו אצלנו לזמן קצר. בנקודה הזו אני שואל את עצמי מדוע אבא לא שלח אותי ואת אמא לפנים הארץ יחד איתם. אולי לשם כך צריך היה להיכנס אל רשימת המפונים ובאותה עת לא היה פינוי רשמי מליסיצ'נסק. נכון שאבא לא ידע 'להסתדר'. אולי גם לא האמין שליסיצ'נסק לא תוסגר לידי הגרמנים. הרי חזרו ואמרו לנו כי "הפחם הוא לחם התעשייה". שאלתי, כך או כך, נותרת תלויה ללא מענה.

ב-1 בספטמבר 1941, הלכתי לבית הספר, לכיתה ז'. לפתע נקטעו הלימודים: התברר כי קשר הרכבות בין ליסיצ'נסק ליתר העולם ניתק. הגרמנים עמדו בפאתי העיר. במפעל של אבא הודיעו כי על העובדים להתפנות רגלית. כדי להגיע אל קו הרכבת הפעיל הקרוב ביותר, צריך היה לפסוע כחמישים קילומטר. בתנאים האלה אפילו לא היה טעם לדבר על פינוי משפחות. כך הגיע אבא אל הפינוי הראשון, ואילו אני ואמא נותרנו בבית.

אינסטינקטיבית הבנתי באותו הזמן כי ייתכן שניאלץ לנוס אל מעבר לנהר דונץ, עם הקו האחרון של אנשי הצבא האדום הנסוגים. שתי שאלות הדהדו אז בראשי: מה נאכל וכיצד נחצה את הנהר אם החיילים יפוצצו את הגשר. לשחות לא ידעתי אך למרות זאת האמנתי שבנוגע לחציית הנהר יהיה בסדר. אשר לאוכל, עשיתי מספר הכנות, בלי לספר לאמא. החבאתי צנימים וברווז מעושן בתוך 'סידור' (כך קראו אז לתיק גב עשוי שק, עם חבל כביסה במקום רצועות גב). אמא גילתה את המחבוא. היא פרצה בצחוק, ואז בבכי...

ה'קטיושות' הופיעו בליסיצ'נסק בתקופה בה החלה מתקפת הנגד הרוסית בגזרת מוסקבה. ניתן לומר כי הפיתוח החדש הזה גונן על שתי הערים והוא שגם הציל את חיי. אחרי ממטרי ה'קטיושות' נסוגו הנאצים מליסיצ'נסק והתבצרו מרחק עשרים וחמישה קילומטר ממנה, מאחורי סוללת עפר שלצד מסילת הרכבת.

אבא חזר מהפינוי וניגש לעבודה. הוא ושותפיו התחילו לשקם את מכרות הפחם וכמה מבתי המלאכה ששבו לעבוד. אני, עשיתי את המבחנים שלי בבית הספר וביחד שתלנו את גינת הירק. החיים, לזמן מה, שבו למסלולם הרגיל. לפתע - שוב לפתע - קיבל אבא הנחייה מהמפעל לגבש בדחיפות מחלקה לעבודות מיוחדות שתעסוק בהקמת ביצורים וחפירות. אבא מונה לראש מדור הכספים. נאמר לו כי עליהם לצאת באופן מידי אל אזור הכפר נוֹבוֹ-אַסטרָחָן. הכפר הזה לא היה בכיוון החזית אלא להפך, מעבר לדונֶץ, מרחק חמישים קילומטר מליסיצ'נסק. המשמעות הייתה ברורה: בדרגים הגבוהים נערכים לכך שליסיצ'נסק תיפול בידי הגרמנים.

באותה התקופה השלמתי את המבחנים בבית הספר, קיבלתי תעודה על סיום חטיבת הביניים והתכוונתי לנסוע לעבוד בקולחוז. אבא מצידו השיג אישור לכך שאצטרף אל חפירות הביצורים כמתנדב. אתו עזבתי את הבית כשאמא נשארת מאחור.

ושוב עולה שאלה, האם לא יכול היה לדאוג לכך שגם את אמא יקחו ל'עבודות המיוחדות'? כנראה שלא. כיצד גם אפשר היה להשאיר ללא השגחה בית בו הושקע עמל כה רב? ובכלל, באותם ימים, לא ניתן היה לדעת היכן בטוח יותר? בבית או בחפירות? הרי לא היו לנו שום סימנים כי המצב עומד להחריף ועובדה היא שאפילו המכרות שהוצפו החלו לפעול מחדש.

עבודות החפירה אליהן נלקח אבא היו למעשה בניית תעלה נגד טנקים באורך מרשים. התעלה נחפרה באופן ידני, באתי חפירה ובאלונקות. לא הוקמו נקודות ירי מבוצרות או חבויות. גם לא חפירות חיל רגלים אמיתיות. אם הייתה מחשבה מאחורי התכנון הזה, לי היא לא הייתה מובנת. בדיעבד, גם איני יודע מה היה תפקידה המיועד של התעלה. הגרמנים פשוט עקפו אותה ורק כוחותינו אנו, טנקים ושיירות שהובלו בדחיפות אל העורף, צלחו אותה אך בקושי. מה שכן, כמות האנשים שטרחו והקימו אותה הייתה עצומה.

אבא שכנע את ההנהלה להתיר לי לבקר בבית, להחליף כביסה ולהתראות עם אמא. ב-30 במאי 1942 אכן הגעתי ליסיצ'נסק. הספקתי לשהות בבית שעות ספורות בלבד. יחד עם אמא הלכתי בדרכי חזרה אל הצריף שמול הנהלת החברה, שם היה עלי להמתין לאוטובוס שיחזיר אותי לאתר החפירות. האוטובוס הגיע. נפרדתי מאמא ונדחקתי לתוכו אך בקושי. מהחלון העפתי מבט לאחור. אמא בוכה... יותר לא ראיתי אותה. בעשרה ביוני נכבשה ליסיצ'נסק.

אבא עבד במרץ, מחשב את שכרם של 'אנשי גדודי העבודה', כפי שקראו לנו המקומיים. מזרחה, דרך הכפר, כבר נעו טנקים, תותחים ושיירות אספקה. "למדו להילחם סוף סוף: מוציאים את המיכון תחילה", רטן פעם אבא. לפתע הודיעו לנו מלמעלה שמחלקים מנות קרב והקצבה כספית, ומפנים אותנו ברגל מהאזור. הכיוון: מורוזובסקיה, תחנת רכבת במחוז רוסטוב, מאתיים קילומטר מסטלינגרד.

המון לא מאורגן נע על פני הדרך. ביניהם אנשי צבא פצועים, אזרחים, מובילי בקר ורבים אחרים. מפקדים דהרו בכרכרות קלות, לפעמים עם עלמות חן לצדם. אז שמעתי לראשונה את המונח פפ"ז', כלומר "פולֵבָאיָה פֵּרֶדוויז'נָאיָה זֵ'נָה". בעברית: "אשת שטח מתניידת"kleiman 2

גם השיירה שלנו נתקלה בזרם האנושי העצום וכאילו נבלעה בתוכו. החושך ירד. מסע המרתון היומי עייף אותי מאוד והתחלתי להירדם בעודי הולך. כדי להקל איכשהו על

התנועה, אבא ביקש מהרכב באחת העגלות לאפשר לי לעלות עליה. בעל העגלה לא הסכים אך כדי בכל זאת לסייע הניח לנו להיאחז בה.

לפני שעלינו על דרך המלך הזו, היא ספגה כנראה הפצצה מסיבית של מטוסים גרמניים. גופות שכבו לצד הדרך, רובן של לובשי מדים ולצידם נבלות סוסים. הרכב היכה בשוט את סוסיו העייפים כדי שיאיצו אך לפתע שמט אותו. הוא פנה אל אבא בבקשה שיעזור לו למצוא את השוט. אבא האט ונעלם בעלטה. מה היה עלי לעשות? לעזוב את העגלה ולחפש את אבא או להמשיך בהליכה הסהרורית? נוסף ליתר הצרות לא ראיתי דבר. הלילה היה אפל מאד. בהיסוס צייצתי פעמיים 'אבא'. פי היה יבש ונשימתי נעתקה. קולי אבד בשאון רקיעת הרגליים וחריקת הגלגלים. לצעוק בכל הכוח 'קליימן' או 'ויקטור ארונוביץ' לא העזתי. על צעקה כזו היו עלולים להרביץ לי. כך חלפו דקות ארוכות מספור. לפתע אבא הופיע, אוחז בידו את השוט הארור. אמנם לא ראיתי דבר, אבל נראה היה לי שפניו של אבי עז הנפש בהקו מזיעה ומדמעות...

הוכוונו כאמור אל תחנת הרכבת מורוזבסקאיה (העיר מורוזובסק בימינו) ליד סטלינגרד. ואולם, כמו שהתברר מאוחר יותר, הגרמנים הקדימו אותנו. למחרת בבוקר גילינו שהשיירה התנדפה. ההנהלה, העמיתים שהכרנו ושאר האנשים פשוט נעלמו. אני חושב שמרביתם התפזרו לבתיהם. בין נקודות הישוב שצוינו בפנינו אני זוכר רק את נובו-איידר ואת מילֵרובו – מפגש מסילות רכבת ששכן במחוז רוסטוב בעוד דרכנו החלה במחוז וורושילובגראד שנקרא מאוחר יותר מחוז לוגנסק.

אל נובו-איידָר הגענו לפנות ערב. שם היה עלינו לחצות את נהר האיידר שהוא פלג של הדונץ. עוד בטרם הספקנו להתקרב אל הגשר, נשמע טרטורם של מנועי מטוסים. היו אלה מפציצים גרמניים דו-מנועיים מסוג 'יונקרס'. הם טסו ללא חיפוי מטוסי קרב כיוון ששלטו בשמים. מטרתם הייתה להפציץ את נקודת החצייה שלנו ויעדים אחרים. אנחנו היינו על הגדה הימנית, הגבוהה יותר, של האיידר. כולם השתטחו ארצה על בטנם, ואילו אני נשכבתי פרקדן ומניתי את המטוסים – 49 במספר! איני יודע כמה מהם הפציצו את הגשר וכמה טסו הלאה אל מילרובו, או אפילו מעבר לה אל סטלינגרד. הגרמנים ראו כנראה ערך רב בנקודת החצייה הזו, אך היא לא הייתה מוגנת כלל. לא מטוסי קרב ולא תותחי נ"מ, רק נשק אישי. התוצאה הייתה ברורה. לאחר ההפצצה הקשה, חדל הגשר מלהתקיים. לנו נותר רק לחפש נקודה בה המים רדודים מספיק לחצייה. כך עשינו אלא שהמים עמוקים למדי. הנפנו את ה'סידורים' מעל ראשינו והסתערנו פנימה. המים הגיעו לי עד הצוואר, ולהזכירכם, לא ידעתי לשחות. גם הזרם היה חזק למדי כך שהעניין לא היה פשוט. ובכל זאת צלחנו את הנהר ואני זוכר רק כיצד נדהמתי מצבעם הלבן כחלב של המים. התברר כי חופיו וקרקעיתו של נהר האיידר בסביבה הזו היו עשויים גיר, כמו גם חלקות אחדות של נהר הדונץ. רק פצצות הגרמנים התסיסו את המים.kleiman 3

אבא ניהל רישום של כל הנקודות המיושבות אליהן נקלענו בדרכנו אך הרשימות לא נשמרו. אני זוכר במעורפל את שמו של הכפר פטרובקה, אותו חצינו לאחר הצליחה של האיידר. את נקודת היישוב הבאה – הכפר ווֶרכנֶה-טיוֹפּלוייֶה – אזכור לכל החיים.

עצרנו לנוח ולנמנם כשמצפון נשמע לפתע קול ירי. לא נותר לעשות דבר כי אם לנוע דרומה. עברנו דרך גנים, וראינו את אחד המפקדים עובר בריצה בין העצים, אקדח דרוך בידו והוא מחלק פקודות לאנשי הצבא האדום החמושים. ולפתע טרטור רועש של מכונת ירייה, וממש שני צעדים מאתנו ניתזה אדמה כשפגעו בה הכדורים. המפקד ראה אותנו וצעק "אלה הגרמנים. בירחו!". התחלנו לרוץ דרך הכפר. זמן קצר קודם לכן הייתה בו כנראה פשיטה גרמנית, מאחר ותושבים לא נראו שם. חלק מהבתים העלו עשן. רק בגן-ירק ראיתי בור לא עמוק, בתוכו שכב על גבו קשיש אפור זקן. "סבא, מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו בלי לחשוב, אך הזקן רק נאנק ולא פתח את עיניו.

שאון הקרב נשמע מאחורינו, ולנו לא היו עוד כוחות להתקדם. אבא רץ אחרי, וכשראה שאני מאבד מהירות צעק "זרוק את הסידור!". לא נותרה ברירה, נפטרתי מהמשא והגברתי את הקצב. כששמעתי איך נפל ארצה גם השק של אבא הבנתי שמצבנו עגום: נותרנו בלי מזון ובלי חפצים.

כשיצאנו מהכפר גילינו שהמולת הקרב שככה וכאילו מתרחקת. שקט רועם השתרר. נדדנו בכיוון שנבחר באקראי. אנשים שוטטו בשדות לבדם: לא היה זרם רציף כמו בדרכים. לא היה את מי לשאול באשר לכיוון. איש צבא עם שני שרוכים בלולאות בהירות (מאוחר יותר כינינו אותו 'רב סרן') השיג אותנו. כששאלנו אותו לגבי הכיוון, הוא ענה: אנחנו מכותרים, עלינו להיחלץ!". נשרכנו אחריו.

כוחות צבא לא נראו בסביבה. הרב סרן ניתק מאתנו עד מהרה, אך לפתע שוב ראינו אותו ליד קרחת יער. הוא שוחח עם מישהו בלהט. כשקרבנו, ראינו שביער, מתחת לעצים יושבים הרבה אנשי צבא ואוחזים נשק. כמה מהם עסקו בקריעת ניירות והטמנתם באדמה. הרב סרן עמד והסביר להם שהם צעירים ובריאים וצריכים לצאת מהכיתור. איש לא הקשיב לו. כאשר ניגשנו גם אנחנו הם צעקו אלינו "אתם פוגעים בהסוואה שלנו, הסתלקו!" ונשמע קול של דריכת נשק. הרב סרן הסתובב והתרחק משם בקצב מהיר, ואנחנו אחריו.

איני זוכר כמה זמן הלכנו אחרי הרב סרן. הרעב והעייפות עשו את שלהם וטשטשו אותי. כל שזכור לי הוא שהאיש נע באיזה מסלול פתלתול, בוחר חורשות וגאיות, ואנחנו אחריו. הסביבה המחורצת בחוף השמאלי והמישורי של הדונץ סייעה לכך. הקסקט של 'מורה הדרך' שלנו צץ ונעלם חליפות. ניסינו לעמוד בקצב שלו, אך כוחנו לא עמד לנו. לפנות בוקר גילינו שהוא הוציא אותנו מן הכיתור, איפשהו בסביבות העיר סטניצ'נו-לוגנסקוייה, בו חצינו את הדונץ. משם התקדמנו על פני הערבה שלגדתו הימנית של הדונץ.

מהשטח של מה שמכונה עכשיו מחוז לוהנסק אני זוכר רק את העיר קרַסנודון, אשר על פניה חלפנו מעט לפני הגעת הגרמנים. שנים רבות לאחר מכן ביקרתי שוב בעיר לצרכי עבודה. המהנדס הראשי של מיזם הרשתות החשמליות (בעצמו, בוגר לשעבר שלי), הסיע אותי אל תחנת המשנה והראה לי את מכרה הפחם אליו השליכו הנאצים ועוזריהם את היהודים. מספרים שאחד מהם תפס קצין גרמני ומשך אותו אתו אל התהום.

בערים בהן עברנו, ניסה אבא לאתר 'גופים שלטוניים' שיסייעו לנו בעניין התזונה ויספקו הכוונה נוספת באשר לתנועה. אלא שבכל מקום שררה אווירה שהזכירה לי את סתיו השנה שעברה, כאשר נעלמה פתאום כל ההנהגה מליסיצ'נסק. כאשר הצלחנו בכל זאת למצוא אדם בעל סמכות, הייתה תשובתו אחת – 'עליכם להגיע אל היעד שלכם'. זהו! לחלוטין אינני זוכר כיצד אבא היה משיג מזון. נראה לי שבעיקר נעזר באנשים טובים באמצע הדרך. מקרה אחד השתמר בזכרוני משום מה. עברנו דרך עיירת הכורים נובושכטינסק (במפה היא ממוקמת מדרום מערב לקרסני סולין – עד כדי כך זיגזגנו), ובה התארחנו אצל אישה שחיה עם שני ילדיה. היא האכילה אותנו בכל מה שיכלה. כשאבא נזכר בסיפור הזה מאוחר יותר, הוא היה אומר שרק אדם עני יכול להבין רעבים, לחלוק איתם בפירורים אחרונים. בהמשך הדרך הגענו ליישובי הקוזקים, שם יחס האוכלוסייה המקומית לפליטים היה גרוע פי כמה. אפילו לשתות מים מן הבאר הם סירבו להניח לנו.

בהמשך הדרך נענו לאורך מסילת רכבת, אלא שלא יכולנו לעלות עליה עד שהגענו לתחנה שעל צומת סאלסק. חלפנו על פני תחנות עם שמות מצלצלים – זֶרנוגרָד ("קריית תבואה"), צֵלינָה ("שדה בוּר"), גיגאנט, בהן התנשאו מעליות תבואה ענקיות, מלאות לחם. דבר מן השפע הזה לא הגיע לידי התושבים המקומיים או לידי הפליטים. ההנהלה המקומית חיכתה כנראה להוראה מיוחדת מלמעלה. בסופו של דבר, אמרו השמועות שהגיעו בהמשך, ההנהלה כלל לא הספיקה לפנות את הלחם.

אכלנו, כמו שאומרים, מה שבא ליד. אבא שמע מאחד האנשים שפגש כי בערים הגדולות של צפון הקווקז ישנם ממונים של הוועד העממי לתעשיית הדלק, המגישים עזרה לעובדי הפחם שפונו. הממונה, שהיה אחראי לפינוי עובדי תעשיית הפחם, אכן נמצא בסופו של דבר. הסתבר שהיה זה בן ארצנו, מכר ישן של אבא, מנהל חשבונות כמוהו ושכן. גם הוא נמלט מהגרמנים ומצא את עצמו בקווקז. משפחתו נותרה בליסיצ'נסק, וכפי שהסתבר מאוחר יותר, שרדה. על פי עצתו, בחר אבא לנסוע למרכז אסיה. לנו לא היו בגדים חמים ושם היה חם. קיבלנו מסמכי מעבר, כרטיסי הזנה וכסף, וניגשנו להשיג כרטיסים לרכבת היוצאת לבאקו, בהתאם לכיוון שצוין לנו.

פרט למסמכי המעבר שהיו בידינו, נדרשנו להציג אישור שעברנו 'עיבוד סניטרי' כדי לקבל את כרטיסי הרכבת. לשם כך היה עלינו לעמוד בתור עצום אל בית מרחץ שנבנה בסמוך לרכבת ואליו חובר גם מתקן להשמדת כינים באמצעות אדים. ברחוב קראו למתקן הזה 'קוטל כינים'. אמנם היעילות שלו הייתה רחוקה ממושלמת, אבל סוף סוף, לראשונה מזה תקופה ארוכה, שטפנו את עצמנו בבית מרחץ... לאחר שקיבלנו את האישור המיוחל, גברנו על התור העצום ללחם, עמדנו בטור הארוך לקבלת הכרטיסים, ורק לבסוף נדחקנו פנימה אל הרכבת העמוסה.

הגענו אל קרַסנובודְסק. הדבר הראשון שראינו שם הייתה אניה ענקית העוגנת ברציף ואליה עולים אנשי צבא במדים ירוקים שלא הכרנו. רק לאחר מכן למדנו שהיו אלה פולנים מהצבא של אנדרס בדרכם לאיראן (אז אמרו פרס) וביניהם הרבה יהודים פולניים. ראינו את האנשים הגמורים האלה, פולנים ויהודים, שרבים מהם גויסו לצבא של אנדרס ממחנות מעצר והגליות. מאוחר יותר הגיע הצבא הזה אל איטליה דרך פלסטינה, כשחלק מהיהודים, ביניהם מנחם בגין, מצליחים לחמוק משורותיו, להישאר בפלסטינה ולהלחם למען הקמת מדינת ישראל.

הייתה לי פנטזיה סודית לחדור אל אחת מהספינות העושות את דרכן לפרס תחת זהות של פולני או יהודי מפולין, ומשם להגיע אל פלסטינה. על 'הרעיון הסודי' שלי לא סיפרתי לאיש, אפילו לא לאבא. באופן לא מודע חששתי להיענש על מחשבות מרי שכאלה. ודאי שלא חשבתי אז שחמישים ושתיים שנים לאחר מכן, באופן חוקי ועל כנפי מטוס נוח, אגיע למדינת ישראל!