נדה סטרז'אס

 Strazis1

פרופסור נֵדָה סטרָזָ'אס (קָמֵנֶצקַאייטֶה) נולדה בקַאוּנַס (קובנה) בשנת 1926, למדה בגימנסיה בליטא, ומאוחר יותר באנגליה. לימדה בלשנות ושפה אנגלית באוניברסיטת וילנה. בשנת 1973 עלתה לישראל ולימדה בלשנות בחוג לשפה וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה. חיה בירושלים. אמא לבת, סבתא לנכד ונכדה

המנוסה

קטע מהיגד האוטוביוגרפי "מים גדולים. ששת חיי"

21 ביוני. שבת. בבית הספר ציינו את סוף שנת הלימודים, ואני זכיתי במקום השני בכיתתי. לאחר החלק הרשמי של הערב נערכו ריקודים. הייתה לי הצלחה שם, אפילו הוזמנתי לטנגו על ידי שחקן ידוע מקבוצת כדורסל ליטאית. באתי הביתה, השווצתי בפני ההורים בנוגע לסיום המוצלח של שנת הלימודים. זרקתי על כסא את גרבי המשי הגבוהים, הרהרתי בכך שמוטב להטמין אותם עד השנה הבאה ושקעתי בשינה ערבה. לא חלף זמן רב והתעוררתי מאיזה בום. התעלמתי, התהפכתי על הצד השני, אבל אז נשמע בום נוסף, כמו מפיצוץ. רצתי במבוכה לחדר השינה של הוריי ושאלתי "מה זה?". "זו מלחמה", ענה אבא.

תחנת הרדיו האנגלית BBC אישרה את דבריו. "צבאות גרמניה חצו את גבולות ברית המועצות ומפציצים את עריה". נחרדנו. מה לעשות? אמא הורתה לאבא להתלבש ולעזוב מיד את הבית. לנו, לנשים, לא יעשו כלום הרי! אבא לא רצה לעזוב, אז אמא התחילה לצעוק וכרגיל הצליחה להשיג את שלה. שמעתי איך הולך אבא אל דלת הכניסה. רצתי אחריו, תפסתי אותו, חיבקתי את צווארו, נישקתי ושאלתי "אתה הולך? בלי להיפרד ממני?"

הוא לא ענה כלום, לא נישק אותי, אפילו לא הרים אלי את מבטו. הוא פחד להיפרד, להיפרד לנצח. יצא וטרק אחריו את הדלת. כך הוא נשאר בזכרוני כל חיי: בחליפה אפורה, תיק מסמכים בידו האחת, גלימה אפורה זרוקה על היד השנייה וראש מורכן. הייתה זו דמותו של אדם בדרכו אל הגרדום.

מאוחר יותר, בהתבסס על קטעים שונים מסיפורי אנשים אשר הצליחו לשרוד את הכיבוש ההיטלראי, הצלחנו לשחזר את הדברים הבאים:

אבא הגיע אל וילנה, משם היה קרוב ביותר לחצות את הגבול אל רוסיה. קפץ אל משפחת גוֹנִיאוֹנסקִי והלך לבדו, או אולי עם מישהו נוסף לעבר הגבול, שם עמדו חיילים ולא הכניסו אף אחד מליטא. חלק מהפליטים לא עזבו את עמדות החיילים, בציפייה שיתאפשר להם להיכנס מאוחר יותר. אבא היה כה מדוכדך מכך שהשאיר את אמא ואותי בקאונאס שהחליט לחזור אלינו, וכאשר הגיע כבר לא מצא אותנו שם, והדירה נאטמה. הוא נותר חסר בית, שב אל בית הוריו, ומשכל היהודים קובצו בגטו, חי שם איתם. כשנשארנו לבד ביום הנורא הזה, אני ואמא לא ידענו מה לעשות. מוֹניַה רוזנבלום שחי אצלנו אז, הלך גם הוא מן הבית לבדו, משאיר מאחוריו את אַלַיה ושני בנים. התקשרנו לברקמנים. גם אצלם, אביה של אֵסתַה (*אסתר) – אפרים – עזב כבר, מותיר את ניוּטַה ושתי בנותיהם. גם אלכסנדר רוזנבלום שחי אצלנו על פי תכנית העיבוי, משאיר את אשתו וֵרַה ובתו ליַאלַיה. משום מה האמינו כל הנשים שרק לגברים נשקפת סכנה, שהגרמנים לא יפגעו לרעה בנשים ובילדים, ממש כמו במלחמת העולם הראשונה. הן לחלוטין לא לקחו בחשבון את נסיונם של הפליטים מארצות שכבר נכבשו על ידי אנשי היטלר – אוסטריה, פולין ועוד. כל שלושת הגברים שרדו את המלחמה, ושניים מהם – מוניה ואפרים – עלו לישראל בתחילת שנות השבעים.

אנחנו, הנשים והילדים שנשארו מאחור, התגודדנו לערימה. כשהיינו ביחד, אז הפחד שלנו – הפחד על הגברים שלנו, וגם על עצמנו – היה איכשהו פחות חזק. לקראת הלילה לקחנו מצעים והלכנו אל הגימנזיה הריאלית הקרובה. עשינו את הלילה שם, על רצפת האבן של המרתף שלה, מסתתרים מהפצצה אפשרית. הלילה עבר בשקט, אבל שינה לא הייתה שם. כולנו שמרנו על ערנות דרוכה. בבוקר חזרתי הביתה. היה כבר יום שני, ה-23 ביוני. דבר ראשון רצתי אל חנות הלחם "פָארָאמָה" וקניתי כיכר לחם שחור במשקל שני קילו. בלילה חסר מנוחה זה הגעתי להחלטה נחרצת: אני לא עומדת להמתין לגרמנים. צריך היה לשכנע גם את אמא. היא שכבה עדיין במיטה, נחה אחר הלילה חסר המנוחה ולא תכננה לקום. התחלתי לארוז את החפצים – את אלה שלי בתוך תרמיל, את של אמא – במזוודה קטנה. לקחתי בנפרד גם את כיכר הלחם הקנויה ונקניק שמצאתי במחסן. כשהחפצים אלה בידי והתרמיל על גבי ניגשתי למיטתה של אמא והכרזתי: "קומי והתלבשי תכף ומיד, אחרת אני עוזבת לבד". הנימה והמראה שלי הותירו עליה רושם, גם אם לא רושם מלא. היא שוב התקשרה טלפונית לבֶרקמָנים, ורק כאשר שמעה מניוּטָה ומווֵרָה שגם הן עוזבות עכשיו עם הילדים, צייתה לי אמא.Strazis3

נעלנו את הבית והלכנו לעבר תחנת הרכבת, בתקווה שאולי פתאום נתפוס אחת. אני הייתי נחושה בהחלטתי – האמנתי כי נצליח להינצל. הלכנו ברחוב קֶסטוּצִ'יוֹ ובשדרות וִיטאַוּטָאס. הרחובות היו שוממים למדי אבל כמה פעמים נתקלנו בליטאים שהלכו לבדם או בזוגות, בחליפות חג שחורות ופרח אדום בדש. הם היו עוצרים אותנו ושואלים "ponios (גברות), לאן פניכן מועדות". אני הייתי עונה "לתחנת הרכבת". הם ניסו להניא אותנו "לתחנת הרכבת? היא מכותרת חיילים, לא יתנו לכן לעבור", ואני הייתי עונה "אם לא יתנו לעבור – נחזור".

הם לא הפריעו לנו להתקדם הלאה. אולי משום שיהדותנו לא ניכרה בנו באופן בולט, במיוחד לא בי. כך הגענו בהצלחה אל תחנת הרכבת שבה לא היו שום חיילים. על המסילות עמדו קרונות משא שטוחים, מאלה שמשמשים בדרך כלל להעברת פחם, ואנחנו טיפסנו על אחד כזה. לפתע הצטרפה אלינו קבוצה של אסירים בבגדי כלא. היו אלה ספרדים, מן המשתתפים של מלחמת האזרחים בספרד. לא הצלחנו להבין באיזה צד הם נלחמו, אך המראה שלהם היה עצוב מאד, כאילו נחרץ דינם.

הרכבת שלנו יצאה בפתאומיות אל עבר וילנה, ולאחר מרחק קצר שמענו קולות פיצוץ: הגרמנים הפציצו את פסי הרכבת. הרכבת עצרה ואז שינתה את מסלולה לכיוון לטביה. בתחנה של העיר שאוּלָאי (שאוול) היא עצרה והתברר כי הקרונות שלנו נקלעו ממש אל מול רכבת אחרת, שקרונותיה קרונות להובלת בקר. בפתח הרכבת שמולנו עמדו מֵנַיה פינקלשטיין ועוד כמה מכרים. כשהם ראו שאנחנו נמצאות על פלטפורמה פתוחה הם קראו לנו לעבור אליהם, מה שאכן עשינו. התמזל מזלנו: לאחר מכן שמענו שמועות שהרכבת שעזבנו הופצצה על ידי הגרמנים. בקרון הבקר שלנו התארגנה חבורה של ממש. ביחד, ועוד בחיק מכרים ומשפחה, היה קל בהרבה.

לא ידענו לאן מועדות פני הרכבת. מתוך אופטימיות תמימה חשבנו שהיא חוצה את לטבייה ישירות ומגיעה לרוסיה. תחת זה, היא עצרה בדַאוּגַבפִּילס (דווִינסק) ואנו הצטוונו לצאת – היא כבר לא המשיכה הלאה. מאוכזבים ונבוכים, החלטנו להגיע אל הגבול הרוסי ברגל. אך השמועות בנוגע לפליטים הגיעו לאוזני האיכרים שחיו בסביבות דאוגבפילס. משקלטו כי ניתן להרוויח מצרתנו הזדרזו לרתום את סוסיהם, הגיעו עם עגלותיהם אל הדרך המובילה לכיוון רוסיה והציעו להסיענו עד הגבול. כל אחד מהאיכרים היה מוביל אותנו קטע קצר מהדרך ואז מסתובב הביתה, מוסר את "נוסעיו" לאיכר אחר שכבר ציפה לנו שם. באופן כזה הלכנו והתקרבנו אל הגבול עד שירדה החשיכה. איש לא רצה להוביל אותנו במהלך הלילה, ונאלצנו לישון על רצפת מבנה הרוס למחצה מאבן לבנה.

מיד עם שחר שוב הגיעו העגלות והחליפו זו את זו ממש עד הגבול. מיהרנו להגיע בהרכב מלא אל המחסום, שבו תכננו לחצות את הגבול כדי להמשיך לנוע מזרחה, אך החיילים סירבו בתוקף להניח לנו לעבור. לא נותר לנו מה לעשות. נאלצנו לבקש הכנסת אורחים בבית קרוב. אזור זה יושב על ידי בני רוסיה עוד מימי קדם ובביתם הם דיברו עדיין ברוסית כפרית מיושנת. הם התייחסו אלינו בידידותיות: שיכנו את כל הכנופיה בתוך ביתם. ישנו כמובן על רצפה חשופה. ביום שלמחרת וביום שאחריו שבנו אל המחסום, אך החיילים כיוונו את רוביהם לעברנו ולא הניחו לנו אפילו להתקרב. לא הבנו את הסיבה לכך ושבנו אל בית מארחינו מאוכזבים עד אימה.Strazis4

בעלי הבית שלנו פחדו גם הם מבואם של הגרמנים, חששו מאד לגורלם: הם הרי היו רוסים, וכלום יעניין את הגרמנים שאבות סביהם היו ותיקים כאן כבר בתקופת הצאר? הם היו סוקרים בעצב את שדותיהם המבשילים, מוחים דמעה אפילו: הרי עונת הקציר מתקרבת – ומה יעשו הפשיסטים? ישרפו את השדות? יחרימו את התבואה? האם הם ישאירו בחיים את המשפחה? חלקנו את דאגתם. לאיכרים קשה יותר לעזוב את אדמתם מאשר לעירונים את ביתם, שלא לדבר על יהודים, נוודים נצחיים...

כל בוקר הייתי רצה אל הדרך כדי לראות מה קורה מסביב. ראיתי איך ביום הראשון הפציצו הגרמנים את זִילוּפַה, עיירת גבול לטבית. ראיתי גם שכל יום הלך זרם עגלות הפליטים והידלדל – הגרמנים התקדמו במהירות והאנשים כבר לא הצליחו להגיע עד לטביה. ראיתי גם איך אותם המעטים שהצליחו בכל זאת להימלט מליטא נבלמו על ידי החיילים הסוביטיים ונגררו בראש מורכן לחפש לינה בבית איכרים זה או אחר.

כשיצאתי אל הדרך ביום השלישי, ואולי ברביעי, ראיתי ג'יפ הדוהר עליה במהירות. בג'יפ עמד גנרל לבן שיער, גלוי ראש. כאשר הגיע אלי הג'יפ, צעק לי הגנרל "איפה כאן הגרמנים, ילדה?". לא ידעתי. מיהרתי בריצה אל הבית, סיפרתי על הקצין שראיתי והתחלתי להתעקש שנלך שוב אל המחסום. אם שוב לא יתירו לנו החיילים להיכנס אנו לא נזוז מהמקום ונאמר "תירו! מה זה משנה מי יהרוג אותנו, אתם או הנאצים!"

מיד התארגנו כולם. נפרדנו מבעלי הבית, גמלנו להם בנדיבות (אולי יועילו להם רובלים) והלכנו מהר ככל שיכולנו אל הגבול. בגבול כבר לא היה מחסום ולא חיילים, רק פסולת שנותרה בעת מנוסה. התקדמנו הלאה. כל אחד נשא את מה שלקח איתו. אימא גררה את המזוודה שארזתי עבורה בקושי, מעבירה אותה מיד ליד. מימין, מצד הגבעות המיוערות, עפו לעברנו מעין דבורים גדולות שניסיתי לנפנף מעלי. הסתבר כי אלה כדורים של שודדים אשר החליטו לערוך מצוד אחר יהודים וקומוניסטים ניצולים. גם השמש קפחה ללא רחמים. עברנו 48 קילומטר ובלילה הגענו אל סֵבז' – תחנת רכבת בתוך רוסיה עצמה. מאיפה רק היו לנו הכוחות לכך?Strazis2

לא האמנו למראינו עינינו כאשר זיהינו רכבת נוסעים מבעד לעלטה. איזה אושר! הצלחנו להכנס לתוכה ואפילו להתיישב. האושר הגדול ביותר נפל בחלקה של וֵרַה – התברר כי בעלה סַשַה, אשר הגיע בדרכים אחרות, נמצא בתוך הרכבת הזו. הם התנגשו במעבר, פנים אל פנים. כל הנשים התנפלו עליו בשאלה: "ואיפה האחרים?" אבל סאשה לא ראה את בעליהן בדרכו. היה עוד מוקדם לאבד את התקווה שגם הם יופיעו. מאוחר יותר התברר כי כל אדם או קבוצת אנשים שהצליחו להגיע אל הגבול הישן בין לטביה לרוסיה, לאחר דרך מלאת סכנות וייסורים, חצו אותו במקומות שונים – מי בסביבות סבז', ומי ליד וֵליקִיֶיה לוּקִי – כל אחד בדרכו.

הרכבת יצאה עם שחר. עד מהרה החלו הגרמנים להפציץ אותה. זינקנו מן הקרונות, רצנו עד לגיא סמוך והשתטחנו. למרבה המזל ניצלו גם האנשים וגם הקרונות, רק זגוגיות החלונות נפגעו. התסריט הזה חזר על עצמו עוד פעמים מספר. ניצלנו מהגרמנים ומהפשיסטים המקומיים!