גבי מורדל (ניסלוביץ')

 

גבי מורדל, לבית ניסלוביץ', נולדה בשנת 1935 בעיר לייפאיה אשר בלטביה. שפות האם שלה הן לטבית וגרמנית. באוקטובר 1972 עלתה ארצה עם משפחתה. בעלה הוא העיתונאי גאורג מורדל. בעשרים השנים האחרונות עובדת במרכז לתביעת פיצויים מגרמניה. התפנתה מריגה, מקום פינויה – קירגיזיה.

מזוודה על דרך מאובקת

בשלושה ביוני של שנת 1941 התעוררתי וראיתי מעל המיטה שלי מחרוזת של בלונים. לידה ניצבה חנות צעצוע, עם מדפים, דלפק, ארגזים. מאחורי הדלפק ישב הדובי החביב עלי, לבוש בסינור לבן. בכל ארגז קטן שכזה היא צעצועים, סוכריות, קוקיות לשיער. הוריי המאושרים חיבקו אותי, הרימו, סחררו, נישקו ושרו לי. מלאו לי אז שש שנים.

שלושה שבועות נותרו עד למלחמה.

ביום הפינוי התעוררתי כרגיל וגיליתי מזוודה ארוזה בחדר האורחים. אמא הייתה צריכה לצאת לאן שהוא – אולי לעבודה? אני זוכרת שאמרה לאבא. "אני תכף אחזור, רדו אתם למבוא של הבניין וחכו לי שם".

חיכינו לאמא מהבוקר ועד שהחשיך. אני ישבתי על המזוודה ואבא כל הזמן רץ לשער, להציץ אל הרחוב. העיר הייתה רועשת להפליא. צופרי מכוניות, צעקות אדם וזמזום מרוחק יצרו תחושה של סכנה. ראיתי איך אבא נשחק כולו. גם אני הצצתי מן החצר וראיתי מכוניות ירוקות ענקיות נוסעות ברחוב שלנו, שהמדרכות חסומות ואנשים במדים מונעים מכולם לחצות את הכביש.

ברגע מסוים אמר לי אבא: "נלך!". הוא הרים את המזוודה עם אותם דברים שלא היה מוכן להפקיר, אחז בידי ושנינו פנינו לצאת מן העיר. תחילה הלכנו במדרכה, לאחר מכן בדרך עפר. מכוניות, אופנועים, עגלות ואופניים חלפו על פנינו. המוני משפחות התמזגו להמון עצום. כולם החזיקו בידיהם תיקים ושקים. נשאו חפצים על כתפיהם, הובילו בתוך עגלות ילדים. כך יצאנו את העיר. לפעמים הלכתי אני בעצמי, לפעמים נשא אותי אבא ואני שכבתי על כתפו והבטתי אחורה בצלליתה של ריגה, שהוארה בזוהר אדמדם.

ברגע מסוים אמר לי אבא: "נלך!". הוא הרים את המזוודה עם אותם דברים שלא היה מוכן להפקיר, אחז בידי ושנינו פנינו לצאת מן העיר. תחילה הלכנו במדרכה, לאחר מכן בדרך עפר. מכוניות, אופנועים, עגלות ואופניים חלפו על פנינו. המוני משפחות התמזגו להמון עצום. כולם החזיקו בידיהם תיקים ושקים. נשאו חפצים על כתפיהם, הובילו בתוך עגלות ילדים. כך יצאנו את העיר. לפעמים הלכתי אני בעצמי, לפעמים נשא אותי אבא ואני שכבתי על כתפו והבטתי אחורה בצלליתה של ריגה, שהוארה בזוהר אדמדם.

הרכב עצר. מישהו מלמעלה תפס אותי וגרר פנימה. לאבא לא נתנו לעלות עם המזוודה

- אין כאן מקום, תעיף אותה!

כאשר עלה גם אבי, שב הרכב והתניע. ישבתי על ברכיו והסתכלתי כמה שיכולתי באור הירח על המזוודה המתרחקת שבאמצע הכביש – הדבר האחרון שנותר לנו מחיינו הקודמים.

הכבאית הביאה אותנו לתחנת הרכבת. האנשים לחצו ונדחפו, צרים על הקרונות של הרכב המשא שעמד לצאת. בדרך לא דרך, גם אנחנו חדרנו פנימה. לאחר מכן הייתה נסיעה ארוכה-ארוכה, לפעמים מהירה ולפעמים מאד אטית, שהרחיקה אותנו יותר ויותר מריגה. שלושת הקומות של הקרון היו עמוסים. לאחד הנוסעים היה פרימוס ונתנו לי לשתות מרק עוף חם. בתחנות הרכבת פעלו חדרי אוכל צבאיים זמניים. אבא השיג אוכל. איך שהוא, הוא השיג קדירה צבאית קטנה וכף נחושת. עניין השירותים היה חמור יותר – בקרונות לא היו שירותים, ולכן כל פעם שהגיעה הרכבת לתחנה, היו האנשים מזנקים החוצה ועושים את צרכיהם סמוך לקרונות, ממש לעיני כולם. מערכת הכריזה ברכבת התריעה על מתקפות אוויריות ואנחנו היינו מזנקים מן הקרונות ורצים אל היער. אנשים איבדו כך איש את רעהו, איבדו ילדים. כל הפצצה השאירה אחריה פצועים והרוגים, אותם היו משאירים מאחור והרכבת שוב הייתה צוברת מהירות ומרחיקה אותנו מהבית.

כך התגלגלנו לנו (תרתי משמע!) ברכבות, עגלות, ספינות, סוסים – עד שהגענו אל אסיה המרכזית. לאחר שנה איתרה אותנו אמא בקירגיזיה, חלתה שם ונפטרה. אבא בן השלושים ושלוש נותר שם איתי – ללא קרובי משפחה או אמצעי מחיה.

***

אני זוכרת את שמות הערים בדרכנו למקום הפינוי. קוּיבּישֶב, סָרָטוב, אֶנגֶלס. ולבסוף – קירגיזיה

מרכז אסיה קיבלה אותנו עם הכנסת אורחים מזרחית. אני זוכרת כיצד ישבנו, אני ואבא, סמוך לקדירה עצומה שהתבשלה לאטה על מדורה, ובתוכה – כבש שלם עם אורז. סביב המדורה ישבו אנשים שנראו לי משונים למראה: שחומים, עגולי פנים, צרי-עיניים וכובעים עצומים על ראשיהם. פני הגברים עוטרו בשפמים שחורים, ומטפחות כיסו את ראשי הנשים. כאשר הפילאף היה מוכן, קיבלו כולם מצקת מלאה, ובעלי הבית התחילו לאכול מהקדירה עצמה, ומה שהכי הפליא אותי – באמצעות הידיים! בלטביה אף פעם לא ראיתי אנשים שאוכלים ללא סכו"ם. הקירגיזים היו משכלים שלוש אצבעות למן צורת כף, תופסים את המזון ומגישים אותו אל פיהם. אחר כך היו מלקקים את האצבעות. אני סירבתי נחרצות לאכול בצורה כזאת, מאחר שזכרתי כיצד לימד אותי אבא לאכול בבית – יפה ובלי להשמיע קול. כאן הועילה לי כף הנחושת שהוטמנה בגרב של אבא

***

איני יודעת איך הצליחה אמא לאתר אותנו בקירגיזיה. ראשית הקצו לנו חדר בצריף שלפניו נפער בור מחריד– חפיר אותו הפכו הפליטים לשירותים. לאחר מכן עברנו לבית, שבעבר שימש כמועדון כפרי. בתוך הבית הקצו לנו חד עם שולחן, מיטה ותנור עם פלטה לבישול. לאורך הקיר שבין התנור לחלון הקימו בשבילי מעין יצוע אשר התחמם בעשן החם שנדף מהתנור.

רשמו אותי לגן ילדים מרוחק, בכפר אחר, שאליו הייתה אמא מובילה אותי דרך הערבה. כשהתחילה עונת הגשמים, הייתה אמא סוחבת אותי מעל לבוץ, למרות שכבר הייתי ילדה גדולה, ושתינו שרנו שיר ילדים לטבי "פאטי מאטה דובליוס ברידה, מאני נסה רוציניאס" ("אמא'לה בבוץ ומים, ואיתי על הידיים").

אז עוד לא ידעתי רוסית. פעמים רבות ברחתי מהגן ונסחבתי חזרה הביתה לבד, דרך הערבה. פעם אחת בערבה, הרחק מהדרך, ראיתי עדר של פרות רועה בדרך, יחד עם העגלים. לפתע, פנה אחד מהעגלים לכיווני. פתחתי מיד בריצה ורצתי מהר כמה שיכולתי, אבל עד מהרה שמעתי מאחוריי את הפרסות ההולמות בקרקע. זינוק אחרון – הספקתי לזנק מעבר לגדר של הבית שבקצה הכפר ולפרוץ אל המבואה שלו. הפר הצעיר נעצר ליד הגדר הקלועה ואני ראיתי את עיניו האדומות, מלאות הדם ואת קרניו הרכונות אלי.

אני לא זוכרת איך החזירו אותי להורים אבל מאז לא הלכתי יותר לגן, ואולי הייתה זו אמא שחלתה ולא יכלה יותר להביא אותי לשם. היא עבדה בכפר כמנהלת חשבונות.

***

אני זוכרת איך גססה אמא. היא חלתה כבר מסתיו 1942. הקיץ בקירגיזיה חם, אבל החורף קשוח. לא היה לנו לא ביגוד חם, לא מצרכי מזון ולא תרופות. כשאמא התחילה להשתעל בפרצי שיעול ארוכים נשלחתי אני לישון אצל השכנים. אני זוכרת שפעם אחת נעדר אבא במשך יומיים, ואז חזר והביא איתו עשר ביצים טריות. ביקשתי ביצה אחת אבל אמרו לי שהן מיועדות רק לאמא. בשלב זה היא כבר לא הייתה קמה ממיטתה – רק מתרוממת מעט, שותה ביצה לא מבושלת וממשיכה להשתעל, כל הזמן להשתעל. דם החל להופיע על המטפחות שלה אחרי ההתקפים, ועלי כבר אסרו להתקרב אליה בכלל.

לאחר ההלוויה אנשים עוד המשיכו להתאסף אצלנו. השכנה אפתה עוגות כרוב ונתנה גם לי. אכלתי ובכיתי. וכשכבר לא נותרו דמעות אז בכיתי כאילו, והיא נתנה לי עוד עוגות.

אחרי הסתלקותה של אמא, שבתי לגור בחדר שלנו עם אבא, שלא הצליח למצוא עבודה. לשליטה שלו בלטינית וביוונית עתיקה לא היה ביקוש בקירגיזיה. אחרי המלחמה נאמר לי שאבא ניסה להתגייס לצבא, לכל תפקיד שהוא, אבל נדחה שוב ושוב בגלל בעיות בעמוד השדרה.

יום שלם הייתי מחכה לאבא בבית. אז הופיעו אצלי כינים.

אבא היה חוזר הביתה, מאכיל במשהו ומתחיל לסרוק את ראשי. כשהיה מוצא כינה היה תולש אותה יחד עם השיערות. צרחתי נורא, התחננתי שלא יעשה כואב כל כך. אבל אבי האומלל לחלוטין לא הוכשר לחיי מעשה. הוא פשוט לא ידע מה אפשר לעשות במקרים שכאלה.

לבסוף, מעט לפני שאבי התנפח בעצמו מרעב ואושפז בבית החולים, עלה בדעתו למסור אותי לבית הילדים על שם פנפילוב.

***

חציתי את מפתנו של מוסד זה ב-23 במרץ 1943. הגענו לשם ברכבת יחד עם אבא, לאחר מכן הלכנו ארוכות ברגל. בידי החזקתי צרור עם בגדים: בגדים תחתונים, מספר שמלות, חגורה ונעליים. אבא חתם על מסמכים, נישק אותי, אמר שייקח אותי כשיוכל ועזב. משם נשלחתי לחדר נפרד, אמרו שאני צריכה לעבור תקופת בידוד כדי לאתר קיום מחלות.

היו שם גם ילדים אחרים. הנחתי את הצרור ליד הכרית והלכתי עם כולם לחדר האוכל. כששבתי, הצרור כבר לא היה. נעלם ללא עקבות. כך התחילו חיי במוסד הממלכתי.

לאחר חודש של בידוד הועברתי לגוף המוסד ושם נקבע לי "גדוד" בו היו מדריכה ומטפלת, ובסוף אפריל התחלתי ללמוד בכיתה א', בלי שאדע ולו אות רוסית אחת. מיד הוצמד לי הכינוי "לטקה". בבית דיברו איתי לטבית, ובינם לבין עצמם דיברו ההורים גרמנית (שניהם היו בוגרים של גימנסיה גרמנית בלייפאיה). ההכתבה הראשונה שלי בשפה הרוסית קיבלה את הציון "1, מלוכלך!". ישבתי אז ליד ילדה אחרת והעתקתי ממנה את האותיות שהיא רשמה על הדף שלה.

אבל כבר בכיתה ב' (או שמא ג'), עלה בידי להציל ממש את המטפלת שלי. הייתה זו אסיפה בחדר האוכל לרגל השביעי בנובמבר. כל בית הילדים התאסף באולם האוכל הגדול. מעל הבמה נמתח סרט שצויר זה עתה – "יחי מנהיגנו ומורנו יוסיף ויסריוביץ' סטלין". אני קראתי שוב ושוב את המילה הארוכה – משהו היה חסר שם! נעמדתי וקראתי שוב, בעמידה, ובכל זאת – משהו שם לא אוית נכון. ואז אמרתי בעיקשות "יש כאן טעות!"

תמרה אנטולייבנה הסתובבה חיש, קראה בחרדה את הכתוב על הסרט, טפחה על גבי וזינקה אל אחורי הבמה. מיד הופיעו כמה פועלים, הורידו את השלט הזה ותלו אחר במקום: "יחי גוש הקומוניסטים והבלתי-מפלגתיים".

אחרי האסיפה חיבקה אותי תמרה אנטולייבנה, נישקה ואמרה "כל הכבוד לך!"

***

בימים כתיקונם עמדו השולחנות באולם האוכל הגדול לאורך הקירות. מטפל תורן היה עומד בכניסה ומכניס ילדים ברביעיות, כדי שלא יידחפו. במרכז כל אחד מהשולחנות הייתה מונחת צלחת ועליה ארבע פרוסות לחם שחור. כשנכנסו הילדים, היו עטים מיד, עוד בטרם שיתיישבו, לתפוס את חתיכת הלחם הקיצונית, שנראתה כגדולה יותר בשל הקרום. כל הארבעה היו רצים להתנפל עליה, ולפעמים אפילו הלכו בגללה מכות. אני זוכרת שהייתה אסיפה מיוחדת בה אסרו במפורש לרוץ ולתפוס, וציוו לקחת את הלחם על פי סדר הכניסה בלבד. כל פרוסה כזו נקראה "קצבה". אני הייתי מסיימת חצי מהקצבה שלי במהלך הארוחה, ואת החצי השני מוציאה בכיס ואז צובטת ממנה פירור אחר פירור, מוצצת כל פירור ולבסוף בולעת אותו.

עינוי מתוק זה נמשך עד שהתחלנו לקבל את הסיוע האמריקני. אז השתפרה האספקה של בית הילדים. הופיעו גם "שולחנות למצטיינים". במרכז חדר האוכל הועמדו שני שולחנות עליהם סעדו המצטיינים, שמונה ילדים סך הכל. הלימודים עלו בידי בקלות, כבר ידעתי שלוש שפות, יכולתי לספור ולחשב מספרים בין רגע, וכנראה גם ירשתי מאבא זיכרון מצוין – יכולתי לדקלם בעל פה מיד כל דבר שקראתי. שיבחו אותי והציבו אותי כדוגמה. היושבים סביב שולחן המצטיינים היו מקבלים ביצה קשה מדי יום ראשון, וליד ספל התה הונחה גם קוביית סוכר. כל הילדים בחדר האוכל ישבו בהטיה אל שולחן המצטיינים והסתכלו בחמדנות על האוכל שלנו.

מעולם לא נגעו בנו, לא הרביצו. היינו קסטה שמורה ומובחנת. המורים היו מציגים אותנו בפני הוועדות.

***

לאחר ההשכמה היינו תופסים מגבות ורצים אל הכיורים בחוץ. בין כל שני עמודים הוצב צינור מרזב מוטה שהזרים את המים לבור. בין העמודים הייתה מתוחה שרשרת שעליה נתלו בשורה עשרה כיורים. התורנים היו ממלאים אותם במים קרים מדי בוקר. בחורף היו המים מי קרח. סבון לא היה לנו.

פעם בחודש היו מסדרים את כל בית הילדים ברחבה מול חדר האוכל, ובודקים את ניקיון ראשינו (מכינים), אוזנינו, ציפורנינו ובגדינו. מאחר וכל פגם היה גורר שלילה של ארוחת בוקר, ערב או צהריים, היינו מנצלים את העמידה בטורים (קראו לזה "סרגל"), כעל מנת לכרסם בשינינו את הציפורניים השחורות, להציץ זה באוזניו של זה, להסוות את החורים בגרביים (זה כשהיו גרביים). ילדים רבים הסתובבו בכפכפים וסחבות שאי אפשר לתאר, לפעמים אפילו בערדליים שמולאו בקש. אבל על הרחבה ידעו כולם לעמוד היטב!

כאשר הייתה מגיעה ועדה, המטפלים היו בוחרים מתוך הסרגלים האלה את הילדים שנראו הכי טוב ואחרי ארוחת הבוקר מציבים אותם לטור ביקורת ארוך. באותו היום היו מגיעים גם אנשים מבוגרים מתושבי הסביבה, זוגות ובודדים, לאסוף ילדים "למשפחה". אותי היו בוחרים כל פעם מחדש, אבל תמיד הייתי אומרת שאינני רוצה – יש לי אבא. זה היה תקין. במהלך ארבע וחצי השים שביליתי בבית היתומים קיבלתי מאבי שלושה מכתבים מפורטים, לאחד מהם אפילו צורפה תמונת פספורט, וכל הילדים קינאו בי, מאחר ורובם היו יתומים כליל.

***

ביום ראשון, קרוב יותר לארוחת הערב, כאשר המטפלים היו הולכים – אז ניטשו המריבות. צעקות ויללות נישאו בכל הסביבה. אלא שלפתע נמצא שעשוע אחר. בבית הילדים הייתה ילדה עם תלתלים ג'ינג'יים וקראו לה זוֹסיה נוּדל. כולם ידעו שהיא יהודייה וידעו שמדובר בדבר מה רע.

פעים צעק מישהו "זוֹסקה – ז'ידית!". הילדה זינקה מהמקום וברחה מהחבורה. פעם אחרת צעק אותו קול – "זוסקה! שוב היא כאן!". הפעם רדפו אחריה מספר ילדים, אבל לא השיגו. אט אט החלה הקריאה "זוסקה ז'ידית" לאסוף עוד ועוד בנים למרדפים אחריה. גם אנחנו הבנות, רצנו, ובהן גם אני – "לטַקָה".

תחילה היינו מריצים אותה במעגל, וההמון היה צועק "זוסקה, תתחפפי!", אבל זוסקה הייתה מנסה להגיע לחדר האוכל – המקום היחיד בו הייתה בטוחה. באחד הימים כשהילדים דלקו אחריה לאורך הגדר וכמעט שהשיגוה לפני שעייפו, ירק אחד מהם עליה והשיג אותה עם היריקה. מאותו היום השתנו כללי המשחק. כעת המטרה כבר הייתה לא להשיג אותה אלא רק להצליח לירוק על גבה. עכשיו גם לא היה מדובר רק ברודפים בודדים אלא בהמון כולו שרדף אחר אותה ילדה אומללה. היא הייתה מגיעה לחדר האוכל חסרת נשימה, כולה מלאה יריקות, כמו חיה ניצודה.

אני לא זוכרת מי היה זה שהתערב כדי להפסיק את המצוד הזה. בבית הילדים היו חמש מאות חניכים, בגילאי שבע עד שמונה-עשרה, ולא חסר היה גם בידור אחר.

הייתה בגדוד שלנו גם ילדה גבוהה, כפופה, נוטה להיבהל ושקטה כמו צמח. קראו לה נינה דֶנגַרד. אני זוכרת שהייתה מאד מסודרת ודייקנית – מדי ערב צחצחה עד בוהק את נעליה הקרועות, ובבוקר סידרה את המיטה "על פי סרגל". מעולם לא תקשרתי איתה. אמרו שהיא גרמניה. היא עצמה הייתה מבוהלת מאד כנראה מכך שהיא גרמניה. כל פעם שדיווחו באסיפות הכלליות על מצב העניינים בחזית, הייתה מושכת את ראשה בין כתפיה. ריחמתי עליה מאד על כך שהייתה גרמניה. כל פעם שהמילה "גרמנים" הוזכרה, כולם היו מסתובבים להסתכל על נינה. אבל איש לא נגע בה, לא רדף אותה. כיצד הגיעה לקירגיזיה? ייתכן שהייתה מהגרמנים שעל הוולגה, ולא הייתה קשורה כלל לגרמנים האלה שתקפו אותנו. בניגוד לזוסקה, היא לא עוררה עוינות מצד הילדים.

***

לבית הילדים היה מחנה קיץ, בהרי טיאן-שאן, אליו נשלחו הילדים הצעירים. הייתה זו קבוצה של בקתות עם רצפת אדמה.

מכיוון שהתזונה שם הייתה צנועה ביותר, ואנחנו היינו רעבים תמיד, למדנו למצוא בהרים ובעמקים מני גרגרים, שורשי מאכל, כל מני דגיגים ופולים. מארוחת הבוקר ועד ארוחת הצהריים, היו כל הילדים רועים בסביבה כמו כבשים, כל אחד היה מוצא משהו בשטח ואוכל, ככה שמהילדות התמלאתי בוויטמינים לכל החיים.

היופי סביבנו היה מדהים. אפשר היה להגיד שאנחנו חיים בגן-עדן, אלמלא הרעב. כשזקרנו את ראשינו נגלו לעיננו פסגות של הרים עוטי יערות מחט, שדות מרעה גבוהים, רועי צאן חובשי מצנפות, ים של פרחים, נחלים ואגמים בבקעות, ומעל כל זה – כיפות של שלג וקרח. בסתיו היינו שבים חזרה.

בחורף, תוספת האוכל היחידה שלה אפשר היה לקוות היו גלעינים מעץ משמש ענק, שצמח פרא ליד גדר בית הילדים. כאשר הרעב היה הופך לקשה מנשוא היינו הולכים אל העץ וחופרים מתוך השלג, בידיים חשופות ובמקלונים, גלעינים מתוך הפירות שנשרו והרקיבו. פנים הגלעין היה מר, אך קיבותינו המורעבות קיבלו אותו בחמדנות. סחבנו אל הפה כל דבר שניתן היה ללעוס. פעם מישהו השיג כוספה של פרות – מעין פיתות ירוקות שנראו כמו כבול. התוצאה הייתה שלשול ירוק.

בכלל, שלשולים היו מכה בבית הילדים. בתי שימוש מסודרים לא היו בקירגיזיה הרחוקה, והכל נעשה לעיני כולם. לאחר לטביה הנוחה והמתורבתת קשה היה לי לקבל שאפשר לעשות צרכים גם באמצע הרחוב. במחנה הקיץ היינו הולכים "מעבר להר", ובבית הילדים היה צריף של שלושה קירות, בלי דלת ועם חור ברצפה.

אני זוכרת סיפור כזה מהתקופה שלנו בכפר, עוד לפני בית היתומים. במרכז הכפר היה פעור חפיר ענק. כמה מהבנים הורידו את המכנסיים, ישבו כפופים על שפת הבור ו"ירו" את השלשול שלהם, ואילו "שופט" נבחר, גם הוא ילד מקומי, מדד בצעדים שלשולו של מי הרחיק מעוף ופסק מקומות לזוכים.

צר לי שאיבדתי כל קשר לבית הילדים. לאחר שאסף אותי אבא לא התכתבתי עם אף אחד מהם, וגם לא ביקרתי בקברה של אמא. עד עכשיו איני יודעת היכן מקום קבורתה.