מוסיה לבינה

נולדתי בעיירה שאָצְק באיזור פּוּחוביץ', מחוז מינסק. אבי היה נפח, ואמי הייתה עקרת בית, כמו כמעט כל הנשים באותה תקופה. נחלתה הייתה המעגל הלא-קל של עיסוקי הבית וטרחותיו. שמונה ילדים היו במשפחה, ואני הייתי הצעירה מכולם.

מינסק, רחוב המהפכה (רבולוציונאיה) בית 3

בשאצק חי אדם מופלא. הוא איננו יהודי, אבל לאות הכבוד המיוחד שהוא רוכש כלפי בני המקום הציב מכספו אנדרטה לזכר יהודי שאצק שנרצחו ע"י הגרמנים ואנשי 'משטרת-הסיוע

' (Hilfspolizei) בזמן המלחמה. את האנדרטה יצר מאבן גדולה שעליה חקק כתובת. לאחר מכן קרא לכומר נוצרי על מנת לקדש את המקום. ועל מנת שזה לא יסרב, הציב על האנדרטה את הצלב האורתודוכסי. הכומר המקומי קידש את מקום הקבורה ואת האנדרטה שמעליו.

כעבור זמן-מה, למטה, ליד בסיס האנדרטה, התקין מיכאיל טאראסביץ' סמל של מגן-דוד. וכן עומדת היום האנדרטה הזו לזכר הנספים – בתחתיתה מגן דוד, ובראשה צלב.

תושב מופלא זה של שאצק הקים עוד אנדרטה – לזכר המורים שנספו במלחמה, וברשימת השמות שעל גבי האנדרטה חקוקה במקום הראשון על גבי האנדרטה אחותי. אותה, כמו גם את האחרים, רצחו הגרמנים ושוטרי-העזר שלהם.

בזמן המלחמה היו כל אחיי בחזית. אחד מהם הצטיין במיוחד, וכבר בשמונה באוגוסט 1941 זכה בעיטור הדגל האדום, ומאוחר יותר גם במדליית "מגני מוסקבה". נשמרה אצלי התמונה: רגע הענקת המדליה ע"י "הזקן" הלאומי מיכאיל קלינין במוסקבה. גם שלושת האחים האחרים שלחמו בחזית קיבלו עיטורים. רק אחד מהם נותר בחיים. בשנת 1934, אחרי שסיימתי שבע שנות לימוד, התקבלתי למכללת הקשר שאותה סיימתי בהצלחה ב-1938. בסיום הלימודים נשלחתי למזרח הרחוק, מחוז אמוּר. באותן שנים הייתה דרישה רבה לבעלי מקצוע בתחום הקשר. מכל המוסדות להכשרת אנשי קשר בכל ברית המועצות נשלחו הבוגרים אל המזרח הרחוק, שם הופעל ערוץ תקשורת טלגרפי-טלפוני עיקרי ממוסקבה לחָבָּרובסק. אחרי שעבדתי שם במשך שנה שבתי הביתה למינסק. התחלתי לעבוד ברשות הרדיו של הרפובליקה הביילורוסית, וכך עבדתי כטכנאית עד לפרוץ המלחמה.

כל חיינו קשורים קשר הדוק עם הרדיו, וגם היום הוא מקור מידע עיקרי. הטלוויזיה והאינטרנט הופיעו הרבה יותר מאוחר. לפני המלחמה, הרדיו מסר באופן מהיר ושוטף את כל החדשות העיקריות על אשר אירע בעולם ובמישור המקומי. המידע שנמסר בביילורוסיה היה תלוי במלואו באידיאולוגים המפלגתיים שלנו במוסקבה, והם היו אלה שהכתיבו לנו מה היה ראוי שהעם ידע ומה לא. כל הדרוש, בצורה של שידורי חדשות ושידורי נאומים של אנשי מדינה ושאר הדברים, הועבר מאצלנו לכל רחבי הרפובליקה; לכך נוספו גם תוכניות מקומיות בשפות הביילורוסית והרוסית. הטקסטים של המידע לעיתונים ולבטאונים הועברו ממוסקבה לפרסומים המקומיים באמצעות גלי רדיו וקווי טלפון. ברדיו, הקריאו הקריינים טקסטים עבור העיתונים המרכזיים והאזוריים. היה זה מקור המידע העיקרי לעיתונות המקומית, אבל מידע זה הודפס כבר אחרי שהועבר בשידורי רדיו מוסקבה, ועוד היה עליו לעבור גם צנזורה מפלגתית. אנו, עובדי הרדיו של הרפובליקה, היינו מודעים היטב לחשיבות מפעלנו והיינו גאים על כך.

ב-22 ביוני 1941, היום שבו התחילה המלחמה, יצאתי מוקדם בבוקר לעבודה. השידורים שלנו היו מתחילים בשעה 6 בבוקר. גרתי אז ברחוב אוסטורובסקי, קרוב לרשות-הרדיו. דרכי לעבודה הייתה ישרה וקצרה, היה צריך רק לחצות כמה חצרות מעבר. אחרי שחציתי את רחוב נֶמיגַה, הלכתי ברח' קומסומולסקאיה עד לבית מס' 3 שברחוב רבולוציונאיה. לידנו היה ממוקם מטה ההגנה האווירית, ובאותו יום התקהל סביבו קהל רב מאוד...

עוד לא ידעתי מה היה פשר הדברים. הרי מדי בוקר צעדתי בדיוק בדרך הזו לעבודה, ואף פעם לא נתקבצו במקום הזה כל כך הרבה אנשים. היו ביניהם לא מעט אנשי צבא, אבל הרוב היו לבושי אזרחית, אף כי גם לבוש זה לא היה בו כדי להסתיר את יציבתם הצבאית של אחדים מביניהם. כמעט כולם עישנו בעצבנות ושוחחו ביניהם בהתרגשות רבה. וכאשר מי מבין עוברי האורח הבודדים היו חולפים במקום, הם היו מפסיקים לזמן-מה את שיחותיהם. באותם ימים הכל נתון היה במעטה של סודיות כזו שאפילו פחד מפני ההכרה במצב העניינים כפי שהם באמת לא היה בו כדי לגבור על חששם לחייהם, מה גרם להם לשחק את המשחק של סודיות-היתר עד הסוף, עד אשר תגיע פקודת הארגעה.

פסעתי לעבודה וחלפתי ליד אותם גברים בעלי הבעת הפנים הקודרת המביטים בי בחשדנות. כשהגעתי לעבודה ציפתה לי הנחייה יוצאת דופן: להכין את חדר המכשירים ולהמתין. "אנחנו ממתינים להודעות חשובות ולשידור ממוסקבה. בינתיים לא נשדר תוכניות משלנו."

וכך חיכינו וחיכינו מבלי לדעת מה פשר הדבר. כך התחיל עבורי הבוקר הראשון של המלחמה. היינו במקום עבודתנו, מבלי להבין דבר ומבלי לדעת מה קורה ומה גרם לכך. אפילו עבורנו, עובדי הרדיו, מי שתמיד היו הראשונים לדעת על האירועים, הכל היה הפעם אפוף סוד. רק הרבה יותר מאוחר, בשעה 12 בצהרים, התחברנו לשידור של רדיו מוסקבה.

הייתה זו הופעתו של שר החוץ ויאצ'סלב מיכאילוביץ' מולוטוב. הייתה זו ההודעה הראשונה בדבר בוגדנותה של גרמניה הנאצית, שפתחה במתקפת תרמית על ברית המועצות מבלי להכריז מלחמה. לאחר מכן, הקריין המוסקבאי יורי לוויתן הקריא את טקסט ההודעה הטראגי.

...כך התחילה המלחמה. החזית הלכה והתקרבה במהירות למינסק. ביומה השני של המלחמה הוחל בהפצצות מאסיביות על העיר. ירדנו למרתף של רשות הרדיו שלנו, שם היה הציוד הרזרבי. בעודנו במקום עבודתנו, אחרי שגם לנו במרתף בלילה הראשון הזה של המלחמה, כולנו חיכינו להוראות, להנחיות המיוחדות. ללא אישור אסור היה לעלות לשידור.

פרמתי חוט טלפון מחדר המכשירים למעלה, משכתי אותו לחדר המכשירים הרזרבי שבמרתף על מנת שיהיה קשר עם יושב-ראש רשות הרדיו וההנהגה המפלגתית, אבל שום הנחיה לא הגיעה.

הממונים עליי, האחראים על הקשר ועל יציאת האות מחדר המכשירים אל המשדרים, היו כולם ביישוב קולודישצ'י. שם היה משדר הרדיו החזק היחידי באזור, המשדרים והאנטנות שבעזרתם הרדיו הביילורוסי היה יוצא לשידור.

ביום השני למלחמה, כאשר הוחל בהפצצות אינטנסיביות של מינסק, הצלחתי להתקשר בטלפון עם מנהל המשמרת והטכנאים של תחנת הרדיו, ושאלתי: "אז מה לעשות?". ועל כך ענה לי מנהל המשמרת: "מוסיה, את חייבת לעזוב את מינסק ומהר. הצבא שלנו בנסיגה, וייתכן שבקרוב מאוד הגרמנים ייכנסו לעיר".

לאיש הזה, שאת שמו אינני זוכרת, ולעמיתיו אני אסירת תודה כי בזכותם ניצלתי גם אני, גם אחותי וגם אחייניותיי הקטנות. מי יכול היה אז לדעת כמה זמן תימשך הנסיגה של כוחותינו, שלא אזרו כוח לבלום את התקדמותו של הוורמאכט? והאם יכולנו להעלות כלל על הדעת שאנו יוצאים ממינסק לשנים ארוכות, שנים שבמהלכן תהיה כבושה וקרובינו ויקרינו יאבדו לעד?

כולנו הופקרנו – על-ידי כך שבמעשה נפשע החזיקו בסוד את הסכנה האמיתית שריחפה על כולנו, שהפקירו וזרקו אותנו לחסדי האויב. ומי שזנח אותנו היו הראשונים להימלט על נפשם אחוזי פחד.

לא נותר מי שיורה מה לעשות עם הרדיו הממלכתי של ביילורוסיה. נאלצנו לנטוש את הכל – את חדרי המכשירים, את אולפן הרדיו ואת כל הציוד. אסור היה לפוצץ את זה ללא פקודה, וגם לא היה כבר מי שיעשה זאת. וכאשר הנאצים כבשו את מינסק ההרוסה ואחוזת הלהבות, הרדיו הביילורוסי שלנו, שהשתתק ביומה השני של המלחמה, החל לדבר מיד, אלא שהפעם היה זה כבר בגרמנית. ובאולפן רשות-הרדיו שלנו, ליד המיקרופונים שלנו ברחוב המהפכה 3 החלו להופיע גרמנים יחד עם מקומיים "משלנו" – משתפי-הפעולה.

סיפרתי לעמיתיי ולקריין הרדיו ולדימיר יוּרֶביץ' שעדיין המתין להנחיות על שיחת הטלפון שלי עם מרכז שידורי הרדיו בקולודישְצ'י. אמרתי להם בשיא היושר על העצה שנתנו לי האנשים שעבדו מולי במשמרת הקשר בחדר המכשירים בקולודישצ'י. ולדימיר יורביץ' הבין מיד הכל ומיהר הביתה כדי לאסוף את חפציו, ואני בינתיים הגעתי לאחותי ריבה ושכנעתי אותה לעזוב את העיר יחד אתי. ריבה הייתה בהריון ועתידה ללדת את בלה ובתה הגדולה, ז'אנה, הייתה אז רק בת שלוש. יחד אתנו יצא גם בעלה של אחותי. זמן רב הלכנו מזרחה, אל מוהילֶב, דרך העיירות סמילוביצ'י וצֶ'רווָן. מעלינו, בגובה נמוך, היו עוברים מטוסי הגרמנים; הם ירו והפציצו את שיירות הפליטים. ראינו הרוגים ופצועים וסביבנו היה יגון וים של דמעות – היה זה סיוט בלתי-פוסק.

כל ההנהגה המפלגתית של ביילורוסיה, ובראשה המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של ביילורוסיה פ.ק. פּונומָרֶנק , היו במנוסה מבישה מבלי לארגן פינוי של אנשים וכן גיוס של אוכלוסיית גברים לעיבוי של יחידות הצבא, יחידות שנחלו תבוסות מוחצות כבר בקרבות הראשונים עם כוחות האויב.

לפני מנוסתו ביצע פ.ק. פונומרנקו סיור ביקורת בחלק ממתקני ההגנה והאשים במצב שנוצר את מפקד הפיקוד של המחוז המערבי המיוחד, העביר את כל האשמה עליו, וזאת אף על פי שזה דיווח לו לא אחת על הסכנות החמורות, על המוגנות הרעועה של קו הגבול ועל היעדר מתקני צבא אסטרטגיים נחוצים... למפקד הפיקוד לא הייתה אפשרות לפנות "מעל ראשו" של המזכיר הראשון של המפלגה ישירות לסטאלין על מנת להביא פתרונות לעניינים דחופים במחוז.

כל המידע על התקדמותו הדוהרת של הצבא הגרמני נשמר בסוד מפני האוכלוסייה המקומית, וזאת על מנת למנוע בהלה. ריכוז גדול של אוכלוסייה אזרחית חסרת-ישע הביא בהמשך לתוצאות הרות אסון. האוכלוסייה בערים הגדולות לא הספיקה בזמן להתפזר ולעבור לאזורים הכפריים, שם היו לאנשים יותר סיכויים לשרוד. רבים מבין הפליטים היו יוצאים, כמו שאומרים, לאשר נשאה אותם הרוח, מבלי לדעת לאמתו של דבר מהו כיוון המנוסה הבטוח.

האנשים היו שטופים בתעמולה שלפני המלחמה חזרה אמור וחזור כי לא תהיה שום מלחמה, ואם חלילה תהיה אז אין כל ספק שהיא תסתיים במהירות, תוך יום-יומיים, בניצחון מוחץ של הצבא האדום הדגול בשטחו של האויב. לכן, עד היום האחרון רבים קיוו שאם כך אמורים להיות פני הדברים הרי שבתום הלחימה, כעבור ימים ספורים, תהיה אפשרות לשוב הביתה. וכך חלק מהפליטים יצאו לאזורים כפריים, אל קרובי משפחה.

אחדים מבני מינסק שנולדו בעיירת הולדתי שאצק חזרו לעיירה, בהניחם ששם אין מה להפציץ – אין יחידות צבא, מתקנים תעשייתיים או אסטרטגיים, רק חבר-עובדים אחד עם בתי-מלאכה זעירים – פשוט עיירה שגרתית ותו לא.

בשאצק לא היה גטו כפי שהיה במינסק. ליהודים אמרו שמוציאים אותם לעבודות. הוליכו את כולם מהעיירה והרגו. שם רצחו את אבי, את שתי אחיותיי – אחת מהן הייתה נשואה, אם לשלושה ילדים. כולם נספו...

אנחנו נסנו לכיוון מוהילב, כפי שהמליצו לנו אנשים מתחנת-השידור, דרך סמילוביצ'י וצֶ'רוֶון. רבים לא ידעו אפילו את הכיוון, כיצד להיחלץ מהעיר הבוערת. זמן יקר הדרוש להצלה ירד לאבדון. שלושת אלפים מתושבי מינסק שנמלטו בצורה לא מאורגנת מצאו את מותם בדרך כשהם נורים ומופצצים מן המטוסים. רבים מן ההרוגים והפצועים היו מוטלים בשולי הדרך וביערות.

חלק הצליחו להמשיך בדרך בעקבות ראשוני הפליטים, אבל מאוחר יותר צנחנים גרמניים קטעו את הדרך מזרחה, והפליטים שנותרו מאחור, באיומי הוצאה להורג, נדרשו לשוב לעיר הבוערת, מינסק, שכבר נכבשה באותה עת ע"י הנאצים.

עוד לפני כן, בתחנות הרכבת, האוכלוסייה האזרחית הסתערה, כל אחד כפי יכולתו, על הרכבות האחרונות שעוד נתעכבו שם באקראי – היו אלה רכבות שהורכבו מקרונות משא סגורים ופתוחים, ורק למי שהצליח להשתחל לתוך אחד הקרונות היה סיכוי לשרוד ולהינצל. אף כי גם בדרך, תחת מטרי יריות והפצצות, המשיכו אנשים להיהרג.

אנחנו המשכנו ללכת לאורך הכביש ונכנסנו לאחד הכפרים, שם ביקשנו מאחת מתושבות המקום לבשל לנו תפוחי אדמה. וזו השיבה לנו: איך תשלמו לי? אמרנו לה שאין לנו כלום. אין לנו במה לשלם, וזהו זה. בעלת הבית נואשה מאתנו לבסוף וכבר החלה לבשל תפוחי אדמה, וכבר שמה על השולחן סיר עם התפוחים, וכבר הושטנו ידינו כדי לקחת את תפוחי האדמה המבושלים כאשר התחילה הפצצה. מיד שכחנו מכל דבר בעולם ופרצנו במנוסה כאחוזי טירוף.

אני, אחותי, בעלה ובתה ז'אנה בת השלוש הצלחנו איכשהו להגיע למוהילב. בעלה של אחותי פנה מיד ללשכת הגיוס ומיד גויס לצבא, ואילו אנחנו, בתום שורה של ניסיונות כושלים הצלחנו בסופו של דבר להידחק לקרון דחוס באנשים. הרכבת התחילה בתנועה, תוך שהיא צופרת כל העת בחרדה. היא התעכבה רק איפשהו באזור טָמבּוב, ולאחר מכן שוב האיצה והמשכה את דרכה מזרחה.

והנה שם, בקרון מלא באנשים מצטופפים, התחילו לאחותי צירי הלידה. אכן, המקום הכי פחות מתאים ללדת בו. הקרון היה כה עמוס, שבעת עצירה בתחנות לא ניתן היה להגיע אל דלת היציאה. אנשים לא אפשרו לאחרים לעבור, כי פחדו שמא הם עצמם יושארו על רציף התחנה. לכן כל צעקותינו ותחנונינו לא השפיעו על איש. המצב נראה נואש, אבל למזלנו נמצא בקרון קצין צבא נחוש בדעתו ועצבני מאוד. הוא נשלח לעורף עקב פציעה קשה שקיבל במהלך אחד הקרבות הראשונים בקרבת הגבול. הוא היה עיוור. כל פניו היו חרוכות בעקבות פיצוץ של חומר נפץ, מבלי לראות דבר מסביבו הוא היטיב לשמוע ולדמיין את מצבנו הקשה. הוא שלף את אקדחו והתחיל לצעוק ולירות לתקרה. נשתררה דממה מוחלטת. ואז הוא אמר שיירה בכל מי שיפריע לי ולאחותי לצאת מהקרון. האנשים, נרגזים ותוך אי-רצון בולט, הצטופפו ואפשרו לנו לצאת. הרכבת המשיכה בדרכה מזרחה, ואנחנו התחלנו לחפש את בית החולים הקרוב עם אחות שתוכל לקבל את הלידה.

הייתה זו כבר רוסיה, עיר קטנה בשם רְטישְצֶ'ב. לא לקח לנו זמן רב למצוא את בית החולים – הוא היה בקרבת תחנת הרכבת, ושם נולדה בלה שלנו. אלמלא הקצין ההוא, הייתי מאבדת גם את אחותי וגם את בתה. הלידה עברה בהצלחה ומסרו לנו את הקטנטונת עטופה בחיתול.

ובעיר הגדולה הקרובה – פֶּנְזָה – חיינו אני, אחותי ושני הילדים, כמעט במשך כל ימי המלחמה, עד לשחרורה של מינסק עירנו.